האספה המכוננת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כנסות וממשלות ישראל
מועצת המדינה הזמנית
הממשלה הזמנית

הכנסת הראשונה

הממשלה הראשונה
הממשלה השנייה

הכנסת השנייה

הממשלה השלישית
הממשלה הרביעית
הממשלה החמישית
הממשלה השישית

הכנסת השלישית

הממשלה השביעית
הממשלה השמינית

הכנסת הרביעית

הממשלה התשיעית

הכנסת החמישית

הממשלה העשירית
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה

הכנסת השישית

הממשלה השלוש עשרה
הממשלה הארבע עשרה

הכנסת השביעית

הממשלה החמש עשרה

הכנסת השמינית

הממשלה השש עשרה
הממשלה השבע עשרה

הכנסת התשיעית

הממשלה השמונה עשרה

הכנסת העשירית

הממשלה התשע עשרה
הממשלה העשרים

הכנסת האחת עשרה

הממשלה העשרים ואחת
הממשלה העשרים ושתיים

הכנסת השתים עשרה

הממשלה העשרים ושלוש
הממשלה העשרים וארבע

הכנסת השלוש עשרה

הממשלה העשרים וחמש
הממשלה העשרים ושש

הכנסת הארבע עשרה

הממשלה העשרים ושבע

הכנסת החמש עשרה

הממשלה העשרים ושמונה
הממשלה העשרים ותשע

הכנסת השש עשרה

הממשלה השלושים

הכנסת השבע עשרה

הממשלה השלושים ואחת

הכנסת השמונה עשרה

הממשלה השלושים ושתיים

הכנסת התשע עשרה

הממשלה השלושים ושלוש

הכנסת העשרים

הממשלה השלושים וארבע
פורטל - הממשל בישראל

האספה המכוננת הייתה הגוף הנבחר הראשון במדינת ישראל, שתפקידה היה לכונן את חוקת מדינת ישראל. הרכבה נקבע בבחירות לאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. במגילת העצמאות נקבע כי האספה המכוננת תקבע חוקה למדינה עד 1 באוקטובר 1948, שעל פיה יוקמו "השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה"[1]. בפועל התכנסה האספה לראשונה בט"ו בשבט ה'תש"ט (14 בפברואר 1949), ובתוך יומיים בלבד החליטה לשנות את ייעודה מאספה מכוננת לבית מחוקקים ושמו "הכנסת"[2], במהלך שנוי במחלוקת עד היום.

ישיבת הפתיחה של האספה המכוננת התקיימה בבית המוסדות הלאומיים בירושלים. לאחר מכן עברה האספה לבניין קולנוע קסם בתל אביב, ואולם בדצמבר 1950 עלתה שוב לירושלים והשתכנה בבית פרומין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרם הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את החלטה 181 (תוכנית החלוקה), שקבעה כי ארץ ישראל תחולק לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. בהחלטה נקבע כי בכל מדינה תוקם מועצת ממשלה זמנית שתיקח לידיה את הסמכויות השלטוניות עם הסתלקות המעצמה המנדטורית, תקים מיליציה חמושה ותקיים בתוך חודשיים לכל היותר בחירות לאספה מכוננת שתפקידה לכונן חוקה.

התנועה הציונית קיבלה (אם כי לא בהתלהבות יתרה) את התוכנית, והחלה בהקמת המוסדות הזמניים ובתכנון המערך החוקתי של המדינה שבדרך. הוקמה "ועדת המצב", שהחלה בהכנת הקמתו של מנגון המדינה שעתידה לקום. במסגרת ועדת המצב קמו מועצות ובהן מועצה משפטית, שתפקידה היה לתכנן את המערכת המשפטית והחוקתית.

באפריל 1948 הקימה ההנהלה הציונית את מועצת העם ובה 37 חברים, כמו גם את מנהלת העם בה כיהנו 13 מחברי מועצת העם. מועצת העם הייתה רשות מחוקקת ומנהלת העם הייתה רשות מבצעת, והן ניהלו את ההכנות לקראת כינונה של המדינה.

ב-14 במאי 1948 התכנסה בפעם האחרונה מועצת העם לישיבה שבה הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. מועצת העם הפכה למועצת המדינה הזמנית ומנהלת העם הפכה לממשלה הזמנית. המועצה החלה בהכנות לבחירות לאספה המכוננת ובין היתר חוקקה חוקי בחירות ומינתה ועדת בחירות מרכזית.

הבחירות לאספה המכוננת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לאספה המכוננת

הבחירות לא נערכו במועד שנקבע בתוכנית החלוקה או במגילת העצמאות עקב קיומה של מלחמת העצמאות. בסופו של דבר התקיימו הבחירות לאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. בבחירות השתתפו כ-430,000 בוחרים מתוך כ-500,000. אחוז ההצבעה עמד על כ-87%.

בבחירות זכתה מפלגת מפא"י במספר המושבים הגדול ביותר - 46 מתוך 120. מפלגת מפ"ם זכתה ב-19 מושבים, החזית הדתית המאוחדת ב-16, תנועת החרות ב-14, הציונים הכלליים ב-7, המפלגה הפרוגרסיבית ב-5, ספרדים ועדות מזרח ומק"י ב-4 כל אחת, הרשימה הדמוקרטית של נצרת ב-2, ורשימת הלוחמים, ויצו והתאחדות התימנים בישראל ב-1 כל אחת.

הישיבה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האספה המכוננת התכנסה לראשונה ביום ט"ו בשבט ה'תש"ט - 14 בפברואר 1949, בשעה 16:00, בבית המוסדות הלאומיים בירושלים. הישיבה נפתחה בשירת "התקווה", ולאחריה נאם נשיא מועצת המדינה הזמנית חיים ויצמן נאום נרגש שהחל במילים: "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ­ישראל, את כנסת ­ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית­ ירושלים". לאחר הנאום התקיימה הצהרת נבחרי האספה: מזכיר הממשלה הקריא את נוסח ההצהרה: "אני מתחייב להיות אזרח נאמן למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי באסיפה המכוננת" וכל אחד מחברי האספה קם ואמר: "אני מתחייב". אחרי הצהרת האמונים ניגשו חברי האספה לבחור את יושב הראש, ובחרו ברוב קולות את יוסף שפרינצק מסיעת מפא"י. לאחר בחירת היושב ראש התקיים דיון בעניין מינוי סגנים ליושב ראש, ובשעה 18:00, לאחר שירת "התקווה", ננעלה הישיבה.

ביטול האספה המכוננת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק המעבר

ב-16 בפברואר 1949, יומיים בלבד לאחר כינונה של האספה המכוננת, נתקבל ביוזמת מפא"י (ובעיקר ביוזמתו של דוד בן-גוריון) חוק המעבר, שהפך את האספה המכוננת (גוף שייעודו לכונן חוקה) לכנסת (פרלמנט). צעד זה נתקבל בביקורת קשה מצד סיעות הכנסת, ובייחוד מצד סיעת חרות. היעדרה של חוקה בישראל היא תוצר של חוק זה, שחקיקתו הוצדקה על ידי בן-גוריון בכך ש"חוקה חדשה תכבול את ידי המחוקק"[3]. החוק הפך את האספה המכוננת ל"כנסת הראשונה", והעניק לכנסת את סמכותה כרשות מכוננת. כאמצעי לכינון חוקה נתקבלה בכ"ח בסיוון ה'תש"י (13 ביוני 1950) החלטת הררי, כדלהלן:

הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.

הקמת הממשלה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשלת ישראל הראשונה

אחרי שהפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה, דהיינו לפרלמנט, היה צורך בהקמתה של ממשלה. מפא"י, הגדולה שבסיעות הכנסת, הייתה צריכה קואליציה בשביל להרכיב ממשלה. בן-גוריון פסל את תנועת החרות ומק"י מלהיכנס לממשלה, תוך כדי שטבע הביטוי "בלי חרות ומק"י". מפ"ם קיוותה להקים עם מפא"י ממשלה סוציאליסטית צרה אך נתקלה בדחייה ונותרה באופוזיציה. בן-גוריון החליט לפנות אל החזית הדתית, הפרוגרסיבים, הספרדים ורשימות המיעוטים. סך הכל תמכו בממשלה 73 חברי כנסת. בהסכמים הקואליציוניים נקבע שהממשלה תיתן שוויון זכויות גמור לכל אזרח, תחתור לשלום, תשמור על נייטרליות במלחמה הקרה, תעודד עלייה ותאכלס את המדינה.

ניסיון ההתנקשות בחברי הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בספטמבר 1949 הגיע צעיר בשם אברהם צפתי אל יציע הקהל של הכנסת, שלף תת-מקלע סטן מתוך מעילו וכיוון אותו אל עבר שולחן הממשלה, שם ישבו באותו הזמן ראש הממשלה ומספר שרים, אולם סדרן הכנסת צבי ציגלר הצליח להדוף אותו הצידה לפני שלחץ על ההדק. צפתי רצה לפגוע בשרי הממשלה על כך שלא דנה בתוכניתו להקמת בית מקדש לארגון האומות המאוחדות.[4]

המעבר מתל אביב לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכרזת ירושלים כבירת ישראל

ב-13 בדצמבר 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל. ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, בה התקיימה ישיבתה הראשונה. הכנסת חיפשה מקום מתאים יותר להתכנסויותיה. לאחר שנשקלו מספר אפשרויות, בכללם מלון המלך דוד, נבחר שלד בית פרומין, שבנייתו הופסקה עקב המלחמה ולא המשיכה מאז. החל מ-13 במרץ 1950 התקיימו ישיבות הכנסת בבניין זה. אולם המליאה התמקם בקומת הכניסה של הבניין, באולם גבוה עם גלריה שיועד במקור לשמש כסניף בנק.

הקמת הממשלה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשלת ישראל השנייה

באוקטובר 1950 ביקש בן-גוריון להעביר את שר המסחר והתעשייה אליעזר קפלן מתפקידו, ולמנות במקומו את יעקב גרי. כיוון שבאותה תקופה, על מנת למנות שר חדש היה על הממשלה להתפטר ולהציג את עצמה מחדש עם השר להבעת אמון מחודשת, התפטרה הממשלה. לאחר מכן תוקן החוק.

הממשלה השנייה הייתה דומה מאוד בהרכבה לממשלה הראשונה, בשינויים קלים: שר החינוך זלמן שזר פרש מתפקידו, ובמקומו מונה שר התחבורה דוד רמז, שאת תפקידו מילא שר האספקה והקיצוב דב יוסף, לאחר שמשרדו בוטל. פנחס לבון מונה לשר החקלאות, משרד המסחר הופרד ממשרד האוצר, ויעקב גרי מונה לשר המסחר.

התפטרות הממשלה והבחירות לכנסת השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לכנסת השנייה

כבר בראשית כהונתה של הממשלה השנייה נוצר בה סכסוך על רקע סמכותה של ההסתדרות לקיים זרם של חינוך דתי לילדי העולים החדשים במסגרת שיטת הזרמים בחינוך. סכסוך זה נוסף על סכסוכים נוספים בנושא הזרמים בחינוך, ובעיקר החינוך הדתי. משבר החינוך הוביל להתפטרותו של השר יהודה מימון, התפטרות שבן-גוריון ראה בה כאי אמון בממשלה, וכתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-14 בפברואר 1951. להחלטתו של בן-גוריון להתפטר היו סיבות פוליטיות נוספות: בן-גוריון ראה בתוצאות הבחירות המקומיות של 1950, שבהן נחלשה מפא"י והתחזקה מפלגת הציונים הכלליים, כעדות לכך שהכנסת איננה מייצגת עוד את דעת הציבור. משה שרת כתב ביומנו כי הייתה זאת הסיבה המרכזית להחלטת מפא"י ללכת לבחירות.

בן-גוריון החליט שלא להקים ממשלה חדשה אלא לכהן בממשלת מעבר ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל 1951 שני חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי 1951. כן הוחלט כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ב-1 במרץ 1951 רשאי יהיה להצביע בבחירות. החלטה זו פירושה היה כי העולים החדשים שהגיעו לארץ בהמוניהם בשנתיים הקודמות, הם שיכריעו את מערכת הבחירות. מספרם של בעלי זכות הבחירה כמעט הוכפל בין שתי מערכות הבחירות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שי חורב, האספה המכוננת שהפכה להיות הכנסת הראשונה, חיפה: הוצאת דוכיפת, תשס"ט 2009.
  • מאיר לב-רן, האספה המכוננת, ירושלים 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מגילת העצמאות.
  2. ^ שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ג: בעת החדשה, תל אביב: הוצאת דביר, 1969, עמ' 362-361.
  3. ^ אבי שילון, בגין, 1992-1913 , הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 157.
  4. ^ תום שגב, 1949 – הישראלים הראשונים, עמ' 266, הערה.
הקודמת:
מועצת המדינה הזמנית
19481949
האספה המכוננת - הכנסת הראשונה
14 בפברואר 1949 - 20 באוגוסט 1951
ט"ו בשבט ה'תש"ט - י"ח באב ה'תשי"א
הבאה:
הכנסת השנייה
19511955