פאם פאטאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פאם פאטאל - מאטה הארי, רקדנית הולנדית שנתפרסמה כמרגלת ואשת חברה מתירנית ומפתה

פאם פאטאלצרפתית: Femme fatale, מילולית: "אישה קטלנית") הוא מכלול מאפיינים של דמויות נשיות בספרות, בקולנוע ובמיתולוגיה. המאפיין המובהק של דמות הפאם פאטאל הוא נטייתה לנצל לרעה את עוצמתה של המיניות כדי להפיל ברשת את הגיבור חסר האונים.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות הפאם פאטאל מתוארת, על פי רוב, כבעלת תיאבון מיני בלתי נדלה ושאינו יודע שבעה. למרות טבען המרושע, התפרסמו דמויות פאם פאטאל בכמה וכמה סיפורים כאנטי גיבורה, ולעתים גם כדמויות המכות על חטא.

כיום מתואר בדרך כלל האב-טיפוס של דמותה כדמות שחוצה ללא הפסק את הקו הדק שבין הטוב לרע, ולמרות קיומה של נאמנות הקיימת בה באופן כזה או אחר, מעשיה ופעולותיה עדיין חסרי מצפון מוסרי במידה מה. חלק מכוחה הוא ביכולתה לשעבד מבחינה רגשית את המאהב שלה מבלי שהוא יבין זאת. הסיבות העומדות ברקע המעשים ודרכי הפעולה שלה כלל אינן ניתנות להסבר, אפילו לא על ידה, והדבר גורם להפיכתה לדמות טרגית. המסתורין שבאישיותה, כפי שהוא נתפס על ידי הסובבים אותה, הוא שהופך את הדמות שלה למושכת כל כך, אך בה בשעה הוא גם גורם לאבדונה.

פאם פאטאל בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות הפאם פאטאל מופיעה בצורות שונות כמעט בכל התרבויות, בין אם באגדות ובין אם במיתולוגיות שונות. אחדות מהדמויות העתיקות כוללות, לדוגמה, את האלה השומרית עשתר ואת דמותה של דלילה מסיפורי התנ"ך. במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 מופיעה הדמות כמעט בכל מקום בתרבות המערבית, והיא נמצאת בין היתר גם ביצירותיהם של אוסקר ויילד, אדוורד מונק וגוסטב קלימט. ייתכן שתופעה זו הייתה תגובה לתנועות הנשים שפעלו בתקופה זו לשינוי בתפקידה ובמעמדה של האישה. עם הופעתו של ז'אנר הסרט האפל ("פילם נואר") בשנות הארבעים פרחה הדמות בתרבות הפופולרית, וניתן לצפות בה בסרטי ריגול ובמותחנים, ואף במספר סדרות הרפתקאות משעשעות כדוגמת "הרוח" פרי עטו של ויל אייזנר או "טרי ושודדי הים" מאת מילטון קאניף.

לעתים מתוארת הדמות כמעין ערפדה מינית. לתאבונה האפל והקודר ייחסו יכולת לשאוב ולחלוץ ממאהביה את עצמאותם ואת כוחם, עד שכל שנותר להם היה רק מעטפת חיצונית של דמותם הקודמת. זהו, ככל הנראה, הרקע לכינוי ואמפ שדבק בהן בסלנג האמריקאי בתקופה הזו, כינוי מקוצר לשם 'ומפייר' (ערפד), מאחר שהן מוצצות את חייהם של קורבנותיהן.

אחד מהתיאורים הקלאסיים ביותר של הפאם פאטאל מוצג בדמותה של ז'וסטין בספר "רביעיית אלכסנדריה" מאת לורנס דארל. באופרות ובמחזות זמר, מוצגת דמותה על ידי זמרת מצו-סופרן דרמטית ומסעירה. דמות זו משמשת לעתים גם כיריבתה של הנערה התמימה או השרויה במצוקה, או לפחות כניגוד לה. יש הטוענים שלדמותה יש גם דמות גברית תואמת, ואחת מהן היא דמותו של הית'קליף מהספר אנקת גבהים, כמו גם רבים מגיבורי סיפוריו של לורד ביירון או דמותו של ג'יימס בונד. כינוי אפשרי לדמויות הגבריות הללו יכול להיות אוֹם פאטאל (Homme fatal).

היבטים מודרניים ופמיניסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבטקסטים קדומים יותר מסמלת דמותה שחיתות וחוסר מוסר, הרי שבתקופות מודרניות יותר היא מתוארת בספרות כסמל לחירותן של הנשים ולתאוותן חסרת הרסן, ולמעשה, מאפייניה של הדמות, קרי, האב טיפוס, אינם מוסכמים ונתונים לדעות שונות ומנוגדות.

במאות האחרונות ניתנה תשומת לב רבה יותר בספרות לנקודות המבט הסקסיסטיות והזכריות בספרות. נשים רבות מציינות שרבות מהנשים המרושעות כביכול בספרות, פשוט חיפשו דרך לשיפור עצמי ולשביעות רצון. הדבר עורר אצל גברים מסוימים בהיסטוריה סימני שאלה אודות היחס לאישה כאדם כנוע וכמי שאינו ראוי להיות בעל חירות אישית.

אחד הנושאים הידועים שהיו במרכז הסוגיה הזו הוא דמותה של לילית, האישה המיתולוגית הראשונה של אדם לפני בואה של חווה. רוב רובם של הטקסטים המתארים אותה מציינים שפשעה האמיתי היחידי נגד אדם ונגד אלוהים היה עצם אמירת דעתה האישית, צעד שבעקבותיו היא נענשה ונשלחה לשטן ולגיהנום, ואלוהים יצר לאדם אישה חדשה בדמותה של חווה. חווה, לעומת זאת, התגלתה ככנועה הרבה יותר לאדם בהשוואה ללילית, שהפגינה רצון ליחס שוויוני יותר. הטקסט הזה הכעיס נשים רבות לאורך ההיסטוריה בטענה שהוא נוטה להעדיף את האינטרס של הצד הגברי. רבים (לרבות בעלי אמונה דתית) מטילים ספק בתוקפה של הכניעה מהבחינה הדתית, ושואלים האם האל באמת היה מעוניין בגורל כל כך לא צודק למין הנשי. בדומה ליחס הדתי בכל הנוגע להומוסקסואליות, זהו ויכוח עמוק ונוקב מאוד, ורבים היו שטענו שהספרות הדתית מושפעת בעוצמה רבה מהערכים הגבריים של התקופה, כדוגמת האמונה בעליונותו של הגבר על האישה.

כיום, על רקע המודעות ההולכת וגדלה לחירותן של הנשים, נהנית הפאם פאטאל מדעות ומתיאורים חיוביים יותר אודותיה, וגם בטקסטים קדומים יותר ניתן לראות את דמותה באור שונה וסימפטי יותר.

באמצעי המדיה המודרניים מופיע האב-טיפוס של דמותה לעתים קרובות למדי. את דמות הפאם פאטאל ניתן למצוא בסרטים (למשל בניקיטה ובמולן רוז'), בספרי קומיקס (אלקטרה מסדרת הקומיקס של מארוול קומיקס, או דמותה של קאטוומן מסיפורי באטמן) ובמשחקי וידאו ("עדה וונג" מסדרת משחקי הווידאו "האויב שבפנים" , מוריגן אינסלנד מהסדרה "ציידים אפלים", מיליה פאלינה ג'ניוס מ-Macross, לארה קרופט מ"טומב ריידר" ובמשחק המפורסם FEAR שם משמש המושג פאם פאטאל כשמה של קבוצת רוצחים שכירים משובטים), ואף במוזיקה (השיר- "פאם פאטאל", של הוולווט אנדרגראונד, העוסק במאפייניה). נשות הנינג'ה הידועות בשם "קוניוצ'י" שמוצגות בסוגי מדיה רבים, ידועות ומוכרות בשיטות הפאם פאטאל של אימוניהן ובשימוש שהן עושות במיניותן - בדיוק כפי שהן עושות שימוש בכישוריהן להרוג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]