פליקס ולטש

פליקס ולטש
Felix Weltsch
לידה	6 באוקטובר 1884; פראג, צ'כיה (ממלכת בוהמיה), נחלת הכתר האוסטרי, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	9 בנובמבר 1964 (בגיל 80); ירושלים, מדינת ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
מקום לימודים	הקולג' לפילוסופיה של האוניברסיטה הגרמנית של פראג, בית הספר למשפטים של האוניברסיטה הגרמנית בפראג
עיסוק	ספרן, פילוסוף, ספרן משפטי, עיתונאי, סופר
מדינה	אוסטריה, ישראל

ברוך פליקס וֶלְטְש (לעיתים פליכּס או וֶולטש; בגרמנית: Felix Weltsch;‏ 6 באוקטובר 1884, פראג, בוהמיה, נחלת כתר אוסטריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – 9 בנובמבר 1964, ירושלים) היה עיתונאי, סופר, פילוסוף וספרן ישראלי יליד-בוהמיה ופעיל ציוני. חברם הקרוב של מקס ברוד ופרנץ קפקא; דודנו של רוברט ולטש. חתן פרס רופין לשנת 1952 על ספרו "טבע מוסר ומדיניות".^[1]

קורות חיים

ולטש נולד בעיר פראג שבאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בצ'כיה), למשפחה יהודית. למד באוניברסיטת קארל בפראג משפטים ופילוסופיה, וסיים את לימודיו בהצטיינות. מ-1910 עד 1939 עבד כספרן באוניברסיטת פראג. בשנת 1913 הוציא ביחד עם מקס ברוד את הספר "תפיסה שבחושים ותפיסה שבמושג". בשנים 1919–1939 היה עורך ביטאון התנועה הציונית בפראג, השבועון דובר הגרמנית Die Selbstwehr. ולטש הספיק להימלט מאימת הנאצים, וזמן קצר לפני סיפוח צ'כוסלובקיה, במרץ 1939, נמלט מהמדינה עם מקס ברוד ומשפחתו ברכבת האחרונה, ועלה לארץ ישראל. בארץ השתקע בירושלים, ומשנת 1940 ואילך עבד בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (לימים הספרייה הלאומית).

ולטש נישא לאירמה הרץ (Irma Herz;‏ 1892–1969) בשנת 1914. לבני הזוג נולדה הבת, רות ולטש-גורנשטיין (1920–1991), אמו של השחקן והזמר אלי גורנשטיין. פליקס ולטש נפטר בירושלים ונטמן בהר המנוחות.

ארכיונו שמור במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית^[2]

פרסומיו בעברית

העשויה הברירות להיות אישור לתורת המדות?, [ירושלים: חמו"ל, תשט"ו].
התנגדות של יצירה: (מרשם), תל אביב: חמו"ל, ת"ש].
תורת האלימות, [תל אביב: חמו"ל, תש"ג].
הדיאלקטיקה של הסבל, [ירושלים: חמו"ל, תש"ד].
התקומה הפנימית של עמנו, ירושלים: דפוס ליפשיץ, תש"ה.
חיי הנרי ברגסון ומשנתו: תדפיס מן הספר מבוא למטפיזיקה של הנרי ברגסון בהוצאת "לגבולם", [תל אביב: מסדה]: לגבולם, [תש"ז].
טבע, מוסר ומדיניות: רמת חיים ומלחמת נצח, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"י.^[3]
על הסוציולוגיה הזעירה של האוטובוס, ירושלים: שרותי הדסה לנוער, תשי"א.
פראנץ קאפקא: דתיות והומור בחייו וביצירתו, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ט.^[4]
דרכו של מאקס ברוד, [ירושלים: חמו"ל, תשכ"ב].
ההתעלות הנצחית: הרהורים על המוחלט, [ירושלים: חמו"ל, תשכ"ד].
חסד וחירות: לחקר בעיית הרצון היוצר בדת ובמוסר (תרגם מגרמנית שמואל שיחור; בלווית מבוא מאת מאכס ברוד ואחרית דבר מאת ש"ה ברגמן), ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ח 1968.^[5]

בעריכתו:

פראג וירושלים: ספר לזכר ליאו הרמן, ירושלים: קרן היסוד, 1954.

לקריאה נוספת

מאכס ברוד, "ברוך-פליכס ולטש, האיש ומשנתו הפילוסופית", בתוך: חסד וחירות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ח-1968, עמ' 7–13.
ש. ה. ברגמן, "ברוך-פליכס ולטש כפילוסוף", בתוך: אנשים ודרכים, מוסד ביאליק, תשכ"ז (הופיע גם ב"חסד וחירות", עמ' 129–139).
שמואל הוגו ברגמן, 'על פליכס ולטש', מולד ו (תשל"ד), 280–282.

William Kluback, 'Felix Weltsch – Man of Humor, Faith and Knowledge', Review of the Society for the History of Czechoslovak Jews IV, New York 1991–92.
Carsten Schmidt, Kafkas fast unbekannter Freund (Felix Weltsch Biographie), Würzburg: Königshausen und Neumann, 2010, ISBN 3826042743.

קישורים חיצוניים

ד"ר הנס ליכטויץ, פליקס ולטש – בן חמשים, דבר, 21 באוקטובר 1934
מ. ברוד, פנקס קטן: פליכס ואֶלטש בן ששים, דבר, 6 באוקטובר 1944
מכס ברוד, פליכס וולטש – בן שבעים, דבר, 5 בנובמבר 1954
ש. ה. ברגמן, עיגול וספיראלה: הפילוסופיה של פליכס ולטש (ליום הולדתו ה־75), דבר, 9 באוקטובר 1959, המשך
מ. נתנאל, איש ההומור: פליכס וולטש בהגיעו לגבורות, דבר, 9 באוקטובר 1964
ד"ר פ. וולטש – למנוחות, מעריב, 10 בנובמבר 1964
מעט לעט: פליכס וולטש, מעריב, 13 בנובמבר 1964
מכס ברוד, לזכר פליקס וולטש, הידיד, דבר, 11 בדצמבר 1964
עופר אדרת, הרי גם אני מאבד את פליקס בנישואים האלה, חבר נשוי אינו חבר, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2008
קרסטן שמידט, אבי תנועות המרכז הישראליות, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2014
גלויה מאת קורט דוד וורמן אל פליקס וולטש, 1955 באתר הספרייה הלאומית
פליקס ולטש, דף שער בספרייה הלאומית
פליקס ולטש, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

מפרי עטו:

ימיה האחרונים של יהדות צ'כוסלובקיה, דבר, 20 באפריל 1939
ד"ר פליכס ואֶלטש, תורת המלחמה של פילוסוף יהודי: לדמותו של עמנואל לאסקר, דבר, 21 בפברואר 1941
פראנץ קאפקא כידיד, דבר, 9 בספטמבר 1955

הערות שוליים

^ פרס רופין הוענק לד"ר ברוך פליכס וולטש, דבר, 23 בינואר 1952.
^ ארכיון פליקס ולטש, בספרייה הלאומית
^ ראו ביקורת: מאכס ברוד, על מלחמת הנצח, דבר, 14 ביולי 1950.
^ ראו ביקורות: ש. ה. ברגמן, דתיות והומור אצל פראנץ קאפקא, דבר, 10 ביולי 1959; בן-ציון גרוס, אור חדש על קאפקא, מעריב, 17 ביולי 1959.
^ ראו ביקורות: גבריאל מוקד, "חסד וחירות", דבר, 20 בספטמבר 1968; ד. ג., ארבעה אנשי פראג, מעריב, 20 בספטמבר 1968; שמחה בונם אורבאך, "חסד וחרות" לפליכס וולטש, דבר, 13 בדצמבר 1968 (וכן: תיקון טעות, מעריב, 27 בדצמבר 1968.

[1] פרס רופין הוענק לד"ר ברוך פליכס וולטש, דבר, 23 בינואר 1952.

[2] ארכיון פליקס ולטש, בספרייה הלאומית

[3] ראו ביקורת: מאכס ברוד, על מלחמת הנצח, דבר, 14 ביולי 1950.

[4] ראו ביקורות: ש. ה. ברגמן, דתיות והומור אצל פראנץ קאפקא, דבר, 10 ביולי 1959; בן-ציון גרוס, אור חדש על קאפקא, מעריב, 17 ביולי 1959.

[5] ראו ביקורות: גבריאל מוקד, "חסד וחירות", דבר, 20 בספטמבר 1968; ד. ג., ארבעה אנשי פראג, מעריב, 20 בספטמבר 1968; שמחה בונם אורבאך, "חסד וחרות" לפליכס וולטש, דבר, 13 בדצמבר 1968 (וכן: תיקון טעות, מעריב, 27 בדצמבר 1968.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]