פאנארט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ציור מעריצים המתאר את הארי פוטר
ציור מעריצים המתאר את הארי פוטר

המלה "פאנארט" (Fanart) מגיעה מצירוף המילים Fan, מעריץ או חובב, ו-Art, אמנות. פאנארט הוא סוג של אמנות הנעשית בהשראת סדרת טלוויזיה, ספר או סרט קיימים, בדומה לפאנפיקשן (ספרות חובבים). באינטרנט גלריות פאנארטים רבות של אמנים שונים, הנעשות בהשראת פאנדומים רבים, ביניהם הארי פוטר, שר הטבעות, דוקטור הו, מלחמת הכוכבים, משחקי מחשב, תוכניות וסרטי אנימה ועוד. יצירות פאנארט מתבטאות בין השאר בציורים ותמונות של גיבורים, דמויות ומקומות מיצירות ספרות, קומיקס, קולנוע, טלוויזיה ועוד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני עידן האינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל היות הפאנארט צורת אמנות חזותית שמתארת דמויות, מקומות או סצנות מתוך יצירה קיימת אחרת, קשה להצביע על נקודה ספציפית בציר הזמן ולמקם בה את תחילת התופעה. עצם ההגדרה של המונח מאפשר לראות ביטויים שלו כבר מתקופות עתיקות בהיסטוריה: למשל, ציורי כדים מיוון העתיקה המתארים סצנות מה"איליאדה" אינם ממחישים רעיון מקורי של הצייר או הכדר, אלא מהווים איור לסיפור ידוע שחובר על ידי הומרוס. הציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י מהמאה ה-15 אינו מתאר סצנה או דמויות שהגה אותה האמן, אלא מתבסס על עלילה מתוך הברית החדשה, שחוברה מאות שנים לפניו. בשני המקרים, כמו שגם ניתן לראות ביצירות רבות אחרות לאורך תולדות האמנות, מדובר באיור המתבסס על יצירה כתובה שהפכה להיות פופולרית ומקובלת מספיק על ידי קבוצת אנשים מסויימת, כך שהביטוי החזותי לאותה יצירה היה מובן לכל.

עם זאת, המונח "פאנארט" מתייחס כיום בעיקר לסוגת אמנות מעולם התרבות והמדיה המודרניים והעכשוויים, ונוהגים לראות את ניצניו בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, בעיקר עם הופעת סדרת הטלוויזיה "מסע בן כוכבים", סדרת הסרטים "מלחמת הכוכבים", וספרים כמו "שר הטבעות". היצירות הללו, שהפכו לפופולריות, הובילו חלק מקהל המעריצים לצייר דמויות או סצנות מתוכן, ולפרסם אותם בפאנזינים – כתבי עת עצמאיים שנוצרו ונצרכו על ידי מעריצים, ואשר עסקו בפאנדומים שונים וכללו בעיקר פאנפיקשנים. מכיוון שטכנולוגיית הדפוס היתה מסובכת ויקרה בשנים ההן, רוב הפאנזינים הסתפקו בלהכיל פאנארטים מצומצמים בשחור-לבן שהודפסו בשיטת הסטנסיל, כאשר רק איור הכריכה צבוע.[1] פאנזינים מסויימים נמנעו בכלל מלהכיל פאנארטים בגלל העלות הגבוה של ההדפסה והכילו רק פאנפיקשנים, אבל אחדים הכילו ציורים צבעוניים שנעשו בהדפס משי וכך נחשבו ליוקרתיים יותר.[2]

הלוגו הישן של האתר DeviantArt, אחת הפלטפורמות המוקדמות והמובילות להעלאת ציורים, ביניהם גם פאנארט
הלוגו הישן של האתר DeviantArt, אחת הפלטפורמות המוקדמות והמובילות להעלאת ציורים, ביניהם גם פאנארט

במהלך שנות ה-80 וה-90 צצה תופעה דומה גם במזרח: תרבות האנימה והמנגה ביפן השפיעה על יוצרים חובבנים או מתחילים להכין מנגות קצרות המבוססות על סדרות נודעות, אשר נקראו "דוג'ינשי" (יפנית: 同人誌). יוצרים אלו השתמשו בדמויות מהיצירות המקוריות, ציירו אותן בסגנון שלהם והכינו עלילה קצרה שהכילה ברוב המקרים תכנים פורנוגרפיים.[3] כמו הפאנזינים, גם עבודות הדוג'ינשי נמכרו בחוגים מצומצמים, בעיקר בקרב מעריצי הסדרה.

לאחר עידן האינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותן השנים תרבות האנימה והמנגה של יפן החלה לחלחל ביתר שאת אל תוך המערב, כאשר ארצות הברית ומדינות אחרות, ביניהן גם ישראל, רכשו זכיונות לשידור סדרות אנימה. תופעה זו, שהתרחשה במקביל להתרחבות השימוש במחשבים ובצמיחתו של האינטרנט, הובילה לעלייה משמעותית בכמות יצירות הפאנארט, בעיקר בקרב צעירים.[1] פיתוחן של טכנולוגיות ותוכנות גרפיות חדשות כגון משטח הרישום הדיגיטלי והפוטושופ עזרו לאמנים לצייר ישירות על המחשב ולהפיץ את ציוריהם באינטרנט, ללא צורך בייצור, הדפסה והפצה פיזית.

בתחילת שנות ה-2000, יוצרי הפאנארט שיתפו את היצירות שלהם בפלטפורמות ציבוריות כלליות כגון בלוגים ופורומים, אבל במקביל נוסדו אתרים מיוחדים להעלאת יצירות אמנות, מקוריות ופאנארט, המפורסם שבהם הוא DeviantArt.[4]

לקראת העשור השני של המאה ה-21, עם התפתחותן המואצת של הרשתות החברתיות, עברו יוצרים רבים להעלות את היצירות שלהם לאתרים כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם וטאמבלר, בעיקר בגלל שברשתות החברתיות קל יותר לקבל חשיפה, לתקשר עם חברים ומעריצים אחרים, ולהשתמש בפונקציות נוספות שאתרים הבנויים כמו גלריה (כדוגמת DeviantArt) לא יכולים לספק.[5]

סוגיית זכויות היוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעייתיות שביצירה חזותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאנארט, כמו כל יצירת מעריצים, הוא למעשה סוג עבודה שאינה מקורית, ולכן קיימת האפשרות שהוא יכול להפר זכויות יוצרים. אבל בניגוד לפאנפיקשן, היכולת של הפאנארט להפר זכויות יוצרים אינה חד משמעית כל כך, ותלויה ביצירה המקורית עליה היא מתבססת ובתוצר הסופי שלה.

לשם דוגמה, אם מעריץ סדרת "הארי פוטר" כותב פאנפיקשן על הסיפור, הוא בהכרח חייב להשתמש בעלילה וברעיונות המקוריים ששייכים לג'יי קיי רולינג, מחברת הסדרה, ואפילו בשמות הדמויות (הארי פוטר), המקומות (הוגוורטס) ובמונחים (מוגל) שלא רק שהם פרי המצאת המחברת אלא כאשר הם מבוטאים במילה כתובה הם גם מהווים הפרה של סימן מסחרי.[6] מהסיבה הזו קרה שדווקא יוצרי פאנפיקשנים נתבעו פעמים לא מעטות על ידי יוצרים מקוריים, כמו מקרה התביעה המפורסם של הסופרת אן רייס נגד כותבי הפאנפיקשנים על "כרוניקות הערפדים" שלה.

פאנארט, לעומת הפאנפיקשן, הוא צורה של אמנות חזותית ולכן כל ציור של דמויות או סצנות לאו דווקא יתפרש באופן מיידי כאיור ליצירה מקורית כלשהי. לשם דוגמה, כל כותבי הפאנפיקשנים שכותבים על הארי פוטר יכתבו את שם הדמות באותן האותיות בדיוק כפי שכתבה אותן ג'יי קיי רולינג. אבל אמנים שרוצים לצייר את הארי פוטר יכולים לבסס את הציור שלהם על מקורות שונים: תיאור טקסטואלי, איור רשמי או סרטים. מכיוון שסדרת הספרים זכתה לאדפטציות מוכרות ומוצלחות כמו סדרת הסרטים "הארי פוטר", אמנים רבים מבססים את הציורים שלהם על המראה החיצוני של הדמויות כפי שהן מגולמות על ידי השחקנים. אך אם היה מדובר ביצירה כתובה שלא זכתה לאיורים או לאדפטציות ויזואליות, האמנים היו צריכים לצייר את הדמויות לפי הבנתם את הכתוב, ולכן היו נוצרים ציורים שונים ומגוונים שמתארים כביכול את אותה הדמות, אך נראים שונה, ולכן אין באמת שום יכולת להוכיח שהציור מתאר רעיון ששייך למישהו אחר. (לדוגמה, סדרת הספרים הנודעת "הרואים למרחק" של רובין הוב לא זכתה לאדפטציה ויזואלית, אך קיימות יצירות פאנארט רבות עבורה, כאשר אופי התיאור של הדמות הראשית משתנה מאמן לאמן. ללא תיאור טקסטואלי המתאר ישירות את השם של הדמות או של הסיפור, אי אפשר לדעת מי מתואר בציור.)

עם זאת, במקרה בו היצירה המקורית אינה טקסטואלית אלא חזותית, כמו למשל סרט מצוייר או קומיקס, הרי שפאנארט ליצירה כזו יתאר בהכרח את עיצוב הדמויות או המקומות כפי שהם תוארו על ידי היוצר המקורי, וכך יכולות להיווצר בעיית הפרת זכויות היוצרים, במיוחד אם יוצר הפאנארט מבקש להרוויח מהציורים שלו. ביטוי לכך אפשר לראות באתרים המהווים פלטפורמה לאמנים למכור את העבודות שלהם, אשר בתנאי השימוש מזהירים אותם על כך שחל איסור למכור ציורים שמפרים זכויות יוצרים.[7]

שינוי בתודעה החברתית והמשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור התרחבות התופעה של עבודות המעריצים ברשת, הולכת ומתגבשת התפיסה החברתית כי יש לאפשר למעריצים להכין עבודות על היצירות המקוריות שאהבו, ללא חשש שיאשימו אותם בהפרת זכויות יוצרים.[8] כתוצאה מכך למשל, החוק האמריקאי החל להרחיב את הסעיף "שימוש הוגן" (fair use) המאפשר הפרה של זכויות יוצרים: לפי ההגדרה המקורית של הסייג, מותר לאדם לעשות שימוש ביצירתו של אדם אחר, כל עוד המטרה הוגנת (למשל, לצורך תגובה, מחקר, חינוך, ביקורת) וכל עוד השימוש אינו למטרות רווח, ולא מוריד מהפוטנציאל הרווחי של היצירה המקורית.[9] הסייג כולל גם אפשרות של יצירות "טרנספורמטיביות" (למשל, סגנון טרנספורמטיבי ידוע מאוד הוא פרודיה ליצירה). אבל בשנים האחרונות, בעיקר בגלל השפעות עידן האינטרנט והגלובליזציה, המונח התחיל להתרחב ולכלול סוגים נוספים של יצירות המבוססות על מקור אחר (למשל, רמיקסים של שירים או עריכה של וידאו),[9] ובהדרגה מתחיל לקבל גם עבודות מעריצים. תנועה ידועה הפועלת בתחום היא "הארגון ליצירות טרנספורמטיוביות" (Organization for Transformative Works) - ארגון ללא מטרות רווח הממוקם בארצות הברית ומבקש לבסס את מעמד יצירות המעריצים (בין אם ספרות, ציור, וידאו או אחר) בתודעה החברתית ואפילו לתת להם תוקף משפטי חוקי.[10] הארגון אף מעניק עזרה משפטית למעריצים שיוצרים עבודות המבוססות על יצירות קיימות, מגן עליהם מול תביעות נגד זכויות יוצרים, ומעדכן באתרים שלו כל החלטה משפטית חדשה בנוגע לתחום.[11] באתר האינטרנט של הארגון ניתן לראות את הפעילות שלו בשדה המשפטי למען קידום עבודות מעריצים.

בד בבד, התרחבות התופעה וביסוסה ברשתות החברתיות ובפלטפורמות אחרות באינטרנט גרמו לכך שהיוצרים המקוריים עצמם תוקפים פחות את יוצרי הפאנארט והפאנפיקשן על עבודותיהם לעומת שנים עברו. ככל הנראה, המציאות בה כמעט לכל מעריץ יוצר יש אלפי עוקבים ברשתות החברתיות הובילה את היוצרים המקוריים להפחית בהתבטאויות שליליות כלפיהם, לא כל שכן לנסות לאיים עליהם בתביעה משפטית - ולו בגלל הפוטנציאל של ההמונים ברשת להעביר ביקורת עליהם ואפילו ליצור גל מחאה בו הם מבקשים מאחרים לא לקנות או לצרוך את יצירותיהם.[6] למעשה בזכות קיומם של עבודות מעריצים, יוצרים מקוריים רבים זוכים לחשיפה גדולה הרבה יותר מאשר בפרסום ובשיווק בלבד. בימינו קורה לא פעם שרבים נחשפים ליצירות מקוריות דווקא בזכות פאנפיקשן או פאנארט ליצירה מסויימת שהועלו ברשתות חברתיות.

פאנארט בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבות הפאנארט העכשווית חלחלה גם לישראל, בעיקר הודות למדיה ולאינטרנט. כמו בשאר מדינות העולם, כך גם בישראל צעירים רבים נוטים לצייר דמויות מסדרות, סרטים, משחקי מחשב, סיפורים, אנימה ומנגה ועוד. מכיוון שציור פאנארט הוא רק ביטוי אחד של פעילות מעריצים בפאנדום (אשר לא מתחלק בדרך כלל על פי מדינות אלא מהווה חוויה בינלאומית המתנהלת ברובה בפלטפורמות וירטואליות), קשה לפעמים לזהות אמני פאנארט ישראלים כי הם לרוב מאמצים לעצמם כינויים באנגלית והפעילות שלהם ברשת גם היא מתנהלת באנגלית, כדי להקל על האינטרקציה עם מעריצי העולם.

עם זאת, בארץ קיימות גם קהילות מעריצים מקומיות שהפעילות בהן מתנהלת בעברית. אמני הפאנארט יכולים להוות חלק מקבוצה רחבה יותר, כמו למשל הארגון למנגה ואנימה בישראל, המפעיל מדי שנה כנסי אנימה, ובמסגרתו אמנים יכולים להקים דוכנים ולפרסם את האמנות שלהם.[12]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2015 ,Alison Slade, Television, Social Media and Fan Culture, Lanham, Maryland : Lexington Books
  • Kristin Michael Barton, Fan CULTure: essays on participatory fandom in the 21st century, efferson, North Carolina ; London : McFarland & Company, Inc., Publishers, 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פאנארט בוויקישיתוף
  • Fanlore - אתר ויקי לכל מה שקשור לקהילות מעריצים ועבודותיהם.
  • Organization for Transformative Works - אתר הארגון שמקדם עבודות מעריצים ונותן להם ייעוץ ותמיכה משפטית.
  • DeviantArt - אתר המשמש כפלטפורמה עבור אמנים להעלות את הציורים שלהם, ביניהם גם יצירות פאנארט רבות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 History of Fanart, Fanlore
  2. ^ ARS GRATIA ARTIS:: The Lost Art of Illoing, Livejournal, ‏20.7.2008
  3. ^ doujinshi, Dictionary.com
  4. ^ Magnus Schodroski, The World of Fan-Art: Fan Art as a Contemporary Art Form, Plymouth State University Pressbooks
  5. ^ Kelsey Ables, The Rise and Fall of Internet Art Communities, Artsy, ‏19.4.2019
  6. ^ 1 2 Jonathan Bailey, The Messy World of Fan Art and Copyright, https://www.plagiarismtoday.com/, ‏13.5.2010
  7. ^ Redbubble IP/Publicity Rights Policy, Redbubble
  8. ^ Aly Wilkins, Fanfiction and Copyright: Has the digital age rendered copyright laws obsolete?, The Startup, ‏23.6.2019
  9. ^ 1 2 Copyright Services: Understanding Fair Use, University of Minnesota
  10. ^ What We Believe, Organization for Transformative Works
  11. ^ Legal Advocacy, Organization for Transformative Works
  12. ^ יריד הדוכנים הוירטואלי, https://harucon.org.il/