פאוול קלייטון
 | |||||||
| פאוול קלייטון | |||||||
| לידה |
7 באוגוסט 1833 בת'אל, פנסילבניה, ארצות הברית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
25 באוגוסט 1914 (בגיל 81) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | פאוול פולק קלייטון | ||||||
| שם לידה |
Powell Foulk Clayton | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||
| מפלגה |
המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| חתימה |
.png){kind=small} | ||||||
  | |||||||
פאוול פולק קלייטון (באנגלית: Powell Foulk Clayton; 7 באוגוסט 1833 – 25 באוגוסט 1914) היה איש עסקים, דיפלומט ופוליטיקאי אמריקאי מארקנסו, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל ארקנסו התשיעי בשנים 1868–1871, ולאחר מכן ועד 1877 כסנאטור מטעמה. בשנים 1897–1905 כיהן כשגריר ארצות הברית במקסיקו.
במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, שירת קלייטון כקצין בכיר בכוחות המתנדבים של ארצות הברית ופיקד על כוחות פרשים בזירה הטרנס-מיסיסיפית. לאחר המלחמה הוא נישא לאישה מארקנסו, רכש מטע במדינה והתיישב במחוז ג'פרסון. הוא היה פעיל במפלגה הרפובליקנית בארקנסו ונבחר כמושל לאחר שהסתיים הממשל הצבאי וחוקת ארקנסו אושרה על ידי הקונגרס של ארצות הברית. הוא נתפש כ"ציקלונאי" (Carpetbagger) והטיל ממשל צבאי בארקנסו למשך ארבעה חודשים בשל עלייתו של הקו קלוקס קלאן והאלימות נגד האפרו-אמריקאים והרפובליקנים. במהלך תקופת כהונתו של קלייטון כמושל, התפלגה המפלגה הרפובליקנית בארקנסו. קלייטון ואוהדיו נודעו בכינוי "מינסטרלים" (Minstrels), ואנשי הסיעה השמרנית יותר בהנהגתו של ג'וזף ברוקס נודעו כ"ברינדלטיילס" (Brindletails). המאבק בין שתי הסיעות הוביל לניסיון להדחה של קליטון ב-1871 ול"מלחמת ברוקס-בקסטר" (Brooks–Baxter War).
במרץ 1871 נבחר קלייטון כסנאטור מטעם ארקנסו. ועדה של הסנאט חקרה אותו על טענות שהושמעו על ידי יריביו הפוליטיים שהוא הוציא אישורי בחירות מזויפים במהלך תקופת כהונתו כמושל, האשמות שמהן הוא זוכה. ב-1877 חזר בית המחוקקים של ארקנסו לשליטת הדמוקרטים, שהצביע בעד החלפתו של קלייטון במושבו בסנאט. הוא שב לארקנסו, שם הוא נותר פעיל בוועדה הרפובליקנית הלאומית. בבחירות של 1896 הוא סייע לוויליאם מקינלי להיבחר כמועמד הרפובליקנים לנשיאות. לאחר ניצחונו של מקינלי, הוא זכה לגמול כאשר מקינלי מינה אותו כשגריר במקסיקו.
ב-1882 בנה קלייטון בית בעיירה המתפתחת יוריקה ספרינגס. הוא היה נשיא חברת העבודות הציבוריות של יוריקה ספרינגס ופעל לפיתוח נכסים מסחריים ונכסי מגורים. ב-1883 הוא היה לנשיא חברת הרכבות של יוריקה ספרינגס, שסיפקה שירות לקהילה המתפתחת. פאוול קלייטון נפטר בוושינגטון די. סי. ב-1914 ונטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פאוול קלייטון נולד בעיירה בת'אל שבפנסילבניה כבנם של ג'ון ואן (לבית קלארק) קלייטון.[1] מוצאה של משפחת קלייטון היה מהמתיישבים הקווייקרים הראשונים בפנסילבניה. אחד מאבות אבותיו של קלייטון, ויליאם קלייטון, שהיגר לשם מצ'יצ'יסטר, אנגליה, היה ידיד אישי ושותף של ויליאם פן, ומונה כאחד מתשעת השופטים שישבו בבית המשפט של אפלנד (Upland Court) ב-1681.
קלייטון התחנך בבית הספר פורווד שבווילמינגטון, דלאוור,[2] ובאקדמיה הספרותית, המדעית והצבאית בבריסטול, פנסילבניה.[3] מאוחר יותר הוא למד הנדסה אזרחית בווילמינגטון.
ב-1855 עבר קלייטון לקנזס כדי לעבוד שם כמודד. הוא עסק שם גם בסחר קרקעות. לפוליטיקה הוא נכנס כאשר הוא נבחר בהצלחה למשרת מהנדס העיר של העיר לוונוורת' שבקנזס ב-1859[1] או ב-1860.[3]
מלחמת האזרחים האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1861 התגייס קלייטון באופן רשמי לצבא המתנדבים של ארצות הברית בדרגת קפטן בפלוגה E של רגימנט הרגלים הראשון של קנזס. במהלך המלחמה הוא שירת בעיקר בארקנסו ובמיזורי ולחם במספר קרבות במדינות אלו. באוגוסט 1861 הוא קיבל ציון לשבח על מנהיגותו כאשר יחידתו לחמה בקרב וילסון קריק (אנ') במיזורי. בדצמבר אותה שנה הוא קודם לדרגת לוטננט קולונל ברגימנט הפרשים החמישי של קנזס, ובמרץ 1861 לדרגת קולונל.[4]
בקרב הלנה, שהתקיים בארקנסו ב-4 ביולי 1863 היה קלייטון אחראי על בריגדת הפרשים באגף הימני של כוחות צבא האיחוד. הוא קיבל ציונים לשבח על התנהלותו במהלך הקרב. באוגוסט ובספטמבר אותה שנה, התלווה הרגימנט של קלייטון לכוחותיו של מייג'ור גנרל פרדריק סטיל (אנ') במערכה לכיבוש ליטל רוק.[3]
באוקטובר 1863 פיקד קלייטון על כוחות פדרליים שכבשו את פיין בלאף, שם הוא עשה שימוש בבית בון-מרפי (אנ') כמפקדתו.[5] במהלך קרב פיין בלאף, הוא הדף בהצלחה התקפה משולשת של צבא הקונפדרציה בפיקודו של בריגדיר גנרל ג'ון ס. מרמדוק. במהלך הקרב, ערמו חייליו חבילות כותנה סביב בניין בית המשפט של מחוז ג'פרסון וסביב הרחובות המקיפים אותו כדי ליצור עמדות הגנה. הוא גם ביצע מספר פשיטות סביב לליטל רוק, כולל סיוע לסטיל במהלך המשלחת לקמדן באביב 1864.[3]
קלייטון זכה להערצה מאנשיו ולכבוד מאויביו. ג'ון אדוארדס, קצין צבא הקונפדרציה תחת פיקודו של ג'וזף שלבי, כתב: "קולונל קלייטון היה קצין של פעילות ויוזמה, בעל מחשבה צלולה, בעל תחבולות מהירות, ונועז ומהיר. הצלחתו בשדה הקרב הפכה אותו לקצין המיומן ביותר בכוחות הפרשים של הצבא הפדרלי ממערב למיסיסיפי".[6]
ב-1 באוגוסט 1864 מונה קלייטון כבריגדיר גנרל בצבא המתנדבים. בעת שחרורו מן השירות באוגוסט 1865, הוא פיקד על דיווזיית הפרשים של הארמייה השביעית. עוד בעת שפיקד על הכוחות בפיין בלאף, הוא החל בהשקעותיו בכותנה. הוא חסך מספיק כספים כדי לרכוש מטע במחוז ג'פרסון שבארקנסו, שם הוא התגורר אחרי המלחמה.[7]
עם תום המלחמה, היה קלייטון לעמית מדרגה ראשונה בפיקוד מיזורי של "המסדר הצבאי של הלגיון הנאמן של ארצות הברית" (Military Order of the Loyal Legion of the United States).[8]
מושל ארקנסו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1867 השתתף קלייטון בהקמתה של המפלגה הרפובליקנית בארקנסו. הוא נכנס לפוליטיקה של ארקנסו עקב אמונתו שתומכי האיחוד היו זקוקים להגנה נוספת לאחר כמה עימותים עם תומכי הקונפדרציה לשעבר בתחומי המטע שלו.[3]
ב-1866 השיגו הדמוקרטים רוב בבית המחוקקים של המדינה והשיגו את מנוייהם של שני נציגי המדינה בסנאט של ארצות הברית. אף על פי כן, הקונגרס, שהיה בשליטה רפובליקנית, סירב לאשר את המינויים. במרץ 1867 העביר הקונגרס את חוקי השיקום, שהכריזו על ממשלותיהן של ארקנסו ושל תשע מדינות הקונפדרציה לשעבר כבלתי חוקיות ודרשו ממדינות אלו לאמץ חוקות חדשות שיבטיחו הענקת זכויות אזרח לעבדים המשוחררים. ממשל צבאי הוטל ברחבי הדרום על פי החלטת הקונגרס, והגנרל אדוארד אורד (אנ') מונה כמושל הצבאי של המחוז הצבאי החמישי (אנ') שכלל את ארקנסו. בית המחוקקים של ארקנסו פוזר ואורד כינס ועידה חוקתית.[7]
רוב נציגי ועידת החוקה של 1868 היו רפובליקנים, שכן מעטים מהדמוקרטים יכלו לשאת את "שבועת השריון" (Ironclad Oath) שהם לא שירתו תחת ממשל הקונפדרציה, או העניקו סיוע לאויב. אף על פי שקלייטון לא היה נציג לוועידת החוקה, הוא השתתף בוועידת המינוי של הרפובליקנים שהתקיימה באותה עת. קלייטון נבחר כמועמד הרפובליקנים למשרת מושל ארקנסו, ולצידו נבחר ג'יימס מ. ג'ונסון כמועמד לתפקיד סגן המושל.[9]
אשרור חוקת 1868, שהבטיחה זכויות אזרח וזכויות הצבעה לעבדים המשוחררים, גרם לזעם בקרב הדמוקרטים, שדבקו בגישת העליונות הלבנה. באותו אביב עלה כוחו של הקו קלוקס קלאן בארקנסו, שהיה אחראי ליותר מ-200 מעשי רצח בתקוה שלפני הבחירות שהתקיימו באותה שנה.[10]
ב-1 באפריל 1868, הכריזה מועצת נציבי הבחירות של ארקנסו על אשרור החוקה החדשה ועל בחירותו של קלייטון כמושל. הקונגרס קיבל באותה שנה את חוקת ארקנסו כחוקית. הנשיא הדמוקרטי אנדרו ג'קסון, שהושבע לאחר רצח לינקולן, הטיל עליה וטו, אך הקונגרס, שהיה בשליטת הרפובליקנים עקף את הוטו. ארקנסו קיבלה מחדש את הזכות להיות מיוצגת בקונגרס במקביל להשבעתו של קלייטון ב-2 ביולי אותה שנה. בית המחוקקים החדש אישר פה אחד את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית והקונגרס הכריז על סיום תקופת השיקום במדינה.[11]
כמושל, התמודד קלייטון עם התנגדות חריפה מצד המנהיגים השמרניים של המדינה ומול אלימות כנגד האפרו-אמריקאים וכנגד חברי המפלגה הרפובליקנית שהוביל הקו קלוקס קלאן. באותה תקופה, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית, הרפובליקני ג'יימס מ. הינדס, הותקף ונרצח בדרכו לאירוע פוליטי,[12] וקלייטון עצמו שרד ניסיון רצח. הוא ארגן את המיליציה של המדינה ומינה את הגנרל דניאל פיליפס אפהאם כאחראי על דיכוי האלימות בכל רחבי המדינה.[13]
במהלך שלוש שנות כהונתו כמושל, העביר קלייטון יחד עם הרפובליקנים חוקים רבים לשיפור מצבה של ארקנסו. הונפקו איגרות חוב מדינתיות למימון סלילתן של כמה מסילות ברזל ברחבי המדינה. מערכת החינוך הציבורית החופשית הראשונה הוקמה במהלך תקופת כהונתו של קלייטון. ממשל קלייטון הקים גם את האוניברסיטה התעשייתית של ארקנסו (כיום אוניברסיטת ארקנסו) ואת בית הספר לחרשים של ארקנסו והעביר את מיקומו של בית הספר לעיוורים.[3]
מלחמת ברוקס-בקסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך תקופת כהונתו של קלייטון כמושל, התפצלה המפלגה הרפובליקנית בארקנסו לנוכח אופוזיציה חזקה מצידם של השמרנים.[14] קלייטון ותומכיו, שנודעו בכינוי "מינסטרלים" (Minstrels), שלטו במפלגה הרפובליקנית, ועלה בידם להשיג את ההכרה מצד המנגנון הארצי של המפלגה ואת השליטה על חסות הממשלה הפדרלית במדינה. מעמד זה הקנה לקלייטון מעט ידידים בחוגי המפלגה במדינה והוא ניצב מול כמה אתגרים חוזרים ונשנים על מנהיגותו.[3] פרשה זו נודעה בשם "מלחמת ברוקס-בקסטר" (Brooks–Baxter War).[15]
ב-1868, ג'וזף ברוקס, שהיה שותפו של קלייטון בהקמתה של המפלגה הרפובליקנית בארקנסו, הסתכסך עמו והקים סיעה שחבריה נודעו בכינוי "ברינדלטיילס" (Brindletails). האופוזיציה של ברוקס נגד קלייטון צברה כוח בין השאר בשל עמדתו של קלייטון שהפכה למתונה בהדרגה כלפי אנשי הקונפדרציה לשעבר, אך גם בשל העובדה שקלייטון תפס את מקומו של ברוקס בהנהגת המפלגה במדינה.[3]
ב-1869 תקף סגן המושל ג'יימס ג'ונסון את קלייטון על מעשי שחיתות לכאורה על רקע הנפקת איגרות חוב לסלילת מסילות הברזל ועל שימוש בלתי ראוי בסמכות במסגרת פעולותיו לדיכוי האלימות. תומכיו של ג'ונסון, רובם רפובליקנים לבנים מצפון-מערב המדינה, כינו את עצמם "ליברלים רפובליקנים". הברינדלטיילס פתחו ב-1871 בהליך הדחה נגד קלייטון, אך בית המחוקקים לא קיים כלל דיון במסגרת ההליך והוא עמד באתגר.[3]
סנאטור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינואר 1871 בחר בית המחוקקים של ארקנסו בקלייטון כסנאטור. קלייטון לא חפץ לקבל את המושב בסנאט וכך להותיר את כס המושל בידי יריבו הפוליטי, סגן המושל ג'יימס ג'ונסון. תחת זאת, הוא דחה את המינוי וניהל משא ומתן על מינויו של ג'ונסון כמזכיר המדינה של ארקנסו, תוך החלפתו באוזרה אמנדר האדלי. במרץ 1871, בחר הבית המחוקקים בקלייטון שוב כסנאטור, והפעם הוא קיבל על עצמו את המינוי. לצורך כך הוא התפטר מתפקידו כמושל, והאדלי הושבע כמושל בפועל במקומו.
בסנאט כיהן קלייטון כיושב ראש הוועדה להצעות חוק וכיושב ראש הוועדה לשירות הציבורי.
בינואר 1872 שמעה ועדת החקירה המשותפת של הסנאט שחקרה את המצב במדינות הדרום, עדות שהעלתה שאלות בנוגע להתנהלותו ויושרתו של קלייטון כמושל. תובע מחוזי פדרלי העיד שבאפריל 1871, לאחר שקלייטון הושבע כסנאטור, הוא הואשם על ידי חבר מושבעים גדול על כך שכמושל הוא הוציא אישור בחירות כוזב על בחירתו של ג'ון אדוארדס לבית הנבחרים של ארצות הברית.[14]
בתגובה להאשמות אלו, טען קלייטון שבשמונה אזורים, היו שתי מערכות הצבעה נפרדות. מערכת הצבעה אחת פוקחה על ידי שופטים מוסמכים, והאחרת על ידי סיעות פוליטיות יריבות שלא היו מוסמכות לכך. בית המשפט העליון של ארקנסו פסק שהבחירות באזורים שהיו בפיקוח השופטים היו חוקיות ואת האחרות הוא פסל. כמושל הוא פסל את תוצאות הבחירות הפסולות ואישר את בחירתו של המועמד שניצח במקומות הראויים. המועמד שלא נבחר, תומאס בולס, התמודד שוב בבחירות והחליף את אדוארדס בפברואר 1872.[14]
הוועדה פסקה שהסוגיה היא מעבר לתחום סמכותה והחזירה אותה לסנאט. לבקשתו של קלייטון, הסנאט מינה ועדה של שלושה חברים לחקור את ההאשמות. ביוני 1872, לאחר שגבתה עדות מ-38 עדים, ומילאה כ-5,000 דפי פרוטוקול, הוציאה הוועדה דוח חלקי שבו קבעה שהעדויות לא יכולות לבסס את ההאשמות נגד קלייטון. הוועדה ציינה שההאשמות הגיעו מיריביו הפוליטיים המושבעים של קלייטון ושהאישומים נגדו לא עמדו במבחן המציאות בשל חוסר הוכחות. על כל פנים, חברי הוועדה ציינו שנדרש להם זמן נוסף כדי שהם יוציאו דוח סופי במושב הבא של הסנאט.[14]
בפברואר 1873 הוציאה הוועדה את הדוח הסופי שלה, בו היא הכריזה שהעדויות לא הצליחו לבסס את ההאשמות נגד קלייטון ושלא התקיימה שום עדות לכך שהייתה לו כוונת הונאה כלשהי כאשר אישר את בחירתו של אדוארדס על פי הנחיית בית המשפט העליון של ארקנסו. הסנאט אישר את ממצאי הוועדה ברוב של 33 תומכים מול 6 מתנגדים. תשעה סנאטורים, רובם דמוקרטים, נמנעו מהצבעה בשל העובדה שלא ניתן להם זמן מספיק כדי לבחון את כל העדויות.[14]
בעת כהונתו בסנאט, פנה קלייטון לאחיו, התובע הפדרלי בארקנסו ויליאם ה. ה. קלייטון, ולנשיא יוליסס ס. גרנט, להעביר את השופט אייזק פרקר מיוטה לפורט סמית', ארקנסו, אזור ספר עם שיעור גבוה של אלימות ופשע. פרקר, שנודע כ"שופט התולה", יחד עם התובע הפדרלי קלייטון, זקפו לזכותם את השבת החוק והסדר לאזור.[16]
ב-1877 הסתיימה כהונתו של קלייטון בסנאט, לאחר שבית המחוקקים, שאז שב להיות בשליטת הדמוקרטים, בחר במועמד אחר במקומו. קלייטון שב לליטל רוק, שם הוא חידש את עיסוקו בעריכת דין וסייע לפיתוח הכלכלי.[3]
שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1882 בנה קלייטון בית בעיירת הנופש המתפתחת יוריקה ספרינגס (Eureka Springs) במחוז קארול שבצפון-מערב ארקנסו.[17] כנשיא החברה לפיתוח יוריקה ספרינגס (ESIC), הוא פעל לבניית מבנים מסחריים ומבני מגורים, רבים מהם קיימים עד היום. ESIC מימנה את הפיתוח של מסילת הברזל של יוריקה ספרינגס, שהייתה אמצעי מפתח להנגשת המקום לתיירים. החברה גם בנתה את מלון קרסנט (אנ'), כיום אחת מנקודות הציון הבולטות בעיר. שיר שנכתב על הקמין בלובי של המלון, מיוחס לקלייטון.[18] ב-1883 היה קלייטון לנשיא חברת הרכבות של יוריקה ספרינגס, שסיפקה שירות לקהילה המקומית עד 1889, כאשר היא מוזגה לחברת הרכבת של מיזורי וצפון ארקנסו.[4] מסילת ברזל זו, שכיום כבר לא פעילה, פעלה כמסילה לרכבות נוסעים ורכבות משא בין ג'ופלין, מיזורי לבין הלנה שבמחוז פיליפס במזרח ארקנסו.[19]
קלייטון נותר פעיל במפלגה הרפובליקנית. ב-1872 הוא היה לחבר הוועדה הרפובליקנית הלאומית.[20] עד 1912 נועצו בו בנוגע למינויים הפוליטיים הפדרליים. ב-1896 וב-1897, כחבר הוועדה הרפובליקנית הלאומית, הוא סייע להשגת ההצבעה של כל משלחת ארקנסו לוועידה הארצית של המפלגה עבור מועמדותו של ויליאם מקינלי לנשיאות. קלייטון גם הוביל את מערך הנואמים של המפלגה בחוף המזרחי. כאשר הועלה דרג היחסים של ארצות הברית עם מקסיקו לדרגת שגרירות, מונה קלייטון על ידי מקינלי למשרת השגריר הראשון במדינה,[21] תפקיד בו הוא כיהן עד 1905.[22] לאחר התפטרותו מתפקידו כשגריר, חי קלייטון בוושינגטון, אך עדיין ניהל עסקים ומיזמים בארקנסו, במקביל לשמירת מעמדו במפלגה הרפובליקנית.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1865 נשא קלייטון לאישה את אדלין מקגרו מהלנה, ארקנסו.[7] לשניים נולדו שלוש בנות ושני בנים, אם כי אחד מהבנים מת בינקותו. בנם השני, פאוול קלייטון הבן, היה מייג'ור ברגימנט הפרשים ה-16 של ארצות הברית, וכמו אביו הוא קבור בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.[23] שתיים מבנותיו של קלייטון נישאו לדיפלומטים מבלגיה ומבריטניה.[7] בספטמבר 1868 איבד קלייטון את זרועו השמאלית כאשר עסק בציד ליד ליטל רוק ונפלט כדור מרובהו.[24]
לקלייטון היו שני אחים תאומים, ויליאם ה. ה. קלייטון וג'ון מ. קלייטון. כמו אחיהם, הם בנו קריירה בארקנסו. ויליאם היה התובע הפדרלי של המחוז המערבי של ארקנסו ושימש כתובע הראשי באולם משפטו של "השופט התולה" אייזק פרקר במשך 14 שנים.[25] ג'ון כיהן בבית הנבחרים של ארקנסו ובסנאט שלה. ב-1889 הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית, אך נרצח על ידי מתנקש לא ידוע טרם השבעתו לתפקיד.[26] אח נוסף של קלייטון, תומאס ג'. קלייטון, היה עורך דין בולט בפילדלפיה ושופט בבית המשפט של מחוז דלאוור בפנסילבניה במשך 25 שנים.[27]
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פאוול קלייטון נפטר בוושינגטון ב-25 באוגוסט 1914. הוא נטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פאוול קלייטון באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- פאוול קלייטון באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- פאוול קלייטון באנציקלופדיה של ארקנסו (באנגלית)
- פאוול קלייטון באתר בית הקברות הלאומי ארלינגטון (באנגלית)
- פאוול קלייטון באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- פאוול קלייטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Donovan, Timothy B. (1981). The Governors of Arkansas. The University of Arkansas Press, p. 43.
- ^ Talley, George A. (1899). A history of the Talley family on the Delaware and their descendants. Philadelphia: Moyer & Lesher, Printers. p. 169.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Moneyhon, Carl H. "Powell Clayton (1833–1914)". www.encyclopediaofarkansas.net.
- ^ 1 2 Blackmar, Frank Wilson (1912). Kansas: A Cyclopedia of State History, Embracing Events, Institutions, Industries, Counties, Cities, Towns, Prominent Persons, Etc. Standard Publishing Company. pp. 366.
- ^ Christ, Mark K. (1994). Rugged and Sublime: the Civil War in Arkansas. Fayetteville: The University of Arkansas Press. pp. 164–165.
- ^ Christ, Mark K. (2012). Civil War Arkansas, 1863: The Battle for a State. The University of Oklahoma Press, p. 227.
- ^ 1 2 3 4 Donovan, Timothy B. (1981). The Governors of Arkansas. The University of Arkansas Press, p. 44.
- ^ REGISTER OF THE MILITARY ORDER OF THE LOYAL LEGION OF THE UNITED STATES, January 1, 1906, p. 56.
- ^ Donovan, Timothy B. (1981). The Governors of Arkansas. The University of Arkansas Press, pp. 44-45.
- ^ Finley, Randy (1996). From Slavery to Uncertain Freedom: The Freedman's Bureau in Arkansas 1865–1869. Fayetteville: The University of Arkansas Press. p. 159.
- ^ Donovan, Timothy B. (1981). The Governors of Arkansas. The University of Arkansas Press, p. 45.
- ^ Marion, Nancy E.; Oliver, Willard M. (2014). Killing Congress: Assassinations, Attempted Assassinations and Other Violence Against Members of Congress. Lexington Books. pp. 8–12.
- ^ Wintory, Blake. "Daniel Phillips Upham". www.encyclopediaorarkansas.net.
- ^ 1 2 3 4 5 Butler, Anne M. (1995). United States Senate election, expulsion, and censure cases, 1793–1990. Election, expulsion, and censure cases, 1793-1990. Washington, D.C. pp. 170–173.
- ^ Harrell, John M. (1893). The Brooks and Baxter War: A History of the Reconstruction Period in Arkansas. St. Louis: Slawson Printing Co.
- ^ Harrington, Fred Harvey (1996). Hanging Judge. Norman: University of Oklahoma Press. p. 61.
- ^ "Crescent Cottage Inn" Archived January 27, 1999, at the Wayback Machine Eureka Vacation
- ^ "History: Powell Clayton" Archived August 17, 2009, at the Wayback Machine, Eureka Vacation
- ^ "H. Glenn Mosenthin, "Missouri and North Arkansas Railroad"". encyclopediaofarkansas.net.
- ^ Donovan, Timothy B. (1981). The Governors of Arkansas. The University of Arkansas Press, p. 51.
- ^ Donovan, Timothy B. (1981). The Governors of Arkansas. The University of Arkansas Press, p. 53.
- ^ "Chiefs of Mission for Mexico". www.history.state.gov.
- ^ "Powell Clayton, Jr". www.arlingtoncemetry.net.
- ^ Clatyon, Powell (1915). The Aftermath of the Civil War, in Arkansas. New York: The Neale Publishing Company. p. 57.
- ^ Bynum, Samantha. "William Henry Harrison Clayton (1840–1920)". www.encyclopediaofarkansas.net.
- ^ Barnes, Kenneth C. "John Middleton Clayton (1840–1899)". www.encyclopediaofarkansas.net.
- ^ Wiley, Samuel T. (1894). Biographical and Historical Cyclopedia of Delaware County, Pennsylvania. Richmond, Indiana: Gresham Publishing Company. p. 451.
