פסולת אלקטרונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פסולת אלקטרונית היא ציוד או אמצעים אשר אינם יכולים עוד לשרת את המטרה שלשמה יוצרו ועל פי הדירקטיבה האירופאית פועלים על מתח חשמלי עד 1,000 וולט בזרם חילופין או 1,500 וולט בזרם ישר.

פסולת אלקטרונית
קונקטורים של כבלים לפני מיחזור

פסולת אלקטרונית מכילה חומרים רעילים רבים ביניהם עופרת, סלניום, כספית, קדמיום, בריליום, בדיל ומעכבי בעירה בחלקי הפלסטיק השונים. טיפול בפסולת אלקטרונית עלול לכלול סיכון רב לעוסקים במיחזורו ויש לנקוט באמצעי זהירות מחמירים ביותר. בעיית הפסולת האלקטרונית בעולם חמורה ביותר ובבסיסה עומדת הבעיה של הגעת פסולת אלקטרונית למשרפות ומזבלות ציבוריות בהן לא נעשה טיפול ראוי. בנוסף, מדינת ישראל דלה בשטחי הטמנה ועל כן גם סוגיה זו מהווה סיכון אקולוגי משמעותי.

בנוסף לכך, פסולת אלקטרונית מכילה יסודות נדירים רבים אשר נידרשים לתעשיות הטכנולוגיה השונות, ואשר מיחזורם מתוכה יכול להביא לחיסכון כספי ניכר, ולהפחתת התלות באספקה שלהם מסין שהיא המפיקה הגדולה בעולם של חומרים אלה.

איסוף פסולת אלקטרונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחושת ממוחזרת מפסולת אלקטרונית
מוקד איסוף לפסולת אלקטרונית למיחזור בישראל- נמצא בסניף מגה בראש העין

איסוף פסולת אלקטרונית הוא האתגר המרכזי במיחזורה. אתגרי האיסוף העומדים בפני רשויות החוק או גופים מסחרים מחייבים יצירתיות בהתמודדות עם עלית מחירי התפעול והלוגיסטיקה אל מול הרווחיות המזערית שבמיחזור הפסולת האלקטרונית. את שורש הבעיה ניתן למצוא במוצרי חשמל גדולים כדוגמת מקררים אשר עלות הובלתם עולה על התועלת הניתנת להפיק מחומרי הגלם המופקים בהליך המיחזור. מאז שלהי שנות התשעים נעשו ברחבי העולם ובמערב אירופה בעיקר ניסיונות רבים ליצור מנגנוני איסוף עירונים לפסולת אלקטרונית. האתגרים באיסוף פסולת אלקטרונית הם החל מעצם היותה כבדת משקל, עד לסיכונים שבאיסופה במכלי רחוב דרך גניבות, וונדליזם ופריצות. בשנים האחרונות נמצא פתרון יעיל של הקמת מרכזי איסוף במוסדות ובתי עסק כחלק מרעיון של מעורבות חברתית או חובה רגולוטורית כפי שנחקק בישראל בחוק הפחתת פסולת אלקטרונית 2011. בישראל הוקמו מספר אתרים לאיסוף במוסדות ובתי עסק אשר נהנים מפעילות ירוקה ואקולוגית למען עובדי ולקוחות המקום. על פי דוקטורט הנכתב במסצוסטס בשנת 2008, על מנת להגיע למיקסום האיסוף לפסולת אלקטרונית נידרשת נגישות קבועה של אחד מבני המשפחה לנקודת איסוף או נקודה ברדיוס של קילומטר מרובע אחד בכל בית אב.[דרוש מקור]

שיטת החקיקה המקובלת כיום בעולם, לאחר מספר מסלולי חקיקה מאז שלהי שנות התשעים, היא גישת ה-EPR, גישה הקובעת שני בסיסים לטיפול בפסולת האלקטרונית. הבסיס הראשון הוא הבסיס החוקי המחייב יצרנים, יבואנים ומשווקים למיכסות מיחזור קבועות בחוק של פסולת אלקטרונית ביתית ותעשייתית והבסיס השני הוא פעילות התנדבותית או מתומרצת על מנת לדרבן יצרנים ומשווקים להקים בשטחם אתרי איסוף לפסולת אלקטורנית ולהעבירה למיחזור.

סוגי פסולת אלקטרונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדירקטיבה האירופאית WEEE מסווגת את הפסולת האלקטרונית למספר מרכיבים המושפעים לדרך האיסוף, המיחזור ומידת הנזק הסביבתי הנגרם.

בנספח 1A מציינת הדירקטיבה קטגוריות של פסולת אלקטרונית:

  1. מכשירים גדולים במשקי בית (מקררים, תנורים, מזגנים)
  2. מכשירים קטנים במשקי בית (טוסטרים, מגהצים)
  3. מכשירי תקשורת (מחשבים, טלפונים סלולריים)
  4. מכשירי צריכה (טלויזיות, רדיו, מערכות סטריאו)
  5. מכשירי תאורה (נורות, פלואורסצנטים)
  6. מכשירים אלקטרוניים (מקדחות, מטחנות)
  7. צעצועים, פנאי וספורט (משחקי וידאו, ציוד צלילה)
  8. מוצרים רפואיים (קרדיולוגיה, מעבדה)
  9. מכשירי בקרה ושליטה (גלאי עשן, תרמוסטטים)
  10. מכשירים אוטומטיים למכירה (משקאות, מוצרים)

הדירקטיבה מדגישה את הפסולת הדיגיטלית (קטגוריות 3, 8, 9 ו-10) כרעילות ביותר ואת קטגוריות המוצרים "הלבנים" כמאתגרות ביותר לאיסוף ומחייבות מעורבות ממשלתית פעילה (קטגוריות 1, 4 ו-7).

מוקד איסוף פסולת אלקטרונית של מ.א.י בסניף שופר סל לשימוש הציבור למיחזור סוללות, מנורות ופסולת אלקטרונית

זיהום ורעלים בפסולת אלקטרונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מפסולות אחרות מזוהה פסולת אלקטרונית מזהמת בעיקר עם חומרים אשר עמידים בפירוק ביולוגי ומצטברים ברקמות החי (PBT: Persistent Bioaccumulative Toxins). הבעיה בהצטברות PBT היא בגידול המסה בשרשרת המזון ומעצם היות האדם הגורם העומד בראשה, זהו החי הנפגע ביותר.

מספר דוגמאות: בטלפונים סלולרים ניתן למצוא ארסן, אנטימון, נחושת, קדמיום, בריליום, אבץ, ניקל ועופרת בכמויות נכבדות אשר גורמות לנזקים עצביים בבני אדם, פגיעה בהתפתחות (ילדים ונשים בעיקר), סרטן והשפעות גנטיות. במחשב ביתי ניתן למצוא זרחן, מעכבי בעירה PBDE, בריום, כרום שש ערכי, פלסטיק, עופרת, קדמיום כספית ובריליום. במנורות פלואורסצנט ו-CFL ניתן למצוא כמויות גדולות של כספית בתצורת גז וחומרים נוספים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי דיווח של המשרד להגנת הסביבה משקל פסולת הציוד האלקטרוני והחשמלי בישראל מוערך בכ-130,000 טון בשנה, והוא גדל בשיעור גבוה יותר מהגידול הכולל בכמות הפסולת המוצקה בישראל. ב-12 בינואר 2014 הכיר מנהל ציוד וסוללות במשרד להגנת הסביבה, בשתי חברות כ"גוף יישום מוכר": מ.א.י - תאגיד מחזור אלקטרוניקה לישראל בע"מ ואקומיוניטי – תאגיד חברתי למחזור פסולת אלקטרונית בע"מ. תפקידם של גופי היישום המוכרים הוא לפעול לקיום חובות היצרנים והיבואנים ולדאוג לאיסוף ומחזור הפסולת.

החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, תשע"ב-2012, נכנס לתוקפו ב-1 במרץ 2014. מטרת החוק היא ליצור הסדרים שיובילו להפחתת ההשפעות הסביבתיות והבריאותיות השליליות של ציוד חשמלי ואלקטרוני, סוללות ומצברים ושל הפסולת הנוצרת מהם. זאת על ידי עידוד שימוש חוזר, צמצום כמות הפסולת ומניעת הטמנתה. החוק מיישם פרקטיקות בינלאומיות אירופאיות מומלצות, (WEEE) ומהווה נדבך נוסף במדיניות המשרד להגנת הסביבה לטיפול בפסולת מוצקה. ההסדרים שנקבעו בחוק מטילים, בין היתר, אחריות על כל הגורמים בשרשרת המכירה של ציוד חשמלי ואלקטרוני (יצרנים, יבואנים, משווקים ומחזיקים בפסולת הציוד).

יבואנים ויצרנים - חובתם להתקשר עם גוף יישום מוכר, לממן פעילותו, לדווח ולעמוד ביעדי מיחזור ביחס ישר למשקל המוצרים שנמכרו בישראל.

פסולת אלקטרונית שנאספה מהציבור מועברת למיחזור

משווקי מוצרים חשמלים - חובתם לאסוף מבית הלקוח מוצר ישן במעמד מסירת מוצר חדש ולאפשר החזרת מוצר ישן בחנות במעמד קניית מוצר חדש. על משווק המוכר סוללות לאפשר קליטצת סוללות מהציבור ללא מגבלות קניה קודמת. הכל בכפוף להתקשרות עם גוף יישום מוכר ומימון עלויות התהליך כפי שקבע המשרד להגנת הסביבה. בנוסף, על משווק חלה חובת רישום ודיווח למשרד להגנת הסביבה.

מחזיקים בפסולת אלקטרונית מהמגזר שאינו בייתי - בעל עסק אשר ברשותו כל סוג של פסולת אלקטרונית, יהיה מחויב להתקשר עם גוף יישום מוכר ולהעביר את כלל הפסולת לטיפולו בהתאם להסדרים שנקבעו , זאת מתוך מטרה למנוע העברת הפסולת לסוחרים ולגורמים שאינם מורשים.

מיכל לאיסוף פסולת אלקטרונית תעשייתית ממפעלים

רשויות מקומיות- על רשויות מקומיות להתקשר עם גוף יישום מוכר ולאפשר לתושבים ימי איסוף ממדרכות הבתים, מוקדי איסוף ומרכז איסוף עירוני. קיום החוק מותנה בהתקשרות עם גוף יישום מוכר ומיחזור הציוד באמצעותו בלבד. עד כה התקשרה עיריית רמת גן בלבד עם תאגיד המיחזור מ.א.י - מיחזור אלקטרוניקה לישראל - גוף יישום מוכר.

מפעל מיחזור לפסולת אלקטרונית הנמצא בברקן בישראל

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתייחסות לפסולת אלקטרונית בעולם כמזהם פוטנציאלי התחילה כאשר זיהו מחוקקים ורגולטורים מתקדמים כי הגידול בצריכת האלקטרוניקה גדל באופן משמעותי. אם בתחילת שנות השמונים נרכשו על ידי צרכנים בארצות הברית 500,000 טון של ציוד אלקטרוני, בשנות התשעים הוכפלה הכמות והגיעה למליון טון צריכה ובשנות האלפיים שולשה הצריכה לכשלושה טון מוצרי אלקטרוניקה ביתיים בכל שנה. באמצע שנות התשעים החלה תנועה של רגולציות ופעולות חקיקיה אקטיביות בעיקר בצפון ומערב אירופה. הראשונה לפעול הייתה שווייץ בשנת 1994 אשר נקטה בשיטת ה-EPR לאיסוף חוזר על ידי צרכנים. מאז ועד היום ההצלחה בשווייץ מהווה מודל לחיקוי כדוגמה למערכת איסוף ומיחזור אופטימלית אשר מצליחה לאסוף כ-80% מהפסולת האלקטרונית המיוצרת על ידי צרכני המדינה.

מדינות נוספות אשר פעלו בנושא היו הולנד בשיטת "ישן כנגד חדש" בשנת 1999, בשנת 2001 הצטרפה גם שבדיה לשיטת האיסוף הממשלתי ובשנים 2005 - 2006 גם מספר מדינות בארצות הברית החלו בתהליך ממשלתי איטי אשר השאיר מקום לפעילות משק ענפה בתחום המיחזור.

נתונים עולמים להיקף הפסולת האלקטרונית בעולם:

  • נורבגיה, 4.5 מיליון איש, 144,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 32 ק"ג לאדם.
  • אנגליה, 60 מיליון איש, 900,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 15 ק"ג לאדם.
  • ארצות הברית, 290 מיליון איש, 5,700,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 20 ק"ג לאדם.
  • הולנד, 16 מיליון איש, 134,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 8 ק"ג לאדם.
  • ישראל, 7.9 מיליון איש, 130,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 13 ק"ג לאדם (הערכות אדם טבע ודין).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]