פרנק ד. וייט

פרנק ד. וייט
Frank D. White

פרנק ד. וייט
לידה	4 ביוני 1933 טקסארקנה, טקסס, ארצות הברית
פטירה	21 במאי 2003 (בגיל 69) ליטל רוק, ארקנסו, ארצות הברית
שם מלא	פרנק דרוורד וייט
שם לידה	דרוורד פרנק קייל הבן
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות מאונט הולי, ליטל רוק, ארקנסו, ארצות הברית
השכלה	האקדמיה הימית של ארצות הברית אוניברסיטת טקסס A&M המכון הצבאי של ניו מקסיקו
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הרפובליקנית
מושל ארקנסו ה־41 19 בינואר 1981 – 11 בינואר 1983 (שנתיים) סגן מושל ארקנסו וינסטון בראיינט → ביל קלינטון ביל קלינטון ←

פרנק דרוורד וייט (באנגלית: Frank Durward White;‏ 4 ביוני 1933 – 21 במאי 2003) היה בנקאי ופוליטיקאי אמריקאי מארקנסו, איש המפלגה הדמוקרטית עד 1980, ולאחר מכן איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל ארקנסו ה-41 בשנים 1981–1983.

ראשית חייו

וייט נולד בטקסארקנה, טקסס בשם דרוורד פרנק קייל הבן. אביו, דרוורד פרנק קייל האב, נפטר כאשר הוא היה בן שבע, ואימו של וייט, אידה בוטומס קלארק, נישאה ללופין א. וייט מהיילנד פארק, טקסס. הוא לקח לעצמו את שמו של אביו החורג ושינה אותו לפרנק דרוורד וייט. לאחר שאביו החורג נפטר ב-1950 שבה משפחת וייט לטקסארקנה. וייט נרשם ללימודים במכון הצבאי של ניו מקסיקו ובסופו של דבר נכנס לאקדמיה הימית של ארצות הברית באנאפוליס. ב-1956 הוא סיים את הכשרתו באקדמיה עם תואר בהנדסה. וייט שירת כטייס בחיל האוויר של ארצות הברית. ב-1957, כאחת ממשימותיו הראשונות, הוא הטיס את אנשי הדיוויזיה המוטסת ה-101 לליטל רוק כדי לטפל במשבר ליטל רוק. ב-1961 שוחרר וייט מחיל האוויר בדרגת קפטן.

נישואיו הראשונים של וייט היו למרי בלו הולנברג, בת למשפחה בולטת בליטל רוק. עד לגירושיהם ב-1973 נולדו להם שלושה ילדים. ב-1975 נישא וייט בשנית לגיי דניאלס. לזוג לא נולדו ילדים, אך הם גידלו את ילדיו של וייט מנישואיו הראשונים.

כנער, הוטבל וייט בכנסייה הבפטיסטית הראשונה של רחוב ביץ' בטקסארקנה, ארקנסו, בה כיהן לימים מייק האקבי ככומר. הוא נכח בתפילות בכנסייה המתודיסטית המאוחדת הראשונה במרכז ליטל רוק, אך ב-1977, הוא ועוד כמה זוגות שלא היו מרוצים מהתאולוגיה הליברלית של הכנסייה, עזבו אותה והיו לחברים בכנסיית התנ"ך הפונדמנטליסטית.

קריירה עסקית

לאחר שחרורו מחיל האוויר ב-1961, עבד וייט בחברת מריל לינץ' בליטל רוק עד שב-1973 הצטרף לבנק הלאומי המסחרי. בשנים 1972 - 1973 הוא שימש כמנהל הראשון של רשות הנמל של ליטל רוק.

ב-1975 מינה מושל ארקנסו, דייוויד פריור את וייט כמנהל נציבות הפיתוח התעשייתי של ארקנסו. ב-1977 עזב וייט את הנציבות, ולאחר מכן שימש כנשיא חברת חסכונות והלוואות.

מושל ארקנסו

בחירות 1980

בראשית 1980 החליף וייט את שיוכו הפוליטי מהמפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית כדי להתמודד על משרת מושל ארקנסו. בתחילה הוא הביס את חבר בית הנבחרים של ארקנסו לשעבר, מרשל כריסמן, איש עסקים מהעיר אוזרק, בהתמודדות על מועמדות הרפובליקנים למשרת המושל. בסיבוב השני של הבחירות המקדימות הפתוחות, הא זכה ב-5,867 קולות (71.8 אחוזים) מול 2,310 הקולות (28.2 אחוזים) של כריסמן. ביל קלינטון, המושל הדמוקרטי המכהן, ניצב גם הוא מול יריב חזק מהמצופה בדמותו של מונרו שוורצלוס, חוואי מדרום ארקנסו. 31 האחוזים מהקולות בבחירות המקדימות של הדמוקרטים שקיבל שוורצלוס, בישרו מראש שקלינטון עלול להיתקל בקשיים בבחירות הכלליות. על אף זאת, הציפייה הייתה שקלינטון ינצח בבחירות וייבחר לתקופת כהונה שנייה.

וייט שכר את פאולה אורנרו מטלסה לנהל את מסע הבחירות שלו. היא החליטה להתמקד בהעלאה הבלתי פופולרית באגרת הרישוי למכוניות שהתקבלה בתקופת כהונתו של קלינטון, ובהחלטת ממשל קרטר לשלוח אלפי פליטים קובנים, חלקם בלתי ניתנים לשליטה, למחנה מעצר בפור צ'אפי, ליד פורט סמית' שבמערב ארקנסו. החלטה זו השתלמה, כאשר וייט גרף 435,684 קולות (51.9 אחוזים) מול 403,242 הקולות (48.1) של קלינטון. וייט ניצח ב-51 מתוך 75 מחוזות ארקנסו, זאת לעומת לין לאו, יריבו הרפובליקני של קלינטון בבחירות 1978, שזכה בשישה מחוזות בלבד. וייט היה למושל הרפובליקני השני בארקנסו שנבחר מאז תקופת השיקום.

כהונתו

וייט חתם על חוק שחייב את לימוד הבריאתנות בבתי הספר הציבוריים של ארקנס לצד תורת האבולוציה. בסופו של דבר נפסל החוק ב-1982 בפסק הדין "מקלין נגד ארקנסו" (McLean v. Arkansas).

וייט גם יצר מחלוקת במפלגתו ב-1981, כאשר הוא מינה את אורוול פובוס, המושל הדמוקרטי לשעבר, לעמוד בראש המחלקה לחיילים משוחררים.

בחירות 1982 ו-1986

וייט לא הצליח לשמור על תפקידו כמושל. כריסמן ומועמדת שלישית, קוני וול, תזונאית מהעיר לונוק, אתגרו אותו בבחירות המקדימות של 1982. וול הייתה האישה הראשונה שהתמודדה על מועמדות המפלגה למשרת המושל והאישה השנייה שהתמודדה על תפקיד בממשל המדינתי. בבחירות הכלליות נוצח וייט על ידי קלינטון בהפרש של 431,855 קולות (54.7 אחוזים) מול 357,496 קולות (45.3 אחוזים). הפעם ניצח וייט ב-19 מחוזות בלבד, וזאת על רקע שנת בחירות בה הדמוקרטים ניצחו במקומות רבים.

ב-1986 התמודד וייט שוב מול קלינטון, אך נוצח.

שנותיו האחרונות

לאחר הפסדו בבחירות ב-1986, שב וייט לבנק המסחרי הראשון בליטל רוק ושימש בו כסגן נשיא עד לפרישתו ב-1998. ב-1990 הוא דחה את האפשרות להתמודד שוב על מועמדות הרפובליקנים למשרת המושל ותחת זאת תמך בשפילד נלסון בהתמודדותו בבחירות המקדימות על מושב בית הנבחרים של ארצות הברית מול טומי פ. רובינסון. באותה שנה ניצח קלינטון בבחירות למשרת המושל בפעם החמישית, ושנתיים לאחר מכן הוא נבחר כנשיא ארצות הברית. ללא תמיכה ומשאבים מספיקים כדי להתמודד שוב, ויתר וייט סופית על האפשרות להיבחר למשרה ציבורית, אך נותר פעיל במפלגה הרפובליקנית.

בשנים 1998–2003 שירת וייט כנציב הבנקאות של ארקנסו על פי מינוי של המושל מייק האקבי. בתקופת כהונתו בתפקיד זה הוא ביקר בכל הבנקים בארקנסו לפחות אחת לשנה.

פרנק ד. וייט נפטר כתוצאה מהתקף לב בליטל רוק ב-21 במאי 2003, שבועיים לפני יום הולדתו ה-70. הוא נטמן בבית הקברות מאונט הולי שבליטל רוק. מאז 2006 מעניקה המפלגה הרפובליקנית בארקנסו את הפרס הגבוה ביותר שלה שנקרא פרס "היי, אני פרנק וייט".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרנק ד. וייט בוויקישיתוף

• פרנק ד.וייט באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• פרנק ד. וייט באנציקלופדיה של ארקנסו (באנגלית)
• פרנק ד. וייט באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• פרנק ד. וייט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)