פאול שימן
 | |
| לידה |
17 במרץ 1876 (יוליאני) ילגבה, לטביה  |
|---|---|
| פטירה |
23 ביוני 1944 (בגיל 68) ריגה, אוסטלנד |
| מדינה |
לטביה |
| מקצוע |
פוליטיקאי, עיתונאי |
| מידע חסיד אומות העולם | |
| פרסים והוקרה |
|
| קישורים חיצוניים | |
| יד ושם | פאול שימן |
  | |
פאול שימן (בלטבית: Pauls Šīmanis; 17 במרץ 1876 – 23 ביוני 1944) היה עיתונאי, עורך עיתונים בלטביה ואסטוניה ופוליטיקאי לטבי-גרמני, חסיד אומות העולם. כיהן כשר בממשלת לטביה וחבר הפרלמנט הלטבי ונודע במחויבותו לזכויות המיעוטים.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קארל כריסטיאן תיאודור פאול שימן נולד בילגבה שבקורלנד, כיום לטביה ואז חלק מהאימפריה הרוסית. הוא בא ממשפחה עשירה ושמרנית. דודו תיאודור שימן היה תומך בולט והיסטוריון של האימפריה הגרמנית. שימן חונך בגרמניה ועבר את הכשרתו הצבאית בליטא. השקפותיו הפוליטיות היו ליברליות והפכוהו ליריב נחרץ של גרמניה הנאציונל-סוציאליסטית, של המרקסיזם-לניניזם ושל הסוציאליזם הסובייטי.[1] שימן התחיל את לימודיו בילגבה אך אביו שלח אותו לסיים את לימודיו באלברפלד (אנ'). לאחר סיום לימודיו למד משפטים והיסטוריה באוניברסיטאות ברלין, מרבורג וקוניגסברג (אנ') (כיום קלינינגרד). הוא נאלץ לעזוב את לימודיו כשגויס לצבא האימפריה הרוסית. הוא שירת בקווקז ומאוחר יותר אומן בתור קצין בליטא. הוא חידש את לימודיו בשנת 1902 וכתב תזה לדוקטורט באוניברסיטה של גרייפסוואלד.
שימן נסע לאסטוניה והחל לעבוד כעיתונאי. בשנת 1903 התמנה לעורך הראשי של העיתון בשפה הגרמנית Revalsche Zeitung בטאלין. הוא היה אחד המייסדים של ההתאחדות הגרמנית (Deutscher Verein) באסטוניה. בשנת 1907 חזר ללטביה והפך לעורך הראשי של אחד העיתונים הגדולים בגרמנית בלטביה, Rigasche Rundschau. עד 1914 פרסם יותר מ-600 מאמרים. לעיתים קרובות היה מעורב בפולמוס עם בלטים גרמנים שמרנים, על רקע דעותיו הליברליות ועל רקע רצונו להגן על מיעוטים.
במלחמת העולם הראשונה לחם שימן בשורות הצבא הרוסי, למרות שאחיו נלחם למען הצבא הגרמני. במהלך ההכנות למלחמה התנגד שימן למגמת ההסלמה, אבל צוטט באומרו "למלחמה אפשר להתנגד רק בתקופות של שלום". לאחר מהפכת אוקטובר עזב את הצבא וחזר לריגה הכבושה בידי הגרמנים. עם זאת, בשל דעותיו השליליות כלפי מוסד האצולה הגרמנית בליטא, ה-Livländische Ritterschaft, (אנ'), גורש מהעיר. הוא הגיע לברלין, שם עבד בעיתונים פרנקפורטר צייטונג ו-Preussische Jahrbücher. בברלין פרסם מספר מאמרים אנטי-בולשביקיים.
ב-1919 חזר לריגה ושב להיות עורך ה-Rigasche Rundschau. הוא היה חבר הממשלה הזמנית הראשונה של לטביה העצמאית. מאוחר יותר הפך למנהיג המפלגה הדמוקרטית הבלטית הגרמנית (DDP) שכונתה לעיתים קרובות "המפלגה של שימן" והתפרסמה בנכונותה להאבק על זכויות מיעוטים, במיוחד בחינוך. שימן הוביל את קואליציית המפלגות הבלטיות הגרמניות (אנ') במשך רוב התקופה שבין המלחמות. הוא נבחר לכל הפרלמנטים הלטבים (סאימה) עד הפיכת קרליס אולמניס ב-1934. בשנת 1927 הוצע לשימן להיות ראש הממשלה, אך הוא סירב. בשנת 1929 היה נציג לטביה בחבר הלאומים. בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה הפעילו בלטים גרמנים לחץ על שימן להפסיק להגן על מיעוטים, בפרט יהודים. שימן המשיך בפעולתו והיה אחד התומכים המעטים בשלטון בזכויות היהודים, למרות ביקורת רבה מצד הגרמנים הבלטים.
שימן סבל משחפת בשנות ה-1930 וביקר לעיתים קרובות בדאבוס להתאוששות. בשנת 1930 ניצל אחד מביקוריו לפרסום מספר מאמרים נגד הנאצים. בשנת 1933 השתלטו תומכי הנאציזם על עיתונו, Rigasche Rundschau, ושימן נאלץ לעזוב את העיתון. באוקטובר עזב את תפקידו בפרלמנט הלטבי בשל מצבו המידרדר והתיישב בווינה.
בשנת 1937 הקים שימן אגודה לידידות כלל אירופית, Verband zur nationalen Befriedung Europas, אשר ניסתה לאחד את כל קבוצות המיעוטים הגרמניות באירופה אשר לא היו נאציות. בווינה כתב מאמרים רבים, רובם פורסמו בפולנית בעיתון Der Deutsche in Polen ("הגרמנים בפולין"). עם זאת, מאמריו פורסמו גם בעיתונים אוסטרים רבי תפוצה. לאחר האנשלוס חזר לריגה. במהלך שנות ה-1930 הורע מצבו אך עם גבור איומי המלחמה והרעת זכויות המיעוטים סירב לעזוב את לטביה ופתח בקמפיין שנועד לעודד את הגרמנים הבלטים להישאר, שכן טען שהמדינה זקוקה להם.
בתקופת הכיבוש הסובייטי של לטביה בשנת 1940 לא הוגבל חופש הביטוי של שימן. בתקופת כיבוש לטביה על ידי גרמניה הנאצית, שימן היה מרותק לביתו. הוא לא ניזוק, ככל הנראה מכיוון שיריביו הפוליטיים עדיין העריכו אותו אך גם כי בריאותו התרופפה.
בשנתיים האחרונות לחייו, למרות שחפת חמורה ממנה סבל, הסתירו שימן ואשתו, בביתם בריגה יהודיה צעירה בשם ולנטינה פריימן.[2] שימן מת בריגה ביוני 1944, פחות מארבעה חודשים לפני שהצבא האדום השתלט על לטביה, כולל ריגה, בשנית.
בשנת 2000, זמן רב לאחר מותם, העניק יד ושם לשימן ולאשתו את התואר חסידי אומות העולם.[3]
