פול סיימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פול סיימון
Paul Simon
פול סיימון בהופעה, 2011
פול סיימון בהופעה, 2011
לידה 13 באוקטובר 1941 (בן 79)
ארצות הבריתארצות הבריתניוארק, ניו ג'רזי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה פול פרדריק סיימון
מוקד פעילות ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1956–הווה (כ־65 שנים)
מקום לימודים קווינס קולג', בית הספר למשפט ברוקלין, תיכון פורסט הילס עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מוזיקאי, זמר-יוצר
מעסיק אוניברסיטת פרינסטון עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פולק רוק, פולק, רוק קל
סוג קול טנור עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה גיטרה, שירה
חברת תקליטים קולומביה רקורדס
שיתופי פעולה בולטים סיימון וגרפונקל
בן או בת זוג Peggy Harper (19691975)
קארי פישר (16 באוגוסט 1983יולי 1984)
Edie Brickell (30 במאי 1992–הווה) עריכת הנתון בוויקינתונים
Kathleen Mary Chitty (1964ערך בלתי־ידוע) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Harper Simon, Lulu Simon, Adrian Edward Simon, Gabriel Elijah Simon עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
אתר האינטרנט של סיימון (באנגלית)
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פול פרדריק סיימוןאנגלית: Paul Frederic Simon; נולד ב-13 באוקטובר 1941) הוא מוזיקאי, זמר וכותב שירי פולק ורוק יהודי אמריקאי. הוא התחיל להתפרסם בקריירה המוזיקלית שלו יחד עם האמן ארתור (ארט) גרפונקל, שקנו את פרסומם בשם ההרכב שלהם, סיימון וגרפונקל. הוא ידוע גם בזכות קריירת סולו עשירה. בתחילת 2018 הודיע על רצונו לפרוש מהופעות, ולהקדיש יותר זמן למשפחתו.

סיימון ידוע גם כמי שאחראי רבות לקידום מוזיקת העולם והפיכתה למוזיקה פופולרית. בשנת 2006, הכתיר אותו "טיים מגזין" כאחד מ-"100 האנשים שעיצבו את עולמנו"[1].

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול סיימון, 1966

סיימון נולד למשפחה יהודית ממוצא הונגרי בניוארק שבניו ג'רזי, ועבר במהרה לעיר ניו יורק, שם גדל. הוא נקרא על שם סבו, שנולד בשם פנחס זימן ושינה את שמו לפול סיימון אחרי שהיגר מאוקראינה לארצות הברית[2].

הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו עוד בתיכון, כאשר הוא וחברו ארט גרפונקל ניגנו ביחד בבית הספר. אותו הרכב מפורסם שידוע היום בתור סיימון וגרפונקל כונה באותה תקופה "טום וג'רי".

ב-1957 הם הקליטו בחברת תקליטים קטנה בשם "ביג" את הסינגל הראשון שלהם, "Hey Schoolgirl". השיר זכה להצלחה יחסית והגיע למקום 49 במצעדי הפופ.

סיימון למד בקווינס קולג' שבניו יורק, ואילו גרפונקל למד באוניברסיטת קולומביה שבמנהטן. סיימון סיים תואר ראשון בספרות אנגלית.

בין 1957 ל-1964 עבד במשרדי ההפקה בבניין בריל, כתב, הקליט והוציא לאור יותר מ-30 שירים. את רוב השירים ביצע סיימון לבד תחת שם במה, ועם מוזיקאים אחרים מלבד גרפונקל.

באותה תקופה פגש סיימון את קרול קינג, איתה הקליט מספר הקלטות דמו. בנוסף, הפיק סיימון סינגלים רבים לאמנים אחרים, כגון ריצ'י קורדל, ג'יי ווקר והפדסטריאנס, והפסיונס. באותה תקופה התחיל סיימון להתחבר למוזיקת הפולק שצמחה בניו יורק, ועשה את צעדיו הראשונים בתחום. עדות לכך היא שירו ""He Was My Brother"". את השיר הקדיש לאנדרו גודמן, חבר שלמד בכיתתו שהיה בין שלושת הנרצחים בעת פעילות למען זכויות אדם במיסיסיפי ב-1964 עם שני פעילים נוספים - פרשת רצח שלושת פעילי זכויות האזרח במיסיסיפי.

באמצע שנות השישים כתב סיימון שירים בשיתוף פעולה עם הלהקה האוסטרלית, המשחרים (The Seekers). בין השאר כתב באותה תקופה את שיריו "Cloudy" ו-"Red Rubber Ball".

סיימון וגרפונקל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיימון וגרפונקל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סיימון וגרפונקל

בתחילת 1964 נכנסו סיימון וגרפונקל לאודישן בחברת התקליטים קולומביה רקורדס. ההנהלה של חברת התקליטים החליטה להחתים אותם על חוזה להפקת אלבום. חברת התקליטים החליטה שהם יכונו פשוט סיימון וגרפונקל. סיימון טוען שזוהי הפעם הראשונה שמוזיקאי פופ השתמשו בשמם המקורי.

האלבום הראשון של השניים, "Wednesday morning, 3 A.M", יצא ב-19 באוקטובר 1964, וכלל 12 שירי פולק, שחמישה מתוכם נכתבו על ידי סיימון. בתחילת דרכו נחשב האלבום לכישלון, אך תחנות הרדיו התחילו לקבל גל גובר של בקשות להשמעת השיר "The Sound of Silence" ("צלילי השקט"). המפיק שלהם, תום וילסון, הוסיף להקלטה גיטרה חשמלית, בס חשמלי ותופים, והוציא אותו כסינגל, שהגיע למקום הראשון במצעדי הפופ של ארצות הברית. סיימון טס לאנגליה כדי להקליט אלבום סולו ב-1965, "Paul Simon's Song Book", אבל הוא חזר כדי להתאחד עם גרפונקל לאחר ההצלחה המסחרית של Sound Of Silence. ביחד הקליטו השניים אלבומים מפורסמים רבים, ביניהם "Parsley, Sage, Rosemary and Thyme" ("פטרוזיליה, מרווה, רוזמרין ותימין" – שורה מתוך השיר "יריד סקרבורו") ב-1966, "Bookends" (מחזיקי ספרים) ב-1968, ו-"Bridge Over Troubled Water" ("גשר על פני מים סוערים") ב-1970[3].

השיר "Mrs. Robinson" ("גברת רובינסון") שהפך לשיר הנושא בסרטו של מייק ניקולס, "הבוגר", נקרא במקור "Mrs. Roosevelt", ונכתב על אשת נשיא ארצות הברית לשעבר והפעילה הפוליטית, אלינור רוזוולט. כשמייק ניקולס, במאי הסרט, שמע את השיר לראשונה, הוא פקד על סיימון "מעכשיו זו גברת רובינסון".

על אף שסיימון פנה לקריירת הסולו שלו כעיסוקו העיקרי אחרי הוצאת "Bridge Over Troubled Water", הוא המשיך לנגן מדי פעם עם גרפונקל. ב-1975, הוציאו השניים את הלהיט "My Little Town" ("עירי הקטנה") וב-1977 הוציאו ביחד עם ג'יימס טיילור גרסת כיסוי לשירו המפורסם של סם קוק "What a Wonderful World" ("איזה עולם נפלא"). השיר נכתב במקור על ידי סיימון בשביל גרפונקל, אבל גרפונקל התעקש שהם ישירו אותו ביחד. ב-1981 התאחדו להופעתם המפורסמת בסנטרל פארק בה נכחו 500 אלף צופים, שאחריה התכוונו להוציא אלבום משותף שלבסוף הפך לאלבום הסולו של סיימון "Hearts And Bones" ("לבבות ועצמות")[4]. עם זאת, הופעתם בסנטרל פארק הוקלטה ויצאה כאלבום הכפול The Concert in Central Park. ב-1983 הופיעו סימון וגרפונקל לפני 50,000 צופים באצטדיון רמת גן בישראל[5]. ההרכב סיימון וגרפונקל נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול ב-1990.

בשנת 2000, השניים התאחדו שוב כשקיבלו פרס גראמי על מפעל חיים. איחוד זה הביא לסיבוב הופעות בארצות הברית, בשם "Old Friends" ("חברים ותיקים"), על שם אחד השירים המוקדמים שלהם[6]. הסיבוב זכה גם להדרן ב-2004. במהלך הסיבוב השני הם הופיעו בחינם בקולוסיאום של רומא, הופעה אשר משכה יותר מ-600,000 איש[7].

קריירת הסולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום המצליח של סיימון מ-1986, "Graceland". האלבום כולל שילוב מהפכני של מוזיקה אפריקאית ומוזיקה אמריקאית פופולרית.
בהופעה באצטדיון רמת גן, יולי 2011

לאחר הפיצול של סיימון וגרפונקל ב-1971, חזר סיימון להקליט סולו. אלבומו "Paul Simon" מ-1972 כולל את הניסיון הראשון שלו במוזיקת עולם, עם השיר שהושפע ממוזיקה ג'מייקאנית, "Mother And Child Reunion" ("פגישה מחודשת בין אם ובנה"). ב-1973 הוציא את האלבום "There Goes Rhymin' Simon" ("הנה הולך סיימון החרזן"). ב-1975 הוציא את האלבום "Still Crazy After All These Years" ("עדיין מטורף לאחר כל השנים"), שנחשב, בעיני רבים, לאחת מיצירותיו הטובות ביותר. האלבום אף זכה בגראמי באלבום השנה כשנה לאחר מכן. בעשר השנים שלאחר מכן נחשב סיימון לרדום, אף על פי שעדיין נשאר ידוע בציבור בזכות מספר סינגלים מוצלחים.

ב-1985, הופיע סיימון בסינגל "We Are the World" ("אנחנו העולם"), שנועד להשיג תרומות עבור הארגון "ארצות הברית למען אפריקה". ב-1986 הוציא סיימון יחד עם הלהקה הדרום אפריקאית Ladysmith Black Mambazo את אלבומו זוכה גראמי Graceland. האלבום כלל שימוש מהפכני בקולות, קצבים, ומוזיקאים אפריקאיים ובלט בו השיר "You Can Call Me Al"[8]. האלבום זכה בגראמי כשנה לאחר מכן. בעקבות הצלחת האלבום, סיימון ספג ביקורת על שהפר את החרם התרבותי על מדינת האפרטהייד בדרום אפריקה, לאחר ששהה במדינה לצורך הקלטת האלבום. המבקרים גינו את סיימון על כך שפגע בסולידריות של מאבק האמנים נגד המשטר הגזעני במדינה. בעקבות הביקורת החליט סיימון לתרום את כל הכנסות האלבום למען המאבק במשטר האפרטהייד[9].

ב-1990 הוציא את אלבום ההמשך "The Rhythm Of The Saints" ("מקצב הקדושים"), שכלל שימוש במוזיקה דרום אמריקאית. שני האלבומים נחשבים לאלבומים שעזרו להביא מוזיקת עולם לעיני הציבור. ב-1991 העלה סיימון הופעה נוספת בחינם בסנטרל פארק, שכללה להקות אפריקאיות ודרום אמריקאיות, בה נכחו 750 אלף צופים. הצלחת ההופעה הפכה לאלבום ומיני-סדרת טלוויזיה זוכת פרס אמי[10].

בשנות ה-90 כתב והפיק סיימון מחזמר לברודוויי, "The Capeman", שהיה לכישלון מסחרי, עם הפסדים של יותר מ-11 מיליון דולר בעת הרצתו ב-1998. על אף הכישלון, מוזיקת המחזמר נחשבת לאחת מעבודותיו המשובחות ביותר של סיימון.

בשנת 2000 הוציא סיימון את אלבומו "You're The One" ("את האחת"), שעל אף שזכה להצלחה מסחרית מוגבלת, נחשב בעיני רבים ממבקריו ומעריציו כהצלחה אומנותית. האלבום "Surprise" ("הפתעה"), שהופק על ידו בשיתוף עם בראין אינו, יצא במאי 2006. כשנשאל על ההשראות שגרמו לו לכתוב את האלבום, הזכיר את אירועי ה-11 בספטמבר 2001 ואת הגיעו לגיל 60.

בשנת 2011 יצא אלבום הסולו ה-11 במספר של סיימון - "So Beautiful or So What". על אלבום זה אמר סיימון שזוהי "עבודתו הטובה ביותר בעשרים השנה האחרונות". בעקבות יציאת האלבום יצא סימון לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית, אירופה וישראל, שבה הופיע בפעם השלישית[11].

ב-3 ביוני 2016 הוציא סיימון את אלבום הסולו ה-12 במספר - "Stranger to Stranger". שלושה משירי האלבום הוקלטו בשיתוף האמן האיטלקי Clap! Clap![12].

ב-5 בפברואר 2018 הודיע סיימון כי ייצא לסיבוב הופעות אחרון, ולאחריו יפרוש מהופעות, מפני שרוצה להקדיש יותר זמן למשפחתו[13]. סיבוב הופעות האחרון שלו הסתיים בספטמבר אותה שנה[14].

באפריל 2021, מכר את הזכויות על הקלטות שיריו לחברת סוני מיוזיק אנטרטיינמנט, תמורת 500 מיליון דולר. לאחר המכירה חברת "סוני מיוזיק" החלה לקבל את התומלוגים עבור השמעות של שיריו באמצעי התקשורת ושירותי סטרימינג[15].

קריירת המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיימון התנסה גם בקריירת משחק. הוא שיחק בסרט "הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן ב-1977. הוא כתב וכיכב ב-"One Trick Pony" ("פוני של טריק אחד") בשנות ה-80, סרט על נווד רוק אנד רול. סיימון הופיע בסדרה "החבובות", וב"סאטרדיי נייט לייב" מספר פעמים, שם ב-1986 שיחק את עצמו. במערכון הוא עומד בתור לסרט ומדהים את חברו, בזיכרונו בפרטי פרטים כל מי שאי-פעם הכיר. אך כשמגיע ארט גרפונקל הוא כלל אינו מזהה אותו. ביום הולדתו ה-77, 13 באוקטובר 2018, התארח ב"סאטרדיי נייט לייב" וביצע בה שני שירים בעיבודים תזמורתיים.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיימון התחתן 3 פעמים. הוא התחתן עם פגי הרפר בסתיו 1969, והתגרש ממנה ב-1975. ב-1972 נולד להם בן, הרפר סיימון. ב-1983 התחתן סיימון עם השחקנית קארי פישר לתקופה של 11 חודשים בלבד. שנה לאחר שהתגרשו, סיימון ופישר חידשו את מערכת היחסים שלהם, שנמשכה עוד מספר שנים[16]. ב-1992 התחתן עם אשתו הנוכחית, הזמרת אידי בריקל, שילדה את בנו אדריאן אדוארד ב-1992 ואת בתו גבריאל אליג'יה ב-1998.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו של סיימון נקרא המין אבלנשורוס סימוני - מין במחלקת הטרילוביטים - פרוקי רגליים פרה-היסטוריים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tyrangiel, Josh (8 במאי 2006). "The 2006 TIME 100 - TIME".
  2. ^ Robert Hilburn, "Paul Simon: The Life" p. 14
  3. ^ איתמר זהר, 50 שנה לשיר שבו סיימון וגרפונקל הלכו על גשר מעל מים סוערים, באתר הארץ, 29 בינואר 2020
  4. ^ גידי אביבי, ביקורת - אלבום של כוכבים, כותרת ראשית, 16 בנובמבר 1983
  5. ^ יעקב בר-און, סיימון וגרפונקל - שלום אחרון, דבר, 27 בספטמבר 1983
  6. ^ סיימון וגרפונקל שוב מתאחדים לסיבוב הופעות משותף, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2003
  7. ^ יואב בורוביץ', פרידה ברומא, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2004
  8. ^ דב אלפון, כגשר על מים סוערים - 'גרייסלנד' - פול סימון - הד ארצי, כותרת ראשית, 21 בינואר 1987
  9. ^ דב אלפון, כיוון הרוח, כותרת ראשית, 5 באוגוסט 1987
  10. ^ רון מיברג, רוק - שירה בציבור - האלבום הכפול של פול סימון הוא מלכת מחשבת של שיבוץ, חדשות, 25 בדצמבר 1991
  11. ^ אור ברנע, פול סיימון כבש את איצטדיון רמת-גן, באתר ynet, 21 ביולי 2011
    אלעד בילו, עכבר העירפול סיימון בארץ: "תחליטו בהופעה כמה אני קומוניקטיבי", באתר הארץ, 20 ביולי 2011
  12. ^ בן שלוייתכן שזה האלבום האחרון של פול סיימון. והוא נהדר, באתר הארץ, 7 ביולי 2016
  13. ^ איתי שטרןאחרי 50 שנה על הבמה: פול סיימון הודיע על פרישה מהופעות, באתר הארץ, 5 בפברואר 2018
  14. ^ בן שלואז איך היה ב"מופע האחרון אי פעם" של פול סיימון, באתר הארץ, 16 ביולי 2018
  15. ^ ניצן פינקו, אחרי בוב דילן וניל יאנג, גם פול סיימון מוכר את הזכויות על כל שיריו, באתר הארץ, 1 באפריל 2021
  16. ^ אתי יודן, פול סימון מתחתן שוב עם אישתו?, חדשות, 21 באוגוסט 1989