רובי רוברטסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רובי רוברטסון
Robbie Robertson
RobbieRobertson2007.jpg
לידה 5 ביולי 1943 (בן 77)
טורונטו, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות 1960 - הווה (כ־60 שנה)
עיסוק גיטריסט, זמר-יוצר, זמר, תסריטאי, מלחין של מוזיקה לסרטים, מפיק מוזיקלי, שחקן, שחקן קולנוע, אמן הקלטה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רוק, רית'ם אנד בלוז, פולק רוק, קאנטרי רוק עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה גיטרה, אוטוהארפ, מלודיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים קפיטול רקורדס, 429 Records, גפן רקורדס, האחים וורנר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • קצין במסדר קנדה
  • פרס המושל הכללי לאמנויות המופע
  • פרס ג'ונו לאלבום השנה (1989)
  • פרס ג'ק ריצ'רדסון למפיק השנה (1989)
  • פרס ג'ק ריצ'רדסון למפיק השנה (1995)
  • Juno Award for Aboriginal Album of the Year (1999)
  • שדרת הכוכבים של קנדה (2003) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'יימי רויאל "רובי" רוברטסוןאנגלית: Jaime Royal "Robbie" Robertson; נולד ב-5 ביולי 1943) הוא מוזיקאי, זמר-יוצר, מלחין, כותב מילים, מפיק, שחקן קולנוע וסופר קנדי. ידוע בעיקר כגיטריסט ומחבר המילים העיקרי של להקת הבנד שעבדה עם בוב דילן. חבר היכל התהילה של הרוק אנד רול, מגזין רולינג סטון דירג אותו במקום ה-59 ברשימת מאה הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים.[1] כמחבר מילים ידוע בעיקר במחברם של השירים The Night They Drove Old Dixie Down, Up on Cripple Creek, The Weight, Somewhere Down the Crazy River ורבים אחרים. כן חיבר פסקולים לסרטי קולנוע, בעיקר של מרטין סקורסזה. בהם "השור הזועם" (1980), "צבע הכסף" (1986), "קזינו" (1995), "הזאב מוול סטריט" (2013), "האירי (2019) ועוד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בטורונטו. אמו הייתה ילידה אמריקאית. אביו הביולוגי היה מהמר יהודי שנהרג בתאונת פגע וברח. בנעוריו עבד ביריד נודד, עובדה שהנציח בשירו Life Is a Carnival ובסרט Carny ‏(1980), אותו הפיק ושיחק בו בתפקיד הראשי.

עם רוני הוקינס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1957 החל לנגן במסגרת להקה. ב-1959 הגיע הזמר והאמרגן רוני הוקינס מארקנסו לקנדה. הוקינס ולקהתו, The Hawks, ניגנו גרסאות כיסוי ללהיטי רוקנרול ורוקבילי והופיעו ברחבי ארצות הברית וקנדה, בעיקר בבארים בעיירות קטנות. הוקינס, שרבים מנגניו המקוריים, פרט למתופף הלהקה, לבון הלם, עזבו את הלהקה, גייס בקנדה נגנים חדשים. הוא גייס את רוברטסון כגיטריסט ובסיסט בלהקתו, לקח אותו לבניין בריל בניו יורק (מרכז כותבי השירים של התקופה) על מנת שיסייע לו לבחור שירים. במהלך שנותיו בלהקה, שהופיעה כמעט כל לילה, הפך רוברטסון לוירטואוז גיטרה. הרכב הלהקה בסיבוב ההופעות של 1961 כלל גם את ריק דאנקו (בס), ריצ'רד מנואל (קלידים, כלי הקשה, סטיל גיטאר), וגארת' הדסון (סקסופון, אקורדיון וקלידים) - כולם יהיו בהמשך חברי "הבנד".

הבנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבנד

עם בוב דילן[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבוב ההופעות עם רוני הוקינס נמשך עד 1964. חברי הלהקה, שזכתה לכינוי "להקת הברים הטובה ביותר בצפון אמריקה", הבינו שהם מהווים גוף מקצועי שאינו זקוק עוד לרוני הוקינס. הלהקה יצאה לסיבוב חדש, ללא הוקינס ועם לבון הלם כזמר המרכזי בהרכב. בסוף שנת 1965 חיפש בוב דילן הרכב ליווי לסיבוב ההופעות העולמי שלו, לאחר שההרכב שהקליט איתו את Highway 61 Revisited סירב לצאת איתו לסיבוב ההופעות שיקדם את הוצאת התקליט. דילן ביקש שההרכז יהיה אמון על רוקנרול חשמלי. דילן קיבל מהגיטריסט מייק בלומפילד המלצה על "להקת הברים הטובה ביותר בצפון אמריקה", ולאחר ששמע אותם בהופעה הציע להלם ולרוברטסון להצטרף אליו לסבב ההופעות. למרות ההצעה המפתה השניים הודיעו לדילן שהם יצטרפו בתנאי שגם שאר חברי הלהקה יצורפו לסבב ההופעות וכך הפכה להקת ה Hawks ללהקת הליווי של דילן. החל מספטמבר 1965 החלו חברי הלהקה ללוות את דילן בסיבוב ההופעות העולמי שלו, הסיבוב זכה לתגובות עוינות מצד חלק מהצופים בעיקר סביב המעבר של דילן מהופעות אקוסטיות של מוזיקת פולק להופעות חשמליות של רוק אנד רול. ב - 29 ביולי 1966, במהלך הפסקה מסיבוב ההופעות ביקר דילן את אמרגנו אלברט גרוסמן בוודסטוק, ניו יורק. דילן, שרכב על אופנוע, נפל או החליק או התנגש באירוע שמעולם לא התברר לחלוטין אם כלל התרחש, אך בסופו דילן הוכרז "כפצוע" וסיבוב ההופעות העולמי שלו נפסק. במהלך סיבוב ההופעות הכיר רוברטסון נערה קנדית-צרפתית וכשתם סיבוב ההופעות שכרו השניים בית בוודסטוק, סמוך לדילן ולגרוסמן.

באותה תקופה ארבעת חברי הלהקה שהתגוררו בסביבת וודסטוק מצאו את עצמם חסרי תעסוקה ולכן דילן שממילא שילם שלהם על זמנם הציע שיפגשו וינגנו לשם ההנאה. בין החודשים מרץ - יוני 1967 נהגו דילן וחברי הלהקה (בתחילה ללא לבון הלם) להיפגש במרתף ביתם המשותף של דנקו, מנואל והדסון שנקרא Big Pink. הדסון התקין במרתף הבית ציוד הקלטה ובמהלך חודשים אלה קליטו דילן וחברי הלהקה את המפגשים בניהם, כאשר הכוונה הייתה לתעד את המפגשים אך ללא כל כוונה ליצור ולהקליט חומרים לתקליט חדש. החומרים שנוגנו כללו בעיקר שירי עם ישנים, שירי בלוז, גוספל, קאנטרי ופולק וגם מספר קטעים חדשים שכתב דילן בבעיקר עם רוברטסון, שהכיר לו למשל את הגוספל. במהלך אותן הקלטות עברו חברי הלהקה מסע מוזיקלי בו הכירו לעומק את החומרים והסגנונות שהם הבסיס למוזיקה האמריקאית. ספיגת החומרים החדשים - ישנים, עיצבה את הצליל החדש של ההרכב ובזכות העבודה הצמודה עם דילן שכלל ופיתח רובי רוברטסון את יכולות הכתיבה שלו והתחיל לכתוב חומרים באיכות גבוהה משמעותית ממה שכתב עד לאותה תקופה. החומרים אשר הוקלטו באותה התקופה לא פורסמו באופן רשמי עד שנת 1975, אז יצאו חלקם במסגרת התקליט The Basement Tapes (מארז ההקלטות המלא ראה אור ב-2014).

במקביל הכיר לבון הלם לרובי רוברטסון במהלך שנים אלה את האווירה של דרום ארצות הברית ורוברטסון ניגן עם נגנים שורשיים של המוזיקה המקומית. אווירה זו גילם רוברטסון בשירו The Weight.

Music from Big Pink[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – Music from Big Pink

לאחר חודשי הפעילות במרתף ה Big Pink ושובו של לבון הלם להרכב, השיג אלברט גרוסמן חוזה הקלטות ללהקה, בחברת קפיטול רקורדס. חברי ההרכב נשארו להתגורר ב- Big Pink והחלו לעבוד על חומרים שאת מרביתם כתב רוברטסון וחלקם שאר חברי ההרכב לבד או בשיתוף בוב דילן (מתוך סשן ההקלטות במרתף נלקחו לתקליט "Tears of Rage", "This Wheel's On Fire", "I Shall Be Released"). בתחילת 1968 הקליטה הלהקה את מרבית שירי אלבום הבכורה שלהם, Music from Big Pink באולפני A&R במנהטן ובהמשך הוקלטו השלמות ועריכות באולפני קפיטול בלוס אנג'לס. עד להקלטת התקליט להרכב לא היה שם רשמי ולבסוף השם THE BAND (הלהקה) אשר דבק בחברי הרכב הליווי של דילן בזמן שהייתם בוודסטוק הפך לשמם הרשמי. על התקליט לא היה פירוט של חברי ההרכב והם נותרו במידה רבה מסתורין עבור התקשורת והציבור.

ב 1 ביולי 1968 יצא התקליט, אשר תוך זמן קצר זכה להערכה גדולה, מהמבקרים, ממוזיקאים אחרים ומהקהל. התקליט הציג סגנון מוזיקלי חדש ולא מוכר עד כה (שבהמשך יקרא אמריקנה) ששילב ומיזג את הסגנונות שהרכיבו את המוזיקה האמריקאית המסורתית לגווניה השונים לתוך רוק אנד רול. למרות ביקוש גדול להופעות התקליט לא קודם על ידי הלהקה באמצעות הופעות (בעיקר עקב פציעתו של ריק דאנקו בתאונת דרכים) ולא באמצעות ראיונות (חברי הלהקה פשוט לא רצו להתראיין). כל אלו יחד עם הצלחת התקליט רק העצימו את העניין סביב הלהקה וחבריה.

רוברטסון כתב ארבעה מתוך 11 השירים בתקליט, בהם הלהיט The Weight, שנכלל גם בפסקול סרט הפולחן "אדם בעקבות גורלו".

מהתקליט השני ועד פירוק הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובי רוברטסון, 1971
עם בוב דילן, 1974. רובי רוברטסון בגיטרה, ריק דאנקו בבס ולבון הלם בתופים
תמונה מהוואלס האחרון. מבצעים את I Shall Be Released עם רינגו סטאר בתופים (למעלה במרכז), גארת' האדסון באורגן, לבון הלם (סט תופים נוסף, מימין). עומדים משמאל לימין: ניל דיאמונד, ד"ר ג'ון, ג'וני מיטשל (מוסתרת), ניל יאנג, ריק דאנקו (בבס), בוב דילן (במרכז, עם גיטרה), רוני הוקינס, רובי רוברטסון (גיטרה)

בהמשך השנה הלהקה עברה ללוס אנג'לס לצורך הקלטת אלבומה השני. לצורך כך שכרו חברי הלהקה בית בלוס אנג'לס בו התגוררו כל חברי הלהקה ובני משפחתם ובו הוקם אולפן הקלטה אשר אפשר לחברי ההרכב זמן הקלטה בלי מוגבל ואפשרות להתנסות בטכניקת הקלטה ושימוש בכלים מוזיקליים רבים. התוצאה הייתה תקליט אשר שומר על הקו המוזיקלי, אך מציג עושר מוזיקלי רב ויכולות כתיבה והלחנה משופרות.

במהלך 1969 הלהקה התחילה להופיע ואף השתתפה בשניים מהפסטיבלים הגדולים והנחשבים של התקופה: פסטיבל וודסטוק ופסטיבל האי וייט 1970 באנגליה בו ליוו את דילן ובנוסף הופיעו כהרכב עצמאי. לפני הופעת הבכורה של הבנד, לקה רוברטסון בהתמוטטות והלהקה הופיעה במשך כחצי שעה בלבד. למחרת התקיימה הופעה בהרכב מלא. שם אלבומה הבא של הלהקה יהיה "פחד במה". בספטמבר 1969 ראה אור תקליטה השני, שנקרא בפשטות The Band והיה הראשון שציין במפורש את חברי ההרכב. התקליט זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית, הגיע למקום ה-9 במצעד האלבומים האמריקאי ושהה ב-40 המקומות הראשונים במשך 24 שבועות. הקרדיט לכתיבת כל 12 השירים בתקליט ניתן לרוברטסון, פרט ל-When You Awake ו-Whispering Pines שנכתבו יחד עם ריצ'רד מנואל ול-Jemima Surrender שנכתב יחד עם לבון הלם. עם זאת, רוברטסון לא היה זמר מוביל באף אחד מן השירים. לבון הלם אף לא זכה לקרדיט על תרומתו לאחד הלהיטים המרכזיים של התקליט, The Night They Drove Old Dixie Down, שאת מילותיו סייע לכתוב לפי טענתו באוטוביוגרפיה שלו (רוברטסון טען מנגד שאמנם הרעיון היה של הלם, אך השיר נכתב כולו על ידי רוברטסון עצמו). על אף שהקרדיט להפקה ניתן ל"The Band", את רוב עבודת ההפקה בפועל ביצע רוברטסון.

ב-2 בנובמבר 1969 הופיעה הלהקה במופע של אד סאליבן וב-2 בינואר 1970 הופיעה הלהקה על שער המגזין טיים. הייתה זו הפעם הראשונה שלהקת רוק אמריקאית הופיעה על שער המגזין ועדות להצלחתה של "הבנד". עם זאת, הקשרים האישיים בין חברי הלהקה החלו להתערער.

רוברטסון כתב גם את רוב שירי התקליט השלישי של הלהקה, "פחד במה" (לבון הלם רשום כשותף לכתיבת Strawberry Wine ומנואל רשום כשותף לכתיבת Sleeping ו-Just Another Whistle Stop) אך גם בתקליט זה, בניגוד לשאר חברי הלהקה, אינו זמר מוביל באף שיר. התקליט ראה אור באוגוסט 1970 והגיע למקום ה-5 במצעד האלבומים האמריקאי, אך שהה ב-40 המקומות הראשונים בו רק 14 שבועות וזכה להערכה פחותה משני האבומים הקודמים. האלבום הבא של הלהקה, Cahoots מ-1971, זכה להערכה אף פחותה מזו. האלבום כולל שיתוף פעולה עם בוב דילן (ב-When I Paint My Masterpiece) ועם ואן מוריסון (ב-4% Pantomime). פרט לכך שוב היה רוברטסון אחראי על כתיבת רוב השירים, עם זאת ניכר כי גם הוא וגם גארת' הדסון, שהיה אחראי על רוב העיבודים המוזיקליים, נקלעו למשבר יצירתי. ריצ'רד מנואל שקע באלכוהוליזם. על מנת לצאת מן המשבר הזמינו חברי הלהקה את המעבד המוזיקלי אלן טוסיינט (אנ') מניו אורלינס, על מנת שיוסיף להם גוון של כלי נשיפה ממתכת ופאנק.

במהלך התקופה הרבתה הלהקה להופיע וב-1972 ראה אור התקליט Rock of Ages המתעד את סיבוב ההופעות של 1970–1971 ונמנה על ידי מבקרי הרולינג סטון כאחד מאלבומי ההופעה החיה הטובים בהיסטוריה.[2]

בקיץ 1973, לאחר שנה בה לא שיתפו פעולה יצירתית, הופיעה הלהקה עם גרייטפול דד ואולמן ברדרס בנד בפסטיבל Watkins Glen מול 600,000 איש. באותה עת עבר רוברסטון למאליבו, קליפורניה וזמן קצר לאחר מכן עברו לשם גם בוב דילן ושאר חברי הלהקה. המפיק דייוויד גפן החתים את דילן והבנד על חוזה שיצר את סיבוב ההופעות המאוחד של דילן והבנד הראשון מאז 1966 - Bob Dylan and the Band 1974 Tour. במקביל הקליטו הבנד עם בוב דילן את תקליטו Planet Waves. שלוש ההופעות האחרונות (שנערכו בפורום בלוס אנג'לס) תועדו באלבום הכפול Before the Flood שהגיע למקום השלישי במצע האלבומים האמריקאי. 7 מתוך 21 רצועות האלבום הכפול הן שירים של רוברטסון והשאר של דילן. לאחר מופע זה הופיעו הבנד עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. ב-1975 ראה אור האלבום The Basement Tapes שתיעד חלק קטן מן ההקלטות שערכו הבנד ודילן ב-1967 ב-Big Pink. בנובמבר אותה שנה ראה אור התקליט Northern Lights – Southern Cross שנכתב כולו על ידי רוברטסון. בפרט מופיע בתקליט זה השיר Acadian Driftwood, השיר הראשון שחיבר רוברטסון על נושא קנדי (גירוש המתיישבים הצרפתיים מאקדיה; בניגוד לנושאים מן ההיסטוריה של ארצות הברית שחיבר בהשראת לבון הלם).

ביוני 1976, במהלך סיבוב הופעות, פרש לבון הלם להקמת אולפן הקלטות בוודסטוק וריק דאנקו חתם חוזה לתחילת פעילות כזמר עצמאי. בנקודת זמן זו הציע רוברטסון שהבנד תודיע על הפסקת פעילותה כלהקה מופיעה.[3] על מופע ה"גראנד פינאלה" הופקד האמרגן ביל גרהם. ב-25 בנובמבר, חג ההודיה 1976, נערכה הופעת הפרידה החגיגית של הלהקה, שכללה ארוחה מסורתית ל-2,500 מוזמנים, בה התארחו בין השאר רוני הוקינס, אריק קלפטון, פול באטרפילד, ניל יאנג, ואן מוריסון, מאדי ווטרס, ג'וני מיטשל ובוב דילן. המופע תועד על ידי מרטין סקורסזה שביים וצילם את הסרט "הוואלס האחרון", על פי תסריט שנכתב במדויק על ידי רוברטסון. בהמשך ראה אור אלבום המתעד את כל ההופעה, כולל חלקים שלא צולמו מסיבות טכניות.

במקביל לעבודה עם הבנד ביצע רוברסטון מספר עבודות. בין היתר הפיק את תקליט הבכורה של ג'סי וינצ'סטר מ-1970 וניגן בו בגיטרה; ב-1973/4 ניגן בתקליטיו של רינגו סטאר, Ringo ו-Goodnight Vienna ובתקליטה של ג'וני מיטשל Court and Spark; ב-1975, לפי עצתו של דילן, הפיק רוברטסון את תקליט הבכורה של הירת' מרטינז ואת תקליטו השני ב-1977; כן שיתף פעולה עם אריק קלפטון, ניל דיימונד (והפיק את תקליטו בהופעה חיה, Love at the Greek) וב-1977 ניגן בתקליט הבכורה של ריק דאנקו כסולן.

קריירת הקולנוע 1980–1986[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1980 הפיק רוברטסו עבור MGM את הסרט Carny, שעסק באנשי ירידים נודדים, אותם חווה כנער. בנוסף, שיחק רוברטסון בסרט בעצמו, לצד ג'ודי פוסטר. כן חיבר חלק מפסקול הסרט. באותה שנה חיבר את פסקול הסרט "השור הזועם" של סקורסזה והחל שיתוף פעולה ארוך ופורה עם הבמאי. בחלק מהפרויקטים הללו שיתף פעולה עם ותיקי הבנד, ריצ'רד מנואל וגארת' הדסון. בפסקול הסרט "צבע הכסף" (1986) כתב עם זמר הבלוז וילי דיקסון ועם אריק קלפטון.

קריירת סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1987 הקליט רוברטסון תקליט סולו בהפקת דניאל לנואה. בתקליט השתתפו כאורחים להקת U2, פיטר גבריאל, גארת' הדסון, ריק דאנקו ועוד. השיר Fallen Angel מהתקליט הוקדש לחברו ריצ'רד מנואל שהתאבד שנה קודם לכן. התקליט הגיע למקום ה-35 במצעד התקליטים האמריקאי ולמקום ה-23 במצעד הבריטי. האלבום נבחר ל"בחירת העורכים" של המגזין בילבורד לשנת 1987 ולמקום ה-78 ברשימת 100 האלבומים של שנות השמונים של הרלינג סטון.[4] הסינגל הבולט מתקליט זה היה Somewhere Down The Crazy River, הוידאו קליפ של השיר בוים על ידי מרטין סקורסזה ובונו, סולן להקת U2 שר בו קולות.

ב-1991 הוציא רוברטסון את התקליט Storyville. התקליט הוקלט בניו אורלינס והשתתפו בו האחים נוויל ולהקת כלי נשיפה מקומית יחד עם חבריו גארת' הדסון וריק דאנקו.

נוסף על כך עסק רוברטסון בהפקה, בין היתר לתקליט King of Hearts של רוי אורביסון שראה אור לאחר מותו ב-1992.

ב-1994 יצר את התקליט Music For The Native Americans שנעשה במסגרת סרט תיעודי של PBS על המוזיקה של הילידים האמריקאים ובו חזר רוברטסון לשורשיו.

ב-2011 הוציא את תקליטו How To Become Clairvoyant בו הוא מארח את אריק קלפטון, סטיב וינווד, טום מורלו ומוזיקאים נוספים.

ב-2015 הוציא לאור ספר ילדים, Hiawatha and the Peacemaker, עיבוד לסיפור עם ילידי.[5]

ב-2016 הוציא לאור את ספרו Testimony ("עדות") המספר את סיפור הבנד מנקודת מבטו.[6]

הסכסוך עם לבון הלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס היצירתי של רוברטסון בראשית תקופת הבנד היה החיבור שלו למוזיקאי הדרומי השורשי לבון הלם, שאף לימד אותו את ההיסטוריה של דרום ארצות הברית ואירח אותו בארקנסו על מנת שיוכל לספוג אווירה באופן בלתי אמצעי. אין מחלוקת על כך שרוברטסון שאב מחוויות אלה רעיונות רבים לשיריו ושללבון הלם הייתה תרומה ניכרת לעיצובם. בשנת 1993 פרסם הלם, שדרכו כמוזיקאי עצמאי לא צלחה כדרכו של רוברטסון, ספר אוטוביוגרפי בשם This Wheel's on Fire: Levon Helm and the Story of The Band. בספר זה האשים הלם את רוברטסון על כך שגנב לעצמו את הקרדיט לרבים משירי הבנד, בפרט הלהיטים The Night They Drove Old Dixie Down ו-The Weight ובכך גרף הון לעצמו על חשבון חבריו ועל כך שפירק למעשה את הלהקה בהחלטה שלו, מבלי לקבל על כך את הסכמת החברים.

ב-1994 נכללה הבנד בהיכל התהילה של הרוקנרול. רובי רוברטסון ושאר החברים הגיעו לטקס, אך לבון הלם סירב להגיע ולהתייצב יחד עם רוברטסון על אותה במה.

רוברטסון ניסה לפצות את הלם, הילל את תפקידו כמוזה שלו וכמדריך הנאמן שלו בהלכות הדרום, אך עמד על כך שאת השירים חיבר בעצמו. רוברטסון אף ביקר את הלם על ערש דווי, לפני מותו של הלם מסרטן באפריל 2012[7] אך לא זכה למחילה מפורשת.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רובי רוברטסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]