ערפד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרוזן דרקולה, דמות ערפד קלאסית
הציור "הערפד" מאת הצייר הבריטי פיליפ ברן-ג'ונס, 1897. בציור נראים לכאורה גבר ואישה במהלך קיום יחסי מין, אך בפועל, כפי שניתן להבין במבט מקרוב, האישה היא הערפדית והגבר על המיטה הוא קורבנה המת. כפי שניתן לראות הגבר ננשך בידו.

ערפד הוא יצור מיתולוגי מהפולקלור, אל-מת ודמוי אדם שניזון מהמהות החיונית (בדרך כלל בצורת דם) של בני אדם או בעלי חיים.[1] הערפד ניחן בכוחות על-אנושים ועל-טבעיים. יכולותיהם המיוחדות ואפיוניהם של הערפדים משתנים במסורות שונות על פי פולקלור, סרטים וספרות בדיונית, אך ברוב רובן של המסורות הם מוצגים כיצורי לילה הרגישים לאור השמש, מאופיינים בניבים ארוכים וחדים ובשינוי צורה (לרוב הפיכה לעטלף, עורב, זאב או ערפל).[1]

בפולקלור האירופי, ערפדים הם יצורים אל-מתים שלעיתים קרובות ביקרו את יקיריהם וגרמו לשובבות או למוות בשכונות שבהן חיו בעודם בחיים. הם לבשו תכריכים ולעיתים קרובות תוארו כנפוחים ובעלי פנים אדמדמות או כהות, בשונה מהערפד הכחוש והחיוור של ימינו, שראשיתו בתחילת המאה ה-19.[1]

ישויות ערפדיות תועדו ברוב התרבויות; המונח ערפד זכה לפופולריות במערב אירופה לאחר דיווחים על היסטריה המונית מהמאה ה-18 של אמונה עממית הקיימת בחבל הבלקן ובמזרח אירופה, שבמקרים מסוימים הביאה לכך שגופות הועמדו על השערים ואנשים הואשמו בערפדות.[1] גרסאות מקומיות במזרח אירופה היו ידועות גם בשמות שונים, כמו שטריגה באלבניה, וריקולקס ביוון וסטריגוי ברומניה.[1]

הערפד הכריזמטי והמתוחכם של הסיפורת המודרנית נולד ב-1819 עם פרסום "הערפד" (The Vampyre) מאת הסופר האנגלי ג'ון ויליאם פולידורי; הסיפור היה מוצלח ביותר וללא ספק עבודת הערפדים המשפיעה ביותר של תחילת המאה ה-19.[1] הרומן דרקולה של בראם סטוקר משנת 1897 זכור כרומן הערפדים המובהק והיווה את הבסיס לאגדת הערפדים המודרנית, אף על פי שהוא פורסם לאחר הרומן "כרמילה" (Carmilla) של ג'וזף שרידן לה פאנו משנת 1872.[1] הצלחתו של ספר זה הולידה ז'אנר ערפדים ייחודי, שעדיין פופולרי במאה ה-21, עם ספרים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ומשחקי וידאו הכוללים ועוסקים בערפדים. הערפד הפך מאז לדמות דומיננטית בז'אנר האימה והפנטזיה (בעיקר פנטזיה אפלה).[1]

קיימים מיתוסים שונים לגבי ההפיכה לערפד. לעיתים מסופר כי בן אנוש שנכנס למערכת הדם שלו דם של ערפד ומת בסמוך לכך, יחזור לתחייה כערפד צמא דם. במיתוסים אחרים נטען כי נשיכה של ערפד מספיקה כדי להפוך בן אנוש לערפד.

חיי הערפדים בהיסטוריה ובתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתוסים של ערפדות (vampirism) קיימים כבר אלפי שנים, וכמעט בכל תרבות שהייתה (ועדיין) קיימת.[דרוש מקור] הופעתם משתנה מתרבות לתרבות, ממפלצת אדומת עיניים ושיער ירוק או ורוד בסין, עד ללאמיה היוונית המוצגת כבעלת פלג גוף עליון של אשה ותחתון של נחש מכונף; משועלים ואמפיריים ביפן לראש עם קרביים trailing הידוע כ"פנאנגאלאנג" (Penanggalang) במלזיה.[2] באודיסיאה של הומרוס, למשל, רוחות השדים שאודיסאוס פוגש במסעו לעולם השאול של האדס תאבות לדמם של איילים שזה עתה הוקרבו לעולה, עובדה שאודיסאוס מנצל לטובתו על מנת לזמן את רוחו של טירסיאס.

יצור נוסף במיתולוגיה היוונית המזכיר ערפד הוא האמפוזה - במקור המדובר בבתה של הקטה, אשר פיתתה גברים בשנתם ואז סעדה את ליבה על דמם ובשרם.

אך הוואמפירים המוכרים כיום מבוססים על מיתוסים מזרח אירופאיים. המקור למיתוסי הוואמפיר של אירופה במזרח הרחוק, והועבר ממקומות כמו סין, טיבט והודו עם שיירות המסחר שעברו בדרך המשי לאגן הים התיכון. הם התפזרו לאורך חופי הים השחור עד הגיעם ליוון, הבלקנים ולהרים הקארפאטיים (Carpathian mountains), כולל הונגריה וטרנסילבניה.[2]

עמים סלאבים מסוימים האמינו בערפדים כבר במאה ה-4, כאשר על פי המיתולוגיה, הערפד שותה דם, פוחד מכסף, וניתן היה להשמידו על ידי כריתת ראשו ושריפת גופתו או על ידי הנחת ראשו הכרות בין רגלי גופתו, או על ידי נעיצת יתד כסף בליבו. נוכחותם של מיתוסים ואמפיריים סלאביים הם תוצאה למאבק בין האמונה הפאגאנית הטרום-נוצרית לנצרות. הנצרות ניצחה בעוד ואמפירים ואמונות פגאניות אחרות נותרו כחלק מהפולקלור.[2] על פי המיתוסים הסלאבים הגורמים להיווצרותו של ערפד הם: לידה עם עטיפת העובר, שיניים וזנב, התעברות בימים מסוימים (קרוב לוודאי שאלו הימים "האסורים" לקיום יחסי מין על פי הנצרות), מוות לא טבעי, טקסי קבורה לא נאותים, ונשיכת ערפד. "הוכחות" לפעילותו של ערפד היו: מוות לא מוסבר של בקר, צאן, קרובי משפחה ושכנים, גופות שהוצאו מקברן ונשמרו עדיין במראן האנושי וציפורניהן ושיער ראשיהן המשיכו לצמוח גם לאחר הקבורה, הימצאות כתם דם על הפה וגוון פנים סמוק.[2] כמו-כן, בקרב העמים הסלאבים רווחה האמונה שואמפירים ומכשפות פעילים במיוחד בערב "יום ג'ורג' הקדוש" (22 לאפריל לפי הלוח היוליאני, 4 במאי לפי הלוח הג'ורג'יאני), לילה אשר בו מתעוררות כל צורות הרוע. באירופה עדיין חוגגים את "יום ג'ורג' הקדוש".[2]

בתרבות המערבית הפופולרית, הערפדים מתוארים כיצורים שאינם מזדקנים, הניחנים בתבונה רבה וכוחות על-טבעיים מגוונים. לערפד הטיפוסי יש מגוון של תכונות הראויות לציון. ביניהן מצויים כוח עצום, חסינות מיוחדת מפני פגיעות גופניות הנגרמות באמצעים רגילים כגון פציעה קלה או דקירת סכין (אך יש יוצאי דופן מסוימים). על אף שלערפד יש הופעה טיפוסית כגון: הופעה בבגדי ערב וכובעים מהודרים, והיכולת להפוך לעטלף, התווספו, בתקופה המודרנית, מאפיינים נוספים, כגון: היכולת לשנות צורה ולהיעלם בתוך ענן גז דמוי ערפל, או להפוך לזאב גדול כאמצעי הסוואה.[2] ערפדים מסוימים מסוגלים גם לשלוט במחשבותיהם של אחרים ולכפות עליהם להתנהג כמו שהם רוצים. בנוסף, יש לערפדים ניבים נשלפים ארוכים במיוחד, המשמשים אותם לנשיכת קורבנם. ולפי חלק מהמקורות בשעות היום הם ישנים בארונות קבורה כאילו הם מתים. לפי האמונה הרווחת, ערפדים אינם מטילים צל וכן אין להם השתקפות בראי, שכן המראות נחשבות במיתולוגיה כראי לנפש הטובה, בעוד שליצורים מרושעים אין נשמה, וצל זה פוטנציאל הרוע שקיים אצל בני האדם אבל אצל הערפדים הוא בא לידי ביטוי.

אמצעי המניעה שננקטו כנגד ערפדים כללו הנחת צלב בארון הקבורה, בלוקים מתחת ללחי המת על מנת למנוע ממנו לאכול את התכריכים, מסמור הבגדים לארון הקבורה מאותה הסיבה, והנחת זרעי דוחן או פרג בקבר מתוך האמונה שערפדים מוקסמים מפעולה של ספירה, וספירת הגרגרים מרתקת אותו למקומו כל הלילה במקום לשחר לטרף.[2] סימנים אלו נעלמו כולם מהספרות והקולנוע המודרניים העוסקים במיתוס הערפד.

הספרות הבדיונית הציגה את הערפדים כסולדים ממש ממראות, כפי שמתואר ברומנו של ברם סטוקר, "דרקולה" - הערפד משליך את מראת הגילוח של הארקר אל מחוץ לחלון. מספר סרטים גם מראים את הערפדים כשקופים בצילומיהם - כאשר ניסו לצלמם, הערפדים "נעלמו" מהתמונה. במקורות אחרים מוזכר שניתן לצלם ערפדים, אבל התמונה המתקבלת היא מטושטשת ולא ברורה. לפי "שוליית הערפד", הסיבה לכך היא המבנה המולקולרי השונה שלהם.

על מנת להשתנות לערפד, מקובל להאמין כי צריך להינשך על ידי ערפד אחר ולהיות קורבנו. דמו של הערפד מתערבב בדמו של האדם הקורבן עד שכעבור כמה ימים של חולי והתענות בכאב, קהות חושים מוזרה, הקאות והתעלפויות, האדם מתחיל לחוש השתנות. מובן שרצף פעולות זה אינו מחייב את הערפד הנושך, והוא מסוגל להורגו גם על ידי שתיית דם קורבנו עד תום. אפשרות אחרת היא להיוולד להורים ערפדיים, אם כי בחלק מהמיתוסים האפשרות הזאת לא קיימת הואיל וגופן של נקבות ערפדיות "קפוא במצב" בו הן נתונות, כלומר מצב של מוות שבו הרחם אינו פעיל יותר, וכך גופן אינו יכול להשתנות וברחמן לא יכול להתפתח עובר. בסרט "ואן הלסינג", דרקולה ניסה להכניס חיים בצאצאיו באמצעות זרם חשמל. תיאור מוצלח של ערפדים הנוהגים בצורה זו ניתן למצוא בספר "ריאיון עם ערפד" מאת אן רייס, ובסרט שנעשה עליו בשנת 1994 בכיכובם של טום קרוז ובראד פיט. על פי הסדרה "יומני הערפד", כדי להפוך לערפד יש לשתות את דמו של הערפד ואז למות. לאחר מכן, יצור כזה יחזור לחיים ויהיה צריך לשתות דם בני אנוש אחרת ימות לעולמים (הדם כ"סם החיים" של הערפדים מקביל למים שהם "סם החיים" של בני אדם ובעלי חיים).

על פי הסרט בלייד, אישה בחודש התשיעי להריונה הננשכת על ידי ערפד יולדת ערפד למחצה. ערפד זה הוא בעל כוחות על-אנושיים וכמיהה לדם, אך הוא אינו רגיש לאור השמש ובמהלך היום מתנהג כבן אנוש לכל דבר ללא סימנים המעידים על היותו ערפד פרט לצורך לשתות דם.

על פי סדרת הספרים "דמדומים", אם ערפד זכר ואישה אנושית מקיימים יחסי מין, בתוך חודש וכמה ימים ייוולד להם ערפד למחצה ויגדל בצורה מהירה.

על פי הסדרה "צ'יקה ומפירו" לערפד וערפדית יכולים להיוולד ילדים רגילים, וההורים יכולים לנשוך את ילדיהם כדי להפוך אותם לערפדים.

על פי הסדרה "יומני הערפד" ערפדים לא יכולים להתרבות או ללכת בשמש אלא אם יש להם טבעת יום שנוצרה על ידי מכשפה. יש להם אופציה לכבות את האנושיות שלהם ולהתנתק לגמרי מרגשות. לרוב הערפדים קשה לשלוט בתאוות הדם שלהם, ושליטה בתאוות הדם דורשת איפוק רב. הכוחות שלהם הם מהירות, כוח, שמיעה למרחקים ועוד. ברגע שתוקעים בהם יתד העשויה מעץ, כורתים את ראשם, או עוקרים את ליבם, הם מתים ועוברים למקום הנקרא "הצד השני" ששם כל היצורים העל טבעיים נמצאים לאחר מותם. גם "הצד השני" נוצר על ידי מכשפה ושם היצורים העל טבעיים סובלים מחשכה, בדידות וסבל נצחי.

השמדת ערפדים והתחמקות מהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המיתולוגיות השונות, ניתן להשמיד ערפד מערבי (הכוונה לערפד כפי שמתואר בתרבות הפופולרית במערב) במספר שיטות, המשתנות בין "זני" ערפדים ובין המיתולוגיות השונות:

  • נעיצת יתד מכסף בליבו של ערפד. במיתולוגיות שונות, היתד עשויה גם מאפר או משיח עזרד, ועל הערפד להיות משופד במכה אחת ויחידה ותו לא. באגדות מסוימות, הייתה העדפה לברזל לוהט כדי שיגרום לערפד כאבים כה עזים. בסיפורים מערביים ובסרטים רבים, שיפוד הערפד בליבו רק מחליש אותו ויש לנקוט באמצעים נוספים על מנת שהמוות יהיה סופי, שכן המפלצת עלולה להתאושש במהרה ברגע שהיתד יסולק, דבר שיגרום להמתקת הכאב העז בליבם. ניתן לחסלה כליל באמצעות עריפת ראשה של הגופה וקבירתו בנפרד ממנה, על ידי שרפה, על ידי קבירת הגופה בצומת דרכים או הנחתה במקום בו תהיה חשופה לאור שמש; על פי המיתולוגיה הסלאבית, יש להניח את הראש הכרות של הערפד בין רגלי גופתו. בסיפורים אחדים מופיעים ציידי ערפדים המשתמשים בחצים או קליעים העשויים מעץ, בניסיון לפגוע בלב הערפד מרחוק. רעיון היתד בא מן העובדה שערפד מסוגל לרפא את פציעותיו, קשות ככל שיהיו, ומחזור הדם שלו מהיר ביותר, לכן יתד הננעצת בלבו ולא תוסר לא תיתן לפצעיו להתאחות, ומכיוון שליבו נפגע, הערפד לא יוכל לקבל דם וימות.
  • חשיפת ערפד לאור השמש. מוטיב זה משתנה מתרבות לתרבות. ערפדים הפעילים משקיעת החמה ועד זריחתה בדרך כלל נמנעים מחשיפה לאור השמש מכיוון שהוא יכול להחלישם ואף להשמידם בגלל הסנוורים. המוטיב של ערפד הפגיע לאור שמש התחיל בסרט נוספרטו משנת 1922, ומאז נתפס אור השמש כדרך הבטוחה ביותר להשמדת ערפד. לפניו, יכלו ערפדים לצאת לאור היום כמו בספרו של ברם סטוקר דרקולה או ספרו של שרידן לה פנו כרמילה, אך בניגוד לכך ערפד יכול להיחשף לשמש אם יענוד טבעת זהב\כסף, הגורם בשמש הוא קרני UV. ב"דמדומים", הערפדים אינם נשרפים בשמש, אלא זוהרים ובכך ניתן לזהותם.

בספרות מודרנית הערפדים נכווים בשמש בדומה ללבקנים, אך אינם נשרפים.

  • הוצאתם של איברים פנימיים חיוניים ושריפתם. על ידי פציעה קשה מאוד של הערפד, מוציאים מתוך גופתו את האיברים החיוניים לו כגון לב או קיבה ושורפים אותם ללא זכר, כך שבלעדיהם הערפד לא יוכל לתפקד כראוי וימות תוך שניות ספורות.
  • שפיכת מים רותחים אל תוך בור על יד קברו של ערפד. המים הנשפכים מחלחלים לתוך קבר הערפד וגורמים לערפד כוויות קשות הגורמות למותו. גם שפיכת מים רותחים ישירות לגוף הערפד יכולה לגרום למותו.

חולשות טיפוסיות אחרות של הערפד כוללות:

  • שום או מים קדושים, אשר דוחים ערפדים. על פי בלייד, מיץ שום שורף את עור הערפד ומאדה את דמו.
  • חפצי כסף, אשר מרחיקים ערפדים ויכולים לגרום להם נזק פיזי. תוספת אמריקנית פופולרית לפולקלור היא רעיון עיצוב קליעים מכסף לשימושם של ציידי ערפדים שיחמשו בהם כלי ירייה כנגד הערפדים.
  • חשיפה ומגע בעצמים קטנים כמו אורז, זרעי פרג או מלח, אשר ניתן לפזרם בנתיבו של הערפד. על פי מיתוסים רבים, חפצים אלו מאטים את הערפד ומסיחים את דעתו בכך שגורמים לו להתחיל לספור את כמות החפצים המפוזרים לפני שיוכל להמשיך בדרכו, ככל הנראה בשל הפרעה כפייתית אובססיבית. תוצר משעשע אפשרי ממיתוס הזה הוא "מר סופר" (באנגלית: "count", שזה גם סופר וגם רוזן) מתוך תוכנית הטלוויזיה רחוב סומסום.
  • שביל מים זורמים אשר ערפדים אינם יכולים לחצות. מוטיב זה משתנה במסורות שונות, אשר בחלקן הערפד יכול להתחמק על ידי כך שהוא פשוט נהפך לעטלף ומתעופף מעל למכשול הזה כאשר הוא נתקל בו.
  • צלבים וספרי תנ"ך, כלומר אביזרי ותשימישי קדושה דתיים, דוחים ערפדים. יש להחזיק את החפץ אל מול הערפד, והוא מקפיד לשמור מרחק. סיפורים אחדים גורסים כי כל חפץ או סמל דתי שימושי למטרה זו, רק אם הוא נמצא בשימוש על ידי מאמין אמיתי. לדוגמה, בסיפורים מסוימים אדם יהודי יכול להשתמש במגן דוד או טלית על מנת לגרש ערפד, אולם בסיפורים רבים הערפד יכול להשתמש ביכולות השליטה המוחית שלו על מנת להכריח את אויבו להניח את החפץ או לזרוק אותו.
  • צורך בהזמנה כפיתוי להיכנס אל בית וליפול למלכודת. מקובל להאמין כי ערפדים מערביים אינם מסוגלים לעבור את מפתנה של דלת אלמלא הוזמנו קודם לכן על ידי בעלי המשכן להיכנס פנימה. לאחר שהוזמנו, הם יכולים להיכנס ולצאת כרצונם ובחופשיות. בחלק מהמסורות, זעקה לעזרה מצד הקורבן יכולה להתפרש כהזמנה, אך גם כמלכודת לערפד וגם לקורבן שאינו מודע שבעצם הוא מזמין לעצמו את רציחתו ומותו.
  • על פי סדרת הספרים שוליית הערפד של דארן שאן, לא כל סוגי הדם טובים לערפד, ובכללם סוגים מסוימים של דם אנושי. לדוגמה, דם החתולים הוא רעל לערפד, ולפעמים גם דם של אדם שכבר מת מחליש אותם (ריאיון עם ערפד).
  • לפי הסדרה אנג'ל, מהילת דם הקורבן בסם אורפיאוס גורם לקורבן ולערפד להיכנס להזיות משותפות המחלישות את הקורבן, אך יותר את הערפד.
  • על פי טרילוגיית "יומני הערפד", פרחי שיח הורבנה מגנים על האדם מהשתלטות מנטלית של הערפד, דוחים את הערפד ושורפים את עורו וגם הורגים ערפדים עם יתד עץ ולא יתד כסף, והם מראים שערפדים ככל שהם יותר בוגרים יותר "זקנים" ככה הם גם יותר חזקים, על פי הסדרה הערפדים נוצרו על ידי מכשפות והערפדים הראשונים נקראים הערפדים "המקוריים" שאותם אפשר להרוג רק עם סוג עץ מיוחד (עץ אלון לבן עתיק) והם התחילו את שושלת הערפדים, אם הורגים אחד "מהמקוריים", כל שושלת הערפדים שנוצרו מהם מתים גם.
  • על פי האמונה הנוצרית האורתודוקסית, הנשמה לא עוזבת את הגוף במשך 40 יום לאחר הקבורה. במקומות מסוימים נהגו להוציא גופות מקברן לאחר 3–7 ימים מיום הקבורה ולבחון את מצב הגופה של הערפד. אם לא היה סימן לריקבון, היו תוקעים יתד בליבה של הגווייה.

"זני" ערפדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"סטריגוי" - הערפד הרומני מכונה "סטריגוי" (Strigoi). שם כינוי זה מבוסס על המונח הלטיני-יווני strix עבור צווחת ינשוף, אשר בא גם לסמל שד או מכשפה. מכאן ניתן להבין שהסטריגוי הוא למעשה ערפדית, מכשפה שלאחר מותה הופכת לערפדית. הסטריגוי יכולות לשלח את נשמתן מתוך גופן, בלילה, על-מנת להיפגש עם מכשפות אחרות או עם סטריגוי-מורט, אשר הם למעשה ערפדים-מתים, גופות מתים אשר חזרו אל בין החיים במטרה לשתות את דם בני משפחותיהם, שכניהם ובעלי החיים. המיתוס הרומני מציין את הדרכים להפוך לערפד כילוד אשר נולד עם עטיפת קרום העובר, עם זנב, מחוץ למסגרת הנישואים, או אדם שמת מוות לא טבעי, או מת לפני הטבילה, כמו-כן הילד השביעי במשפחה שילדיה מאותו מין, ילד שנולד לאשה שלא אכלה בהריונה מספיק מלח או שערפד או מכשפה התבוננו בה. נשיכת הערפד ייעדה את הננשך לקיום של ואמפיר לאחר מותו.[2]

באירופה המזרחית נחשב הערפד לבעל שתי נשמות או שני לבבות. מכיוון שלב אחד או נשמה לעולם אינם מתים, נשאר הערפד בן אלמוות. באופן כללי, עד לספרות המודרנית נחשבו הערפדים האירופאים למפלצות מבחילות שהוקמו מגופותיהם של איכרים ושל פועלים מהמעמד הנמוך. גיבור הסיפור הקצר "הוומפיר" של ג'ון ויליאם פולידורי, לורד רות'בן, אשר דמותו התבססה על מעסיקו של פולידורי, המשורר הרומנטי המפורסם לורד ביירון, היה הערפד הראשון שתועד כבעל אינטליגנציה וקסם אישי על-טבעיים. לכן, היה יכול לפעול גם בתוך החברה האנושית מבלי לעורר חשד, כל עוד הסתיר את חולשותיו. מאוחר יותר, ב"דרקולה" המוצלח של ברם סטוקר, באה לידי ביטוי תפיסה חדשה זו של הערפד, כאשר דרקולה הוא רוזן עשיר.

במיתולוגיה האצטקית, היה הסיווטטאו סוג של ערפד שנוצר כאשר בן אצילים נפטר בזמן לידתו.

במיתולוגיה של ילידי צפון אמריקה, הוונדיגו הוא מפלצת אוכלת אדם. ישנם מספר גרסאות שונות למיתוס הוונדיגו, לפי חלקן מקורו באדם שתאוות הבצע שלו גברה עליו, ולפי אחרות אדם הופך לוונדיגו בחורף כשהרעב גובר עליו הוא טועם דם אנושי.

במיתולוגיה האבוריג'ינית האוסטרלית, היארה-מה-יא-הו היה ערפד קטן ומרושע עם איברים מוצצי דם על אצבעותיו, והוא היה נוהג לארוב לקורבנותיו בעצי תאנה.

בפולקלור המלזי, הפננגלן היה ערפד שראשו יכול להיפרד מגופו, כשקרביו מיטלטלים מבסיס צווארו. הפונטיאנק הייתה ערפדית נקבה שמצצה את דמם של תינוקות שזה עתה נולדו, ולפעמים גם את דמם של ילדיהן הצעירים של אמהות הרות הקרבות ללידה השנייה או השלישית וכן הלאה.

בפולקלור הפיליפיני, המננגל הייתה ערפדית נקבה, אשר הייתה מסוגלת להפריד את חלק גופה העליון מגופה התחתון, ויכלה לעוף בעזרת כנפיים דמויות כנפי עטלף. היא מצצה את דם עובריה. ערפדית נוספת, האסוואנג, נחשבה לבעלת יופי מהמם ביום, ובלילה הפכה ליצור מבעית ומכוער עד להתפקע. היא חיה בבית, יכלה להינשא וללדת ילדים, והייתה אישה רגילה למראית עין בזמן היום.

בבולגריה, היה לערפד מראה מזוויע שכלל רק נחיר אחד, והוא ישן עם עינו השמאלית פקוחה ועם אגודליו שלובים זה בזה. הוא גם נחשב האחראי למגפות בקר.

המסורת הרומאית בבלקן גרסה כי דווקא אבטיחים ודלעות, שהם למעשה פירות מאכל, עלולים להיהפך לערפדים בשרניים ולא אכילים (אין יחס מוכר במיתולוגיות השונות לאכילת גופותיהם של ערפדים או לאכילת איבריהם ובשרם).

באיים הקאריביים, ערפדים הידועים בשמות סוקויאנט בטרינידד וטובגו, אול' היג בג'מייקה ולוגארו בגרנדה, מחופשים לאישה זקנה ביום, ובלילה הם משילים את עורם כדי להפוך למעין כדורי אש מעופפים ובעלי מראה מבחיל, התרים אחר דם. הם ידועים לשמצה בתור אובססיביים כפייתיים, וניתן להרחיקם על ידי פיזור מלח או אורז במפתני דלתות, בצמתי דרכים ועל יד מיטות. הערפד אז היה חש מאולץ להרים כל גרגר וגרגר. ניתן היה להורגם על ידי מריחת מלח על גבי העור שהשילו. המלח היה שורף אותם למוות כשעטו מחדש את העור הרקוב טרם הזריחה.

בהודו, ובמיוחד במדינה הדרומית קרלה, ערפדיות הידועות בשם "יאקשיס", היו נשים יפהפיות שפיתו גברים באופן מיני על מנת להרוג או לאכול אותם. נאמר כי יאקשיס סולדות מחפצי ברזל, כמו גם מסמלים דתיים שונים, וניתן להורגן על ידי החדרת מסמר מברזל אל תוך ראשן. ניתן גם לכולאן בתוך עצים באמצעות חפצים מבורכים. הודו היא גם ביתו של הוטאלה, ערפד הרפאים אשר יכול לעזוב גופו הפונדקאי על מנת לאכול בשר בני אנוש.

מאפיינים עממיים אחרים של הערפד:

  • לערפדים שמוצאם מברזיל היו כפות רגליים מכוסות קטיפה, כאמצעי למשיכה מינית שתגרום לקורבנות ליפול בידי הערפדים.
  • ערפדים מן המיתולוגיה הסינית שאבו את כוחם מן הירח, כך שככל שהירח היה מואר יותר - כך כוחם היה רב יותר.
  • ערפדים מקסיקנים היו קלים לזיהוי לפי הגולגולות חסרות הבשר שלהם שהובילו למראה מזוויע של פניהם.
  • תת זן הערפד מהרי הרוקי מצץ דם דרך אוזן קורבנו, בעזרת אפו המחודד שניקב את אוזני הקורבנות כדי שידממו, וכך יוכל למצוץ את הדם השותת מהן.

ערפדיות והנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת הנוצרית הערפדים הם יצורים חוטאים. לכן הם נרתעים למראה של צלב או נכווים כשהם באים במגע אתו. הערפד הוא מחלל-השם אשר אינו זקוק לישו כדי לזכות בחיי נצח, הוא אינו זקוק לכנסייה ולטקסיה על-מנת לחוות, דרך טקס מסתורין הדם,[3] התמזגות עם רמה אחרת של קיום. מאחר שהערפדים אינם כפופים לשום מרות או חוק חוץ מאלה שלהם עצמם, הם נחשבו לחסרי-אמונה, תפיסה שהתחזקה עם התנהגותם המופקרת: חיפוש מתמיד אחר קורבנות/שותפים והשגת חיי נצח דרך טקסי האקסטזה הפרטיים שהם מנהלים. המיתוסים השונים מציגים את הערפדים כיצורים של הלילה, את מעשיהם הם עושים בלילה, וכך הם מסמלים את צידה האפל של נשמה אבודה. אור התקשר, באופן מסורתי, עם רוחניות, היגיון, נצרות (המיסה הנוצרית, "המקבילה" הדתית והטהורה של טקס שתיית הדם נערכת בשעות הבוקר) וגבריות, בעוד חשיכה התקשרה עם רוע, כאוס, אינטואיציה, תת-מודע ונשיות. כך נוצר טיפוס ערפדי חדש - האישה הערפדית. על פי תפיסה זו, שאפיינה את התרבות של "מפנה סוף המאה" (fin de siecle) ויצרה את מיתוס הפאם-פאטאל, נשים, כמו ערפדים, הן יצורים חסרי היגיון, מסתוריים, שכוחותיהם מתעצמים בלילה. הן מקבלות את המושג "ואמפ", נשים ערפדיות השואבות מגברים, לא רק את דמם אלא את האנרגיות שלהם, ופעילותן זו נעשית בשעות הלילה בחדר השינה.[4]

תופעות טבעיות המסייעות לתפוצת מיתוס הערפד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתולוגיה וערפדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מספר תופעות בריאותיות ואחרות הדומות למתוארות במיתוס הערפדות, ויש חוקרים אשר חושדים שהן המקור לחלקים שונים מהמיתוס.

  • מחלת הפורפיריה - מחלה נדירה הנקראת פורפיריה משבשת את ייצורו של פיגמנט ה"הם" (Heme). הלוקים במקרים קיצוניים של מחלה זו עלולים להיות רגישים מאוד לאור השמש עד כדי כך שכוויית שמש עלולות לפקוד אותם אפילו בזמן שמעטה כבד של עננים מכסה את השמים, מה שמוביל אותם להיות פעילים בלילה ולהימנע מאור שמש. הלוקים בפורפיריה עשויים להיות בעלי עיניים ושיניים אדומות, המקבלות את צבען מפורפירין, פיגמנט אדום (שהוא חומר הנפוץ בעיקר בגופן של חולדות ומופרש לעיתים רבות מעייניהן).
  • כלבת - ידוע כי אגדת הערפדות התקיימה במזרח אירופה במאה ה-19, בזמן שהתרחשו בה התפרצויות רבות של כלבת. כלבת היא מחלה מידבקת ביותר, גורמת לחום גבוה, לאובדן תיאבון ולעייפות כסימפטומים ראשוניים. בשלבים מאוחרים יותר, החולים מנסים להימנע מאור שמש ומעדיפים לפעול בלילה. אור חזק ומראות יכולים לגרום להתקפים המאופיינים על ידי התנהגות אלימה ודמוי-חייתית ונטייה לתקוף אנשים ולנשוך אותם בלי הכרה. עוויתות פנים תכופות עלולות לעוות את מראה החולה. בצורתה החמורה של הכלבת, חולים עלולים לחוות דחיפות מוגברת ומיותרת בניגוד לרצונם לפעילות מינית, או מדי פעם להקיא דם.
  • תופעה נוספת שתרמה לאגדות על ערפדים היא יציאת דם מנקבים בגופת המת. לאחר המוות, המזון שבקיבה תוסס ונרקב. כתוצאה מכך נוצרים גזים רבים הנאגרים בבטן, ולחץ קטן ביותר יכול לגרום בקלות לאותם גזים או לנוזלים אחרים לפרוץ החוצה מחורים בגופה ואפילו מהפה ומהאף. מחזה כזה עשוי היה לתרום להנחה שהגופה קמה לתחיה וניזונה מדם.
  • אחת הסיבות למחשבה שהגופה היא ערפד, היא תופעה שבה הציפורניים, השיער והשיניים כביכול גדלים. מדובר בתופעה מוכרת שלאחר המוות: העור והחניכיים מאבדים נוזלים, מתכווצים ונסוגים וחושפים את שורשי השיער, הציפורניים ואת בסיסי השיניים וכן שיניים שהיו כלואות בלסת, והדבר גרם למחשבה שהנ"ל גדלו משום שהגופה ניזונה.
  • התייחסויות עממיות כמעט תמיד מציגות את הערפד כבעל עור אדמדם או כהה, לא העור החיוור המתואר בספרות ובקולנוע. סיבות למראה זה כוללות:
    • בעבר אנשים רבים היו במצב של תת-תזונה, אנורקסיה או בולימיה, ולכן רזים בחייהם. גופות מתנפחות כשגזים הנוצרים מריקבון נאגרים באזור הבטן. המסקנה הייתה שהגופה אינה מורעבת, מכיוון שלפעמים היו מוצאים דם בזויות הפה של המת וכך הניחו שה"ערפד" נהג לשתות דם.
    • תהליכים טבעיים של ריקבון ואי שימור גופות נוהגים להכהות את עורה של גווייה, ולכן לערפד הפולקלורי הגוון השחור, הכחול או האדום.
    • נהגו גם לחשוב, שמקורם של הערפדים הוא במחלה גנטית המונעת ייצור תאי דם אדומים, המובילות חמצן. לכן, הערפדים שתו את דם קורבנותיהם והשתמשו בכדוריות של קורבנותיהם כתחליף לחמצן או כחמצן בפני עצמו. לחלופין, הערפדות נגרמה מחוסר פלזמה והערפדים שתו דם כדי לקבל פלזמה חסרה.

עטלפי ערפד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת המינים של ערפדים מתקיימים בארצות הברית, ואין שום ראיה המצביעה על כך שהיו להם קרובים במקומות אחרים בעולם. מסיבה זו לא נראה כי הערפד שבפולקלור העממי מייצג זיכרון עמום של העטלף. עטלפים אלו נקראו על שם הערפד העממי ולא להפך. אולם, אחר שעטלפי הערפד נעשו מוכרים בתרבות המערבית, קיומם בהחלט חיזק ועיצב את אגדת הערפד. כיום נהוג לתאר ערפדים כבעלי תכונות עטלף, וכן כבעלי יכולת לשנות צורה לעטלף כרצונם.

ערפדים בתרבות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתוסים המזרח אירופאים על ערפדים חלחלו גם לתרבות האנגלית. למעשה, המילה "ערפד" (Vampire) הופיעה לראשונה בשפה האנגלית ב־1732, וגם אז רק דרך תרגום מגרמנית של דו"ח שנכתב על ארנולד פאולה (Arnold Paole), ובו מתוארת ערפד בסרביה. המלומדים מהמערב התייחסו, בתחילה, אל סיפורי "ואמפיריזם" וקיומם של ערפדים, כאל אמונות תפלות. שני מאורעות הביאו להתעוררות המיתוס "הערפדי": של פטר פלוגוג'וויץ (Peter Plogojowitz) ושל ארנולד פאול (Arnold Paole).[2]

פטר פלוגוג'וויץ כפרי ממוצא סרבי אשר מת בגיל 62, חזר מספר פעמים מן המתים וביקש מבנו אוכל. כאשר הבן סירב, הוא נמצא למחרת ללא רוח חיים. פלוגוג'וויץ חזר פעם נוספת ותקף חלק משכניו אשר מתו ממחסור בדם. האגדה מספרת כי תקף והרג תשעה משכניו.[5] מקרה מפורסם אחר היה זה של פאול, חייל סרבי לשעבר אשר הפך לאיכר והותקף על-ידי ערפד מספר שנים קודם לכן, ומת בעודו מכין את המספוא. לאחר מותו אנשים החלו למות ורווחה האמונה שפאול חזר מהמתים על-מנת לטרוף את שכניו.[2] שני אירועים אלו תועדו היטב. פקידי ממשלה בדקו את המקרים ואת הגופות, כתבו דו"חות על-בסיס בדיקותיהם, נכתבו ספרים על המקרה של פאול, אשר הודפסו ותורגמו לשפות שונות ברחבי אירופה. הנושא כה השתרש בקרב האנשים והפחד מהתקפות ערפדים הלך וגבר, שהחלה תופעה של פתיחת קברי מתים.

ב־1746, דון אוגוסטין קלמה (Don Augustine Calmet), תאולוג ומלומד צרפתי בעל שם, פרסם מאמר אשר על-פיו ערפדים אינם קיימים.[6]

לבסוף, הקיסרית האוסטרית מארי תרזה (Marie Theresa) שלחה את רופאה האישי לחקור בסוגיית הערפד. בעקבות מסקנתו ערפדים אינם קיימים חוקקה והקיסרית חוקקה חוקים האוסרים פתיחת קברים והשחתת גופות.[2]

המיתוס של הערפד חוזר ומופיע בספרות ובשירה האירופאים של המאות ה-18 וה-19, ביצירותיהם של לורד ביירון, אדגר אלן פו, ד.ה. לורנס וגוסטב פלובר, אם כי אצל שלושת האחרונים הערפד הוא למעשה דמות נשית, פאם-פאטאל ערפדית.

שיריו של לורד ביירון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר לורד ביירון החדיר אלמנטים חדשים רבים אל מיתוס הערפד המערבי בשירו האפי "הכופר" (The Giaour 1813). בין יסודות אלו נמצא השילוב בין אימה ותשוקה האופף את הערפד, ורעיון האלמוות המעביר את מורשתו לאלו החיים:

אך אתה, כופר שוא! עוד תתייסר

תחת חרמשו הנוקם של לוציפר

ומעינויו לבדך תימלט

כדי סביב כסאו האבוד של השטן לשוטט;

ואש צמאה, שאינה יודעת רוויון

סביב, בתוך לבך תשכון;

לא אוזן תשמע לא לשון תספר,

את עינויי נשמתך במישור האחר!

אך ראשית, עלי אדמה כערפד שנקרא,

גופתך מתוך קברה תקרע:

אז בבעתה תרדוף את מקום מושבך,

ותמצוץ את דם גזעך;

ומבתך, אחותך, אשתך, אלו הנשים,

בחצות הליל תנקז את עצם החיים;

אך תתעב את המשתה אשר בלי-בחירה

מוכרח להזין את גווייתך הזועמת, החיה:

קורבנותיך רועדים קודם מותם

ידעו הם כי השד הנו אדונם,

בקללם אותך, הנך מקלל אותם

ופרחיך נובלים מגבעולם.

השחקן בלה לוגוסי בתפקיד הרוזן דרקולה (1931).

באורח אירוני, חייו הפרועים של ביירון בעצמו נעשו המודל ללורד רות'בן, גיבור רומן הערפדים הראשון, "הוומפיר" (The Vampyre, 1819), שכתב ג'ון ויליאם פולידורי. ספר המשך לא מורשה לרומן זה נכתב ב-1820 על ידי סיפריאן ברארד, ואומץ על ידי צ'ארלס נודייר כבסיס למלודרמת הערפדים הראשונה על בימות התיאטרון.

הפואמה "ברוך ממגנצא" של שאול טשרניחובסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1902 כתב שאול טשרניחובסקי את הפואמה "ברוך ממגנצא", שמתייחס לפוגרום ביהודי מגנצא בשנת 1096.

המשורר השתמש בוומפיר כדימוי למיניות.

ולו היית גם את, יונתי

ואיתך גם אנוכי לערפד זה

יעלע דמים טרם ייבש כחי!

לילה לילה נקום נעלה,

נעלה מן הקברים,

נשתה נרוה עד נשתכרה

דמי אל האכזריים.

,[7][8]

דרקולה ויצירות המשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרקולה של ברם סטוקר ביסס את התיאור הנפוץ ביותר של ערפד בסיפורת הנפוצה של המאה האחרונה. תיאורה של הערפדות כמחלה (השתלטות דמונית מדבקת), שמאפייניה אישיות "חולת מין", תשוקה לדם וכן מוות, הכו שורש באנגליה הוויקטוריאנית, שבה המחלות שחפת ועגבת נפוצו במיוחד. לפני העידן הוויקטוריאני, לא התקיים הקישור הרומנטי בין ערפדים ומין.

קיימת סברה כי הדמות "דרקולה" מבוססת, לפחות באופן חלקי, על אגדות אודות אדם אמיתי, ולאד המשפד (צפש), שהיה נסיך פראי ואכזר הידוע במקורות מודרניים גם כולאד השלישי ("דרקולה", שמשמעו "בנו של הדרקון". אביו נקרא "דרקול" (הדרקון), אחרי ש"התקבל למסדר הדרקון" ב-1431). היה ידוע גם כ"ולאד המשפד", ושלט בימי הביניים על חבל ארץ השייך כיום לרומניה. המסורת שבעל-פה אודותיו מספרת על כך שהוא נהג לעסוק בעינוי איכרים שהכעיסו אותו. הוא תלה אותם או חלקים מהם, כגון ראשיהם, על יתדות מסביב לטירתו. סטוקר ככל הנראה גם שאב השראה מיצורים שואבי דם במיתולוגיה האירית. כמעט בוודאות, הוא הושפע מסיפור ערפדים תקופתי, כרמילה, מאת שרידן לה פנו. לה פנו היה עורכו של סטוקר בזמן שסטוקר היה מבקר תיאטרון בדבלין, אירלנד.

סיפורת ערפדים רבה במאה ה-20 מסתמכת על נוסחתו של סטוקר. סרטים מוקדמים כמו נוספרטו, או אלו בהשתתפותם של בלה לוגוסי או כריסטופר לי, הם דוגמאות מצוינות לכך. מכיוון ש"נוספרטו", למעשה, היה מבוסס בבירור על "דרקולה", אלמנתו של סטוקר תבעה את יוצריו על הפרת זכויות יוצרים, וזכתה. כתוצאה מהתביעה הושמדו רוב העותקים של הסרט. מאוחר יותר התירה האלמנה את הקרנתו של הסרט באנגליה ותפוצתו התחדשה.

על אף שמרבית היצירות הבדיוניות האחרות על ערפדים לא כוללות את דרקולה כדמות, ניתן להבחין בדרך כלל בהשראה ברורה מסטוקר, המשתקפת באלמנטים של מין ושל עושר השזורים בסיפור הערפדים, וכן בשימוש נרחב ברקע ובסמלים גותים. נצר מודרני לז'אנר זה היא סדרת רומנים מאת אן רייס, הזוכה לפופולריות רבה ומתארת גיבורים ערפדים.

בסרט דרקולה 2000, דרקולה טוען כי אינו ניתן להריגה וכי הוא בעצם יהודה איש קריות, אשר בגד בישו, ולכן שונא את הנצרות. כמו כן סולד מכסף מכיוון שקיבל תשלום עת בגידתו בישו. בסוף הסרט נתלה על צלב מראש בנין וכאשר האיר אור השמש הראשון התפוצץ והפך לאפר.

יצירות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בקומיקס של חברת מארוול קומיקס, ערפדים הם מהזנים הבולטים ביקום מארוול. בין הערפדים ניתן למנות את דרקולה, בלייד וג'ובילי.
  • דמותו של אנג'ל בסדרה באפי ציידת הערפדים ובסדרת הבת הקרויה על שמו.
  • קיימים מספר משחקי תפקידים בהם השחקנים משחקים ערפדים, בניהם "Vampire: the Requiem" ו- "Vampire: the Masquerade, שניהם חלק מעולם האפלה ומתאופיינים במוטיבים גותים בדומה לרוב ספרות הערפדים.
  • עלילת סדרת הטלוויזיה הישראלית "חצויה" עוסקת ביחסים בין ערפדים לבני אדם, ונוצרה בהשראת הסדרה האמריקאית "דם אמיתי" העוסקת בנושאים דומים.
  • הספר "דמדומים" וסדרת הטלוויזיה "יומני הערפד" (וסדרת ההמשך "המקוריים") מספרים על יחסים רומנטיים עם ערפד ועל המלחמה בין הערפדים לאנשי הזאב. ביצירות אלו הערפדים אינם רגישים לשום ולצלבים, אך סובלים מרגישות לאור השמש.
  • בסדרה המצוירת "מפלצת של מלון" הדמות הראשית היא ערפד המכונה דראקי, בתו של דראקי מתחתנת עם בן אנוש, מה שמשנה את התפיסה שלו כלפי המין האנושי, הסדרה עוסקת בשילוב המפלצות עם בני האנוש.
  • במאנגה "הלסינג", הדמות הראשית אלוקארד, הוא בעצם הרוזן דרקולה, ומשרת את המסדר של אברהם ואן הלסינג, ואת הצאצאית שלו, אינטגרה הלסינג כדי להילחם בצבא נאצים המובל על ידי ערפדים המאיים על בריטניה.
  • בסדרת "בני הנפילים" מתואר שם ערפדים כאינם יכולים לצאת בשמש אלא אם כן שתה הערפד דם של בן נפילים מיוחד.
  • בסדרת הספרים "האקדמיה לערפדים" מתוארים שלושה סוגי ערפדים; "מורוי" - ערפדים טובים שחיים מדם ולא יכולים להיות בשמש. "סטריגוי" - ערפדים רעים שנוצרים בשתי דרכים, מורוי שהרג את מי שאכל ממנו, או מורוי/דמפיר שננשך על ידי סטריגוי. "דמפיר" - חצי ערפדים חצי בני אדם שאין להם ניבים והם יכולים להיות בשמש, חייהם מוקדשים להגנת המורוי מהסטריגוי.
  • בטלנובלה הקולומביאנית "צ'יקה ומפירו" מתוארים הערפדים המודרניים שאינם מוצצים דם, חיים באור השמש ונראים במראות ובתמונות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Vampire, Myths and Folklore Wiki (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Richardson, Beverley, Vampires in Myth and History, www.chebucto.ns.ca
  3. ^ ההתייחסות היא לטקס המיסה הנוצרי המתרחש בכנסייה לפני המזבח, אשר במהלכה המאמין הנוצרי שותה את "דמו של ישו" המסומל באמצעות יין, ואוכל "מבשרו של ישו", ועל-ידי כך מטמיע בתוכו את גופו של ישו ואת קורבנו.
  4. ^ Frueh Joanna, Re-Vamping the Vamp, Arts 57, עמ' 98-109
  5. ^ Plogojowitz, Peter, TheFreeDictionary.com
  6. ^ Calmet, Dom Antoine Augustin (1672-1757) | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
  7. ^ שאול טשרניחובסקי ממגנצא, באתר פרויקט בן-יהודה
  8. ^ מוסף הארץ, 5.2.2016, כ"ו בשבט תשע"ו, "מהשפה פנימה"- איילון גלעד, ערפד, עמוד 54–55