פינו פלדינו
 | |
| לידה |
17 באוקטובר 1957 (בן 67) קארדיף, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| שם לידה |
Giuseppe Henry Palladino |
| מוקד פעילות |
הממלכה המאוחדת, ויילס |
| תקופת הפעילות |
מ-1974 |
| סוגה |
רוק, R&B עכשווי |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה | גיטרה בס, גיטרה |
| חברת תקליטים |
ורב רקורדס |
| בן או בת זוג |
Maz Roberts |
| צאצאים |
Fabiana Palladino |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ג'וזפה הנרי "פינו" פלדינו (באנגלית: Giuseppe Henry "Pino" Palladino; נולד ב-17 באוקטובר 1957) הוא מוזיקאי, מלחין ומפיק ולשי. פינו הוא נגן סשן ובסיסט מבוקש שניגן עם מגוון רחב של אמנים, בהם The Who, ג'ון מאייר, ניין אינץ' ניילז, גארי ניומן, ג'ף בק וד'יאנג'לו.[1]
חיים מוקדמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פינו נולד נולד בקרדיף, בירת ויילס, לאם מוולשית ואב איטלקי (יליד העיר מקמפובסו).[2][3] פינו למד בבית ספר קתולי. והחל לנגן בגיטרה בגיל 14 ובגיטרה בס בגיל 17. הוא קנה את הפרטלס בס הראשונה שלו שנה לאחר מכן, ניגן בעיקר אר אנד בי, פאנק, רגאיי ורוק אנד רול.[4]
פינו נמשך למוטאון ולג'אז בגיל צעיר, ולקח שיעורי גיטרה קלאסית. בהשפעת אהבתו ללהקות לד זפלין ויס והקים להקת רוק.[5] הוא מציין את ההשפעות המוקדמות של ג'יימס ג'מרסון, דני תומפסון ונורמן ווט-רוי כמו גם את הערצתו לג'אקו פסטוריוס, סטנלי קלארק, בוטסי קולינס, לארי גרהם, מייקל הנדרסון, אנתוני ג'קסון, מרקוס מילר ורוקו פרסטיה.[6]
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1982 הקליט פינו עם גארי ניומן באלבום I, Assassin . בעקבות זאת, הוא התבקש להתשתתף באלבום הבכורה של פול יאנג. גרסת הכיסוי של יאנג לשיר " Wherever I Lay My Hat (That's My Home)" מאת מרווין גיי, כללה פתיח בס אייקוני של פינו על בס פרטלס, שלפיו מתבסס על ציטוט נעימת הפתיחה של "פולחן האביב" מאת סטרווינסקי.[7] השיר הפך ללהיט באירופה, ופינו הצטרף לאחר מכן ללהקתו של יאנג. בעקבות הצלחת השיר פינו קיבל הצעות להקליט עם ג'ואן ארמטרדינג, גו וסט ודייוויד גילמור.
בשנים 1988/89, פינו ניגן באלבום של דון הנלי The End of the Innocence בשלושה שירים, בהם הסינגל "New York Minute".
ב-1991 הוא הצטרף ל- The Law עם פול רודג'רס, לשעבר מבאד קומפני, והמתופף קניי ג'ונס, שירש את קית' מון ב-The Who after Moon died, והקליט את האלבום The Law.
בשנות ה-90, פינו החליף את בס הפרטלס המזוה איתו בבס 4 מיתרים ו-6 מיתרים בעלות פרטים. הוא ניגן בשנים אלו עם מליסה אתרידג', ריצ'רד רייט, אלטון ג'ון ואריק קלפטון.
הוא ניגן באלבום הסולו הראשון של מייק לינדופ, Changes, עם דומיניק מילר בגיטרה ומאנו קאצ'ה בתופים.[8]
ב-1999 הוא החל לעבוד עם ריצ'רד אשקרופט מ-The Verve באלבום הסולו הראשון של אשקרופט, Alone With Everybody .[9]
לאחר שהבסיסט של The Who, ג'ון אנטוויסל, מת בלילה לפני תחילת סיבוב ההופעות הראשון שלהם מזה שנתיים, פינו הפך לבסיסט של הלהקה בסיבוב ההופעות. ב-2006, הוא הצטרף לחברי הלהקה הנותרים באלבומם הראשון מזה עשרים וארבע שנים, Endless Wire. הוא ניגן עם The Who במופע המחצית בסופרבול XLIV ב-2010 עם סיימון טאונסנד בגיטרה, זאק סטארקי בתופים וג'ון "ראביט" בונדריק בקלידים. בשנת 2012, הוא יצא לסיבוב הופעות עם The Who על תחיית ה-Quadrophenia שלהם. הוא הפסיק לסיבוב הופעות עם The Who בשנת 2016, אך עדיין מעורב מדי פעם במפגשי אולפן, והופיע באלבומם מ-2019 בשם Who .
פינו פגש את סטיב ג'ורדן באמצע שנות ה-80 בזמן ששניהם עבדו כמוזיקאי סשן, מה שהפך לשותפות מוזיקלית ולידידות רבת שנים. לפי ג'ורדן, הוא תכנן להיפגש עם ג'ון מאייר ווילי וויקס בינואר 2005 כדי לבצע את Tsunami Aid: A Concert of Hope for עבור קורבנות רעידת האדמה והצונאמי באוקיינוס ההודי (2004). וויקס לא הצליח להופיע, וג'ורדן הציע את פינו, ששמע חלק מיצירותיו של מאייר והיה מוכן לבוא. השלושה ההחלו במופי שכלל את השיר " Bold as Love" של ג'ימי הנדריקס, ומצאו כימיה משותפת. הם הקליטו אלבום והחלו בטור משותף כשלישייה.
ב-22 בנובמבר 2005 הטריו הוציא את האלבום Try!. האלבום שכלל אחת עשרה רצועות שנוגנו בהופעה חיה, כלל גרסאות כיסוי של " Wit Until Tomorrow " של ג'ימי הנדריקס ו"I Got a Woman" מאת ריי צ'ארלס, שני שירים מהאלבום Heavier Things של מאייר ושירים חדשים של מאייר. פינו השתתף באלבומו השלישי של מאייר Continuum, באלבום הרביעי Battle Studies ובאלבום השביעי The Search for Everything .
במרץ ואפריל 2006, פינו יצא לסיבוב הופעות עם ג'ף בק וניגן עם JJ Cale, ואריק קלפטון באלבומם מ-2006 The Road to Escondido . בשנת 2009, הוא הקים שלישייה עם הקלידן פיליפ סאיס וסיימון פיליפס .
הוא ניגן עם סיימון וגרפונקל בסיבוב ההופעות האיחוד שלהם.
בינואר 2011, הוא נכנס לאולפן עם ד'אנג'לו כדי לסיים את הקלטת Black Messiah.[10]
בשנת 2013, הוא ניגן באלבומם של ניין אינץ' ניילז Hesitation Marks והשתתף בסיבוב ההופעות. בנוסף, הוא הפיק במשותף את אלבומו של חוסה ג'יימס No Beginning No End (2013). [11]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1992, פינו התחתן עם מרילין "מאז" רוברטס, חברה בהרכב הקולי של פול יאנג, The Fabulous Wealthy Tarts. יש להם שלושה ילדים: פביאנה, ג'יאנקרלה ורוקו, ושלושתם מעורבים בתעשיית המוזיקה.[12]
דיסקוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עם דייוויד קנופלר
- 1983 Release
- 1985 Behind the Lines
- 1987 Cut the Wire
- עם דון הנלי
- 1984 Building the Perfect Beast
- 1989 The End of the Innocence
- עם גו וסט
- 1985 Go West
- 1987 Dancing on the Couch
- עם אלטון ג'ון
- 1985 Ice on Fire
- 1992 The One
- עם ג'ון מאייר
- 2005 Try!
- 2006 Continuum
- 2009 Battle Studies
- 2017 The Search for Everything
- 2021 Sob Rock
- עם ג'ף בק
- 1999 Who Else!
- 2006 Official Bootleg USA '06
- 2010 Emotion & Commotion
- עם ד'אנג'לו
- 2000 Voodoo
- 2014 Black Messiah
- עם אידי בריקל
- 2011 The Gaddabouts
- 2012 Look Out Now!
- עם The Who
- 2006 Endless Wire
- 2014 Quadrophenia Live in London
- 2015 Live in Hyde Park
- 2017 Live at the Isle of Wight 2004 Festival
- 2019 WHO
- עם פול יאנג
- 1983 No Parlez
- 1985 The Secret of Association
- 1986 Between Two Fires
- 1990 Other Voices
- 1993 The Crossing
- עם אריק קלפטון
- 1989 Journeyman
- 1998 Pilgrim
- 2001 Reptile
- 2004 Me and Mr. Johnson
- 2005 Back Home
- 2006 The Road to Escondido (with J. J. Cale)
- עם אד שירן
- 2017 ÷
- 2019 No. 6 Collaborations Project
עם אחרים
- 1981 Jools Holland, Jools Holland and His Millionaires
- 1982 Gary Numan, I, Assassin
- 1983 Nick Heyward, North of a Miracle
- 1984 David Gilmour, About Face
- 1984 Jools Holland, Jools Holland Meets Rock 'A' Boogie Billy
- 1985 Dream Academy The Dream Academy (various tracks)
- 1985 Pete Townshend, White City: A Novel
- 1986 Chris Eaton, Vision
- 1986 Chris De Burgh, Into the Light
- 1987 Pino Daniele, Bonne Soirée
- 1988 Joan Armatrading, The Shouting Stage
- 1989 Tears for Fears, The Seeds of Love
- 1989 Phil Collins, ...But Seriously
- 1989 Julia Fordham, Porcelain
- 1990 The Christians, Colour
- 1990 Joan Armatrading, Hearts and Flowers
- 1990 Oleta Adams, Circle of One
- 1990 Mike Lindup Changes
- 1990 Claudio Baglioni Oltre
- 1991 Julia Fordham, Swept
- 1992 Peter Cetera, World Falling Down
- 1993 Melissa Etheridge, Yes I Am
- 1993 David Crosby, Thousand Roads
- 1993 Michael McDonald, Blink of an Eye
- 1994 Bryan Ferry, Mamouna
- 1994 Carly Simon, Letters Never Sent
- 1995 Oleta Adams, Moving On
- 1995 Peter Cetera, One Clear Voice
- 1996 Richard Wright, Broken China
- 1996 Jimmy Nail, Crocodile Shoes II
- 1996 Duncan Sheik, Duncan Sheik
- 1997 Steve Lukather, Luke
- 1997 B.B. King, Deuces Wild
- 1997 Garland Jeffreys, Wildlife Dictionary
- 1998 Judie Tzuke, Secret Agent
- 1998 Richie Sambora, Undiscovered Soul
- 1999 Robbie McIntosh, Emotional Bends
- 1999 Tina Turner, Twenty Four Seven
- 1999 Beverley Craven, Mixed Emotions
- 2000 Richard Ashcroft, Alone With Everybody
- 2000 Gerry Rafferty, Another World
- 2000 Erykah Badu, Mama's Gun
- 2001 Nikka Costa, Everybody Got Their Something
- 2001 Rod Stewart, Human
- 2002 Ronan Keating, Destination
- 2003 Edie Brickell, Volcano
- 2004 Daniel Bedingfield, Second First Impression
- 2005 Charlotte Church, Tissues and Issues
- 2005 Will Young, Keep On
- 2006 Paul Simon, Surprise
- 2008 Amos Lee, Last Days at the Lodge
- 2009 Gerry Rafferty, Life Goes On
- 2010 Alain Clark, Colorblind
- 2011 Robbie Robertson, How to Become Clairvoyant
- 2011 Rebecca Ferguson, Heaven
- 2011 Garland Jeffreys, The King of in Between
- 2011 Adele, 21
- 2011 Kelly Clarkson, Stronger
- 2012 Mika, The Origin of Love
- 2013 José James, No Beginning No End
- 2013 Nine Inch Nails, Hesitation Marks
- 2015 Keith Richards, Crosseyed Heart
- 2015 The Corrs, White Light
- 2016 Keith Urban, Ripcord
- 2016 John Legend, Darkness and Light
- 2016 Corinne Bailey Rae, The Heart Speaks in Whispers
- 2018 Bahamas, Earthtones
- 2018 José James, Lean on Me
- 2018 Kimbra, Primal Heart
- 2018 Josh Groban, Bridges
- 2018 Chris Dave, Chris Dave and the Drumhedz
- 2019 Jacob Collier, Djesse Vol. 2
- 2019 Harry Styles, Fine Line
- 2019 Rex Orange County, Pony
- 2019 Emeli Sandé, Real Life
- 2019 Robbie Robertson, Sinematic
- 2021 Blake Mills, Notes with Attachments
- 2022 Maggie Rogers, Surrender
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פינו פלדינו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פינו פלדינו, באתר ספוטיפיי
פינו פלדינו, באתר AllMusic (באנגלית)
פינו פלדינו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פינו פלדינו, אמן באתר Encyclopedia Metallum (באנגלית)
פינו פלדינו, באתר Discogs (באנגלית)
פינו פלדינו, באתר Songkick (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Pino Palladino, pop's greatest bassist: 'I felt like a performing monkey!'". The Guardian. 6 באפריל 2021. נבדק ב-2021-04-10.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Williams, Brendon (6 ביולי 2002). "When Jools Holland came to lunch we knew our Pino was star". The Free Library/The Mirror. נבדק ב-11 בספטמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Songwriter/Composer: PALLADINO GIUSEPPE HENRY". Repertoire.bmi.com. אורכב מ-המקור ב-5 בינואר 2016. נבדק ב-2015-12-27.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Artist: Pino Palladino". Epifani Custom Sound. 2005–2009. אורכב מ-המקור ב-13 בדצמבר 2007. נבדק ב-26 במאי 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Jisi, Chris. Brave New Bass. Hal Leonard Corporation. p. 163. ISBN 978-1-61774-506-5. נבדק ב-11 בספטמבר 2017.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Jisi, Chris (1 ביולי 2008). Bass Player Presents The Fretless Bass. Backbeat Books. pp. 22–. ISBN 978-1-61713-377-0. נבדק ב-11 בספטמבר 2017.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Pino palladino 's 'Wherever I lay my hat' bass line (HD), נבדק ב-2023-04-10
- ^ [1] (אורכב 08.07.2012 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Sturges, Fiona (30 בדצמבר 1999). "Why the sun is rising in the west". The Independent. נבדק ב-19 ביוני 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Russell Elevado homepage". Russelevado.com. נבדק ב-23 במאי 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "AllMusic Review by Thom Jurek". AllMusic. נבדק ב-19 בנובמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Williams, Brendon (6 ביולי 2002). "When Jools Holland came to lunch we knew our Pino was star". The Free Library/The Mirror. נבדק ב-12 בנובמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה)