צבא השחרור העממי של יוגוסלביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צבא השחרור העממי של יוגוסלביה
Narodnooslobodilačka vojska Jugoslavije
Народноослободилачка војска Југославије
Yugoslav Partisans flag (1942-1945).svg
דגל הפרטיזנים 1942–1945
פרטים
כינוי הפרטיזנים של טיטו, הפרטיזנים היוגוסלביים
מדינה Pan-Slavic flag.svg ממלכת יוגוסלביה הכבושה
שיוך בעלות הברית
אירועים ותאריכים
הקמת היחידה 27 ביוני 1941
פירוק היחידה 1 במרץ 1945
מלחמות מלחמת העולם השנייה
נתוני היחידה
כוח אדם שלהי 1941: 81,000 חיילים
שלהי 1942: 135,000 חיילים
שלהי 1943: 329,000 חיילים
שלהי 1944: 648,000 חיילים
אבדות:
1941: 22,023 הרוגים, 26,173 פצועים ו-3,800 נעדרים
1942: 28,894 הרוגים, 27,006 פצועים ו-6,300 נעדרים
1943: 56,301 הרוגים, 53,807 פצועים ו-5,423 נעדרים
1944: 88,716 הרוגים, 139,584 פצועים ו-5,600 נעדרים
1945: 87,725 הרוגים, 122,200 פצועים ו-7,800 נעדרים
סך הכל במלחמת העולם השנייה: 276,749 הרוגים, 368,680 פצועים ו-28,925 נעדרים
פיקוד
מפקדים יוסיף ברוז טיטו
כוח פרטיזנים בבלגרד המשוחררת, אוקטובר 1944

צבא השחרור העממי של יוגוסלביהסרבו-קרואטית: Narodnooslobodilačka vojska Jugoslavije, בסרבית: Народноослободилачка војска Југославије, נודע גם בשמות: הפרטיזנים היוגוסלביים, הפרטיזנים של טיטו, הצבא העממי לשחרור יוגוסלביה) הייתה תנועת התנגדות פרטיזנית חמושה לכיבוש הנאצי של יוגוסלביה במלחמת העולם השנייה, אשר הובלה על ידי המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה והייתה תחת פיקודו של יוסיפ ברוז טיטו.

רקע להקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי מרץ 1941 פרצה בממלכת יוגוסלביה הפיכה צבאית אשר במהלכה הודח הנסיך פאבלה בשל חתימתו על ההסכם התלת-צדדי, ובמקומו עלה לשלטון המלך פטר השני הפרו-בריטי. תוך ימים ספורים פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה והכניעה אותה תוך זמן קצר. גרמניה הנהיגה משטר צבאי בסרביה וסיפחה אזורים בסלובניה. באזורי קרואטיה ומרבית בוסניה הוקמה מדינת הבובות שכונתה מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה. בולגריה סיפחה את מקדוניה הווארדארית, איטליה סיפחה את מונטנגרו ואזור חוף הים האדריאטי ובכלל זה דלמטיה והונגריה סיפחה את אזור באצ'קה אשר בוויבודינה.[1]

ביולי, פרצו מרידות במספר מקומות באזור סרביה והנהגת המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה ובראשה טיטו פעלה לארגון כוחות המחתרת תחת פיקודה.[2]

פעילות כוחות הפרטיזנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון בפעילות הפרטיזנים נמשך מכיבוש יוגוסלביה ועד כניעת איטליה בספטמבר 1943. שלב זה אופיין בבניין כוח אשר בתחילת הפעילות לא היה מאורגן ולקה בציודו. עוד נבנתה תורת הלחימה ותפישת שילוח כוח האדם מכל קצווי יוגוסלביה בהנהגת הקומוניסטים.

השלב השני נמשך מכניעת איטליה ועד שחרור בלגרד באוקטובר 1944. ממועד זה הפכו כוחות הפרטיזנים למיליציה ובהדרגה אף לצבא סדיר אשר צויד בנשק איטלקי רב. הפרטיזנים נחשבו רשמית חלק מבעלות הברית וזכו לתמיכה מודיענית ולוגיסטית. השלב השלישי נמשך משחרור בלגרד ועד מרץ 1945, אז הוקמו בהדרגה המוסדות הפוליטיים והאדמיניסטרטיביים לניהול המדינה שבדרך. במרץ 1945 הפכו כוחות הפרטיזנים לצבא העממי היוגוסלבי.[1] בשיא הקרבות ריתקו כוחות הפרטיזנים 20 אוגדות גרמניות ליוגוסלביה.[2]

בנוסף למאבק בנאצים ועושי דברם כגון אנשי האוסטאשה, התנהלה ביוגוסלביה במקביל גם מלחמת אזרחים בין הפרטיזנים של טיטו ובין המיליציה המלוכנית ה"צ'טניקים". במסגרת המאבק הסגירו הצ'טניקים לוחמים מכוחותיו של טיטו לידי הגרמנים. לקראת סיום המלחמה ערקו לוחמים רבים משורות הצ'טניקים והצטרפו לכוחותיו של טיטו אשר ניצחו במאבק והשתלטו על יוגוסלביה.[1] ההצלחה הגיעה במחיר כבד מאד ומספר מקורות מעריכים את מספר ההרוגים בקרב כוחות הפרטיזנים לאורך שנות המלחמה בלמעלה מרבע מיליון.

יהודים בשורות הפרטיזנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממחקרים שונים שנערכו ביוגוסלביה על ידי ההיסטוריונים יאשה רומנו וסלאבקו גולדשטיין לגבי חלקה של יהדות יוגוסלביה במאבק החמוש לשחרור המדינה עולה, כי לכל הפחות הצטרפו לכוחות הפרטיזנים לאורך כל שנות המלחמה 4,572 מבני הקהילה היהודית ומהם נהרגו 1,318. כ-3,000 מהמצטרפים נמנו עם המערך הלוחם והשאר עם יחידות העזר. מחקר שערכה פרופסור מינה רוזן מציין כי בסך הכל נמנו עם כוחות הפרטיזנים כ-6,000 יהודים. באזור בוסניה היה שיעור המצטרפים לכוחות הפרטיזנים הגבוה ביותר ועמד על כרבע מהאוכלוסייה הבוגרת.[3] משה פיאדה היה חבר בפיקוד הפרטיזני העליון בראשותו של טיטו. 141 מקרב בני הקהילה שהצטרפו לכוחות הפרטיזנים זכו לעיטור "מדליית הפרטיזנים (1941)"(רו') ו-12 מקרבם זכו לעיטור גיבור יוגוסלביה.[4] 15 מבני הקהילה אשר הצטרפו בהמשך לצבא יוגוסלביה התקדמו לדרגת גנרל[5] ומהם ניתן לציין את וויו טודורוביץ', איזידור פאפו ורוזה פאפו, האישה הראשונה ביוגוסלביה שזכתה לדרגת גנרל.

במסגרת הקשר עם בעלות הברית הצניחו הבריטים 33 מתנדבים מארץ ישראל באירופה הכבושה כדי לסייע במאמץ המלחמתי הבריטי, ועוד חמישה הסתננו ליעדם בדרכי היבשה והים. 12 מתוכם הוצנחו ביוגוסלביה כדי לחבור לכוחות הפרטיזנים שם או כתחנת מעבר למדינות השכנות תוך קבלת סיוע לוגיסטי מכוחותיו של טיטו. במאי 1943, תחת זהות בדויה, צנח באזור ז'אבליאק (Žabljak), בהרי דורמיטור שבמונטנגרו הצנחן פרץ רוזנברג כחלק מיחידת קישור צבאית בריטית שתפקידה הייתה לחבור לקבוצת הפרטיזנים. רוזנברג שימש כאלחוטן של היחידה הבריטית והיה איש הקשר ממפקדת טיטו למטה הבריטי בקהיר. במרץ 1944 צנחה חנה סנש באזור קרואטיה בדרכה להונגריה בקבוצה של ארבעה צנחנים ובה גם יונה רוזן, אבא ברדיצ'ב וראובן דפני. עוד הוצנחו ביוגוסלביה דן לנר, לימים אלוף בצה"ל אשר הצטרף למערך הלוחם, והרופא ד"ר ישראל מהרי"ק שהצטרף למערך הרפואה של כוחות הפרטיזנים.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 תנועת ההתנגדות הפרטיזנית במזרח אירופה, עמודים 18–37, באתר המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ, אוחזר ב-6 בספטמבר 2014.
  2. ^ 2.0 2.1 יוסיפ ברוז טיטו, באתר יד ושם, אוחזר ב-6 בספטמבר 2014.
  3. ^ כמה יהודים השתתפו בתנועת הפרטיזנים ביוגוסלביה, באתר "ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות", אוחזר ב-6 בספטמבר 2014.
  4. ^ יוגוסלביה - פרטיזנים ולוחמי מחתרות, באתר "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה", אוחזר ב-6 בספטמבר 2014.
  5. ^ מגנרל-מאיור ועד גנרל-פוקובניק.
  6. ^ צנחני היישוב, באתר "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה", אוחזר ב-6 בספטמבר 2014.