קונגו (שפה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קונגו
kikongo
דוברים 5,016,500 עריכת הנתון בוויקינתונים
כתב אלפבית לטיני עריכת הנתון בוויקינתונים
קוד שפה kg עריכת הנתון בוויקינתונים
ראו גם שפהכתברשימת שפות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

השפה המדוברת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו וברפובליקה של קונגו נקראת 'קיקונגו', והיא משתייכת למשפחת שפות הבנטו (bantu. שפות הבנטו הן משפחת שפות שמקורן מאורך מלפני 400 שנה. הן זכו לשמן בשנת 1857 על ידי וו. אייץ. איי. בליק לאחר שזה שם לב למכנה משותף ביניהן ומשמעות השם היא "האנשים או העם" בשחזור משפת בנטו אחרת שאינה מדוברת עוד. מחקרים קבעו כי כ-250 מיליון אנשים דוברים שפה אחת או יותר משפות הבנטו. ישנם כ־600 ניבי בנטו המשתייכים לקבוצת השפות ניז'ר-קונגו.

כיום ב'רפובליקה הדמוקרטית של קונגו' חיים לאומים רבים ויש כ־214 שפות מסורתיות של הקבוצות האתניות השונות. השפה הצרפתית היא המוכרת כשפה הרשמית של הרפובליקה וכן דוברים התושבים ישנן 4 שפות מסורתיות אשר משמשות כשפות לאומיות באזורים מסוימים, במקביל לצרפתית, והן קיקונגו, קישהילי, לינגלה וטשילובה[1]. השפות זכו למעמד זה בעקבות סקר ממשלתי שנערך במדינה ב-1917[2]. המבה, טבאוה, היאה וקיומבה היו חלק מהשבטים אשר הוכרו כדוברי הקיקונגו. כמו כן, קיימות מספר שפות שאינן רשמיות אך מדוברות ברפובליקה כמו ערבית, אנגלית, יוונית, הודית ופורטוגזית.

שפת הקונגו היא גם אחד המקורות לשפה של שבט הגולה, קבוצה אתנית באפריקה. הרוב המכריע של דוברי שפת הקונגו חיים כיום באפריקה כ-7 מיליון דוברי השפה באופן רשמי וכן 2 מיליון נוספים המשתמשים בשפה כשפה שנייה[3].

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שנקראה עד 1991 זאיר, ממוקמת במרכז אפריקה וגובלת ב-9 מדינות, הרפובליקה של קונגו, אנגולה, דרום סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית, רואנדה, זמביה, בורונדי ו טנזניה. הרפובליקה היא בעלת השטח השני בגודלו אחרי סודן – 905,365 קמ'ר. הרפובליקה ממוקמת במקום הרביעי מבחינת גודל אוכלוסייה באפריקה עם למעלה מ-60 מיליון תושבים[4].

השטח המוכר כיום בשם "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו" אוכלס כבר לפני 80,000 שנים, כפי שמצביעים ממצאים ארכאולוגים שנמצאו באזור. במאה התשיעית לפני הספירה, התיישבו באזור שבטים מהבנטו אשר הגיעו מאזור ניגריה[4].

בין המאה ה-14 למאה ה-18 התקיימה באזור ממלכת קונגו אשר הייתה מדינה חופשית. בסוף המאה ה-19, הגיעו לאזור חוקרים אירופאים אשר הובילו את הבלגים לאזור. תחילה הבלגים השתלטו על האזור בעזרת חוזים אך לאחר שדווח על הזוועות שמבצע השלטון הבלגי בקונגו, אולץ מלך בלגיה לקנות את מדינת קונגו וכך ב-1876 הפכה קונגו לרכושו האישי של מלך בלגיה, לאופולד השני, מלך הבלגים[5]. הוא כינה את המדינה "מדינת קונגו החופשית" ווועידת ברלין אף הכירה בשלטונו שם. בשנת 1908, לאחר 32 שנים של שלטון אכזרי ומדיניות כושלת, נאלץ המלך להעביר את השליטה למדינת בלגיה[5].

הממשל הקולוניאלי והמיסיונריים שהגיעו לאפריקה הסכימו על מטרות חינוכיות ארוכות טווח אשר כללו הסדרה מחדש של החיים במדינות אפריקה. השפות האפריקאיות זוהו כמרכיב מרכזי בדרך למימוש תוכנית זו אך למרות זאת, מחומרי הלימוד וממדרכי השפה אשר נמצאו מהתקופה ההיא ניכר כי לא הייתה הסכמה על דרך הטמעת השפה וכי התהליך לקח זמן רב. ככל שהשלטון הקולוניאלי ביסס את שליטתו והרחיב אותה לאזורים נוספים, בהם חיו שבטים שונים, הצורך בהדפסת מילונים נקודתיים הלך ופחת שכן היה יותר שימוש בשפה אחת ששילבה מספר שפות. סיבה נוספת להתגברות הצורך בשפה אחידה הייתה גם בצבא אשר הלך וגדל[2].

גם המיסיונריים לקחו חלק בתרבות השפה בקונגו ויצרו ספרות מקומית לצורך העבודה עם השבטים והקבוצות האתניות השונות. אנו מזהים מספר יצירות אשר נכתבו בשפת הקונגו בין השנים 1908–1911 על ידי מסיונריים בצרפת ובבלגיה[2].

על אף הדיכוי השפתי שעברו בקונגו, השפה השתמרה בזכות העבדים שנשלחו מהמדינה. השפה דוברה על ידי אנשים רבים שנלקחו מהאזור ונמכרו כעבדים באמריקה. מחקרים מראים כי על עבדים אלו שהגיעו ל"עולם החדש", נאסר לדבר בשפה הילידית בה דיברו ובגלל זה השפות לא זכו להמשכיות. לעומתן, שפת הקונגו, כן נשתמרה בקרב קהילות עבדים שחורות אשר חיו בברזיל. כמו גם בטקסים, אשר נערכים גם כיום, באיי סורינם ומנדה באזור רצועת החוף של צפון קרוליינה, ארצות הברית[6].

לאחר שקמה רפובליקת קונגו כמדינה פוסט-קולוניאלית עצמאית בשנת 1991, הוחלט כי השפה הרשמית במדינה תהיה צרפתית. על אף הניסיונות לבסס את הצרפתית בקונגו, מתוך הנחה שכך גם יוכלו לקחת חלק בקהילה המדעית הבינלאומית, מרבית האנשים לא ידעו את השפה ברמה מספיק טובה ולא הצליחו לדברה בביתם. הצורך לשפה אחרת, בה גם הנשים, אשר במשך שנים רבות לא זכו ללמוד בבתי ספר, יוכלו לתקשר עלה משום שהיה ברור שלא יוכלו ללמוד את השפה ללא בסיס לימודי.[7] משום כך, הצרפתית אינה נפוצה במדינה כמו השפות הילידיות אשר השימוש הרב בהן לאורך השנים גרם להן להשתרש בחלקים רבים בעם. שפת הקינקונגו שימשה את בני האזור לצרכים תרבותיים כבר מהמאה ה-17 ולכן השתרשה מאוד במדינה[7].

בשנות ה-50 של המאה ה-20, קמה קבוצה אשר החליטה להשוות בין הדיאלקטים השונים לשפת הקיקונגו ולמען יצירת סטנדרט אחיד לשפה, הידועה גם שפת הקונגו. הקבוצה האשימה את המיסיונרים בשמירה על ההפרדה בין הדיאלקטים השונים, כך שלא יוכלו לתקשר זה עם זה בשפת שאינה צרפתית. החוקרים טוענים כי הקבוצה בחרה שלא להסתכל גם על חוסר ההסכמה בין הילידים על הדיאלקט אשר ישמש אותם. הניבים השונים עדיין משמשים לצרכים שונים כמו ניב מאזינגה או מרכז קיקונגו, או הדיאלקט המזרחי-מרכזי של הבמפאנגו באזור למפו. הדיאלקט המזרחי-מרכזי נחשב לקרוב ביותר לצורות המקובלות במדינה ונחשב כ"אב טיפוס" של הדקדוק. הסכמה זו נועדה בניסיון לגרום גם לשבטים אחרים להשתמש בניב זה במטרה ליצור אחידות. במקביל לתנועה זו קמו תנועות דומות, אשר השתמשו בשפות אחרות אותן רצו להטמיע במדינה[7]. שפות הקונגו אף הוזכרו בחוקה של הרפובליקה הדמוקרטית בקונגו, ובניהן השפות 'קיטובה' 'קיקונגו' ובכך אנו לומדים על חשיבותן.

משנת 1994, המדינה הייתה נתונה לעימותים אתניים ומלחמת אזרחים, זרם הפליטים אשר הגיעו מרואנדה השכנה ערער עוד יותר את המצב הכלכלי הקשה. בנובמבר 1996 קראו שלטונות המדינה לבני הטוטסי, אשר ברחו מרצח העם ברואנדה, לעזוב. במאי 1997 - הצליח להגיע לקינשסה הבירה מנהיג האופוזיציה לורן דזירה קאבילה, יחד עם תומכים מרואנדה, אוגנדה ואף מצבא זאיר המקומי, במה שנודע בשם "מלחמת קונגו הראשונה". מובוטו נמלט מן המדינה וקבילה הפך לנשיא החדש, תוך שהוא מחליף את שם המדינה ל"הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו". ממשלו של קבילה היה נתון ללחץ ממורדים, שהתבססו ברואנדה ואוגנדה. בשנת 1998 היה ניסיון להדיחו, אך בעזרת כוחות ממדינות ידידותיות הוא הצליח להתגבר על המשבר. באוגוסט 1998 הורה קבילה לכוחות הזרים לצאת מן המדינה וסילק את כל בני הטוטסי. היה זה אות הפתיחה של "מלחמת קונגו השנייה"[4].

אף שב-10 ביולי 1999, נחתם הסכם הפסקת אש, הלחימה נמשכה, במיוחד בחלק המזרחי של המדינה. קאבילה נרצח בינואר 2001 ובנו, ג'וזף קאבילה תפס את השלטון. הנשיא החדש ניסה לסיים את המלחמה ארוכת השנים שקונגו הייתה נתונה בה. בדצמבר 2006, בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו מזה עשרות שנים, זכה ג'וזף קאבילה בנשיאות קונגו ותוצאות הבחירות הוכרו על ידי מתחריו.

בנובמבר 2011 נערכו שוב בחירות דמוקרטיות במדינה ובדצמבר אשרר בית המשפט העליון של קונגו את תוקף תוצאותיהן ואת בחירתו מחדש של ג'וזף קאבילה לנשיא המדינה. אנשי האופוזיציה בראשותו של אטיין צ'יסקדי טענו כי תוצאות הבחירות זויפו ולפיכך אינם מכירים בהן ובנשיאותו של קאבילה. אמצעי התקשורת בעולם הביעו חשש לפריצתה מחדש של מלחמת האזרחים שנערכה במדינה בין השנים 1998 ל-2003. בסוף שנת 2016, אחרי 17 שנות שלטון, קבילה הכריז שהוא דוחה את הבחירות למועד לא ידוע. ההכרזה גרמה לגל מחאות נרחב שמדוכא ביד חזקה על ידי כוחות הביטחון[4].

אבאקו והוועדה לבלשנות אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950, כתב אדמונד נזזה-לנדו, מקונגו, מנשר שנחשב בדרך כלל לטקסט הלידה של האגודה. תכלית המניפסט הייתה לשונית-תרבותית במהותו, והוא היה נטול כל שאיפות פוליטיות, עצמאיות, מובנות. נזזה-לנדו הצהיר כי קבוצה של באקנגו של לאופולבילה רוצה להקים עמותה כדי לאחד, לשמר ולשכלל את השפה. "איחוד לשוני", היה מושג בשימוש נרחב במעגלים הקולוניאליים והמיסיונרים בבלגיה. מטרתו היא לצמצם את מגוון השפות על ידי בחירה וקידום של שפה אחת בה דיברו במסגרות הפורמליות. הוועדה לאיחוד זנים של קיקונגו, שהורכבה ממיסיונרים של כמה קהילות קתוליות, הוקמה בשנת 1935, אך פוזרה שנה לאחר מכן מבלי להביא תוצאות משביעות רצון, בין השאר בשל חילוקי דעות בין כמה נציגים קתוליים לבין הרחקתם של מיסיונרים פרוטסטנטים מן הוועדה (ועדת האיחוד של קיקונגו 1935)[7].

הצורך הורגש ב -1950, על ידי נזזה-לנדו והבאקונגו, שהביעו את דעתם, שכן חידוש המאמצים המאוחדים הללו היה תגובה לדומיננטיות ארוכת הטווח של שפת הלינגלה בבירה. הם הגיבו נגד העובדה שלמרות שקונגו היוותה "לפחות שני שלישים" מתושבי הבירה, נאלצו ילדיהם לקבל השכלה בשפת הלינגלה. הם היו משוכנעים כי שכיחותה של שפת הלינגלה בעיר הבירה יכולה להיות מנוגדת רק באמצעות שפת "קיקונגו" חזקה, "ספרותית" ומאוחדת. ולא פחות מכך, על ידי תפוצה רחבה מבחינה גאוגרפית: נזזה-לנדו רצה להתאחד בתוך העמותה התרבותית שלו. המניפסט כלל הזמנה למיסיונרים שעבדו באזור בטונגו ולבלשנים המעוניינים בשפה לתמוך בתנועה. בתגובת התגוננות למניפסט של נזזה-לנדו, התארגנו כמה אינטלקטואלים מאנגליה, ב -1951, באגודת "ליבוקה לייה בנגלה". אחד המייסדים היה יוסף אילאו, אשר בשנת 1958 יהפוך השותף של פטריס לומובה (Patrice Lumumba) להקים את המפלגה הלאומנית "Mouvement National Congolais".

התלונות והתביעות של בקונגו נדונו בהרחבה בוועדה הבריטית ללימודי אפריקה (CAL), שהוקמה על ידי שר המושבות אנדרה דקואה בספטמבר 1950. הוועדה פעלה כגוף מייעץ המסייע לשר בקבלת החלטותיו למדיניות השפה בקונגו הבלגית. הוא היה מורכב מעשרה אנשים, כולם מעמד גבוה, לבנים רובם בעלי ידע מבוסס בבלשנות ובאתנולוגיה אפריקאית, ו -28 חברים מקבילים, רובם מיסיונרים פלמיים קתולים העובדים בקונגו. רוב חברי ה-CAL הגנו על השימוש בשפה מקומית כמקומית בכל היחסים בין הקולוניאליסטים לבין הקולוניאליזם, בניגוד לשפה הקולוניאלית הצרפתית, וגם בניגוד לשפה אפריקאית כמו לינגלה[3].

בספטמבר 1951, ה"שומו רומאוטייז" הסוציאליסטי, כתב הצעה ל-CAL ובה כתב כי הממשלה צריכה "לשנות באופן מוחלט את מדיניותה ולהתקין את השפה קיקונגו בבתי הספר של הבירה" . הוא טען כי, כ-70 אחוזים מתושבי לאופולדוויל הינפ בקונגו וכי יהיה זה פשע לכפות את לינגאלה, "שפה מלאכותית", עליהם. לדברי רומבאוטס, זה היה די שמרני כי רומבאוטס דגל בייצור של קונגו שכן הקהילה שלו ובמיוחד הממונה הישיר שלו, ג'וריס שש, היו ידועים כמקדמי השפה לינגאלה. יחד עם כמה מחברי העבודה האחרים, ג'וזף ואן ווינג הישועי, חוקר ידוע ואהוד לתרבות קונגו, חבר לשעבר בוועדת האיחוד של 1935, ואיש סודו ויועציו של נזה-לנדו, לקח את המקרה. ואן וינג העלה את הצעתו של רומאוטיס הפרו-קיקונגו ב- CAL, שבמהלך פגישתם במאי 1952 הסכימו להגיש את ההצעה לשר. עם זאת, בפגישה הבאה, טען פרסי דה ויטה הסוציאליסט כי יש לשמוע גם קולות פרו לינגאלה. בחודש אוגוסט של אותה שנה, שש הוזמן לפגישה כדי להגן על הסטטוס קוו של לינגאלה בלאופולדווילה. לדברי שש, ההצעה של קיקונגו על ידי רומבאוטס וואן ווינג הייתה בעייתית, שכן בקיקונגו עדיין חסרה אחדות לשונית. הוא הגיב על הטענות כי לינגלה היא שפה עירונית לא מכובדת על ידי הצבעה על העשרתה המתמדת באמצעות מגע עם שפות אחרות דווקא בגלל אופיה העירוני, השימוש המתמשך שלה בעיתונים, והפנייה שלה לצעירים של בקונגו.

לואי ב. דה בואק, תמך בעמדה זו באומרו כי לינגלה תפקידה כשפה נייטרלית, ואילו קונגו טעונה יותר אתנית. יחד עם זאת לא היה ניתן לפספס את הסיכונים הקולוניאלים שהמודעות הלשונית של קונגו עלולה להגדיל. לדברי רומבאוט, לא היה זה סביר שאם הדרישות בקונגו לא יתקיימו, הם ידרשו זכויות שפה ביוזמתם. בנוסף טען דה בוק כי הכנסתה של קונגו לבתי הספר של לאופולדוויל רק תגביר את המתח בין בקונגו לבנגלה (1952). דברי סיקס, "בעיית באקונגו", כלומר, הלאומיות של באקונגו, העלולה לאיים על השלטון הקולוניאלי, הייתה מסוגלת רק לעלות על פני השטח משום שעודדו אותה שחקנים לבנים, אירופאים, אשר הגיעו מהשלטון הקולוניאלי. מאחר שחברי ה- CAL לא יכלו להסכים, הם החליטו לעכב את ההצעה המוקדמת של פרו-קונגו. במארס 1953 קיבל ה-CAL בפה אחד את ההצעה להשתמש בקיקונגו כאמצעי הוראה לילדי בקונגו בבתי הספר של לאופולדוויל.

במהלך הפגישה הזאת הציג ואן ווינג גם את המניפסט של נזה-לנדו משנת 1950, שכלל גם את רצון האבאקו להשיק את כתב העת "קונגו דיה נגונגה". CAL היה מאוד בעד שאיפות של Nzeza-Landu. הוא הציע לשר להתקין "ועדת יועצים בקרב הלבנים שנהנו מאמון בקונגו", ובכך לעודד, תחת חסות קולוניאלית, פעילויות משחררות בקונגו. המעבר מ"לינגלה" לקונגו כאמצעי הוראה בבתי הספר של לאופולדוויל מעולם לא התממש, בין השאר משום שיורשו של דווי, אוגוס בויסרט, שר המושבות מאפריל 1954, ניסה להציג תוכנית פרו- מדיניות בשפה הצרפתית במערכת החינוך הקונגולית. אבל העצה של CAL לטובת השליחות הלשונית-תרבותית של אבאקו אכן השפיעה- ביולי 1953 העניקו השלטונות הקולוניאליים בקונגו את ההכרה הרשמית של אבאקו וכן את רשותם להפיץ את כתב העת שלה[3].

שפה וזהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפה היא אחד המאפיינים המרכזיים במדינות לאום – ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו יש למעלה מ-200 קבוצות אתניות שונות שרובם משתייכים לעמי הבנטו. הקבוצות הגדולות ביותר הן: קונגו, לובה ומונגו[4]. בקונגו היו 1436 שפות ילידיות מה שהופך אותה למדינה עם הכי הרבה שפות בעולם. השפות הילידיות התפשטו לחלקים נרחבים ביבשת אפריקה ונעשה בהן שימוש תחת שמות שונים במדינות שונות. יש הסוברים כי כ-360 מיליון אפריקאים השתמשו בשפות שמקורן בקונגו לפני הקולוניאליזם ויש המעריכים כי מדובר ב-400 מיליון. בשל כך קונגו היא שפה בעלת רקע טריטוריאלי מובהק ונחשבה לשפה רשמית באזור[2].

יצירות ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיסיונריים אשר הגיעו לקונגו לקחו חלק בפיתוח השפה בעזרת כתיבת ספרות. בשנת 1557, יצא לאור הקטכיזם, מדריך אמונה נוצרי הבנוי במתכונת של שאלות ותשובות, הראשון בשפת קיקונגו. הוא הוצא לאור על ידי דיאגו גומז, נוצרי שנולד בקונגו להורים פורטוגזים. בשנת 1624, מתאוס קרדוסו, נוצרי ממוצא פורטוגזי נוסף, ערך והוציא לאור תרגום של שפת הקונגו לפי הקטכיזם של מרקוס חורחה. ההקדמה מספרת לנו שהתרגום נעשה על ידי מורים של קונגו מסאו סלבדור, בירתה של אימפריית הקונגו העתיקה וכי לקח השראה גם מעבודתו של פליקס דו אספריטו סאנטו. המילון נכתב בערך בשנת 1648 לשימוש של מיסיונרים ממסדר הקפוצ'יני. המסדר הקפוצ'יני הוא מסדר נזירים של הכנסייה הקתולית, שמוצאו במסדר הפרנציסקני. מחברו העיקרי של המילון היה מנואל רוברדו, כומר חילוני מקונגו, שהפך למיסיונר קפוצ'יני כמו פרנסיסקו דה סאוודור. בסוף המילון ישנה דרשה של שני עמודים שנכתבו בשפת הקונגו ובמילון יש כ-10,000 ערכים ומילים. מילונים נוספים נוצרו על ידי מיסיונרים צרפתיים לחופי לואנגו בשנת 1780 – רשימת מילים פורסמה על ידי ברנרדו דה קאנצ'טים ב-1805. המיסיונרים הבפטיסטים שהגיעו לקונגו בשנת 1879 פיתחו אורתוגרפיה מודרנית של השפה.

ב-1886 הוצא לאור מילון ובתוכו גם פרק הכולל את כללי הדקדוק של שפת קונגו, כפי שדוברה בסאו סלבדור, בירתה הקודמת של קונגו ומערב אפריקה. המילון נכתב על ידי הולמן בנטלי והוצא לאור בלונדון. בנטלי, היה מיסיונר אשר נשלח למשימה באזור נהר הקונגו שם למד את כללי השפה וכאשר חזרה ממשימתו הוציא לאור את המילון. בהקדמה, בנטלי מתייחס לנלמוו, אפריקאי, שעזר לו ותיאר את השיטות בהן הוא השתמש במטרה לעבד את המילון, דבר הכלל מיון ותיקון של 25 אלף פתקי נייר שהכילו מילים והגדרתם. בסופו של דבר, בשנת 1905 - בנטלי הוציא לאור את התנ"ך הנוצרי המלא בשפת הקונגו. בשנת 1912, בניו יורק הוציא החוקר ק. ל. אמאן, ספר נוסף העוסק בדקדוק של שפת קונגו[7].

כללי השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל שפה בשפת הבנטו שלושה מרכיבים:

מרכיב ראשון הוא החלק שירשו מהאבות הקדומים, מרכיב שני הוא החלק שהתחדש במהלך האבולוציה של השפה והמרכיב השלישי הוא החלק בו נקלטו חלקים משפות אחרות לאורך הדרך (שם, שם). קונגו או קיקונגו היא שפה המשתייכת למשפחת שפות הבנטו, המדוברת על ידי אנשי קונגו ונדונדו המתגוררים ביערות הטרופיים של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ואנגולה והערכות סוברות שכש-5 מיליון איש דוברים את השפה.

על אף הספרות הענפה שיצרו האירופאים החל מהמאה ה-17 ועד המאה ה-19, כרגע אין אורתוגרפיה סטנדרטית של קיקונגו אך ישנו שימוש רק בשפה בספרות הכתובה, בעיקר עיתונים, חוברות וכמה ספרים. קונגו הייתה שפת הבנטו המוקדמת ביותר, אשר הייתה מחויבת לכתיבה באותיות לטיניות והייתה בעלת המילון המוקדם ביותר של כל שפת הבנטו ובעצם היוותה את הבסיס לכל שאר השפות. מלקולם גת'רי אשר סיווג את שפות הבנטו ראה כי קיקונגו נמצאת בקבוצת השפה H10 וטען כי גם שפת הBEMBE, המדוברת על ידי אנשי קונגו ואנשים במערב טנזניה משתייכת לאותה הקבוצה.

באסטין וקופיז, אשר ערכו סיווג מעמיק יותר סיווגו חלק מהשפות כשייכות לקבוצת H10 אף על פי שאלו הובחנו על ידי גת'רי כשפות המשתייכות לקבוצות שונות.

  • קיקונגו – קבוצה H16
  • דרום קיקונגו – קבוצה H16
  • מרכז קיקונגו – H16a
  • יומבה – H16c
  • פיוטה - H16d
  • מערב קיקונגו - H16d
  • בונדה - H16e
  • לארי - H16f
  • מזרח קיקונגו - H16g

נוכחות השפה ביבשת אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבדים אפריקאים רבים שהובלו בסחר העבדים האטלנטי דיברו קונגו, והשפעתה ניכרת בשפות קריאוליות רבות – כמו פלנקרו, אשר דוברה על ידי צאצאיהם של עבדים שחורים שנמלטו בקולומביה, חבלה קונגו / חבלה בנטו, השפה הליטורגית של הדת הקארו המאפיינת את האפרו-קובנים ושפת Saramaccan בסורינם. השפה השפיעה גם על השפה האנגלית, לדוגמה המילה "goober", כלומר בוטנים, אשר נפוצה בדרום ארצות הברית, מקורה במילה נגובה. המילה "זומבי" מגיעה מקונגו nzombie, כלומר "מת". "Nfumu ya nzombie" הוא "ראש המתים", או אלוהים. למילה פאנק, או פאנקי, הפופולרית במוזיקה האמריקנית יש מקור במילה לו-פוקי. השם של הממבו, הריקוד הקובני, בא ממילה של בנטו שמשמעותה "שיחה עם האלים". בנוסף, רכבת הרים קומבה, ב Busch Gardens טמפה ביי בטמפה, פלורידה קיבלה את שמה מן המילה קונגו עבור "שאגה". גם בישראל אומץ שם זה ובסופרלנד קיימת רכבת הרים בשם זה[2].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קונגו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bokamba, Eyamba G. "DR Congo: Language and authentic nationalism" Language and national identity in Africa. 2008: 214-234.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Fabian, Johannes. 1986. Language and colonial pawer. Cambridge university press: united
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Ashcroft. W. D. "Is that the Congo? Language as metonymy in the post‐colonial text". Journal of Postcolonial Writing 29.2. 1989: 3-10.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Bokamba, Eyamba G. "DR Congo: Language and authentic nationalism" Language and national identity in Africa. 2008: 214-234.
  5. ^ 5.0 5.1 חזן, נעמי. השמשוני-יפה, נורית. קרן, אלה. 2002. צמיחת המדינות החדשות באפריקה. האוניברסיטה הפתוחה: תל אביב.
  6. ^ Heine, nernd. Nurse, derek. 2000. African languages. Cambridge university press: united kingdom.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 Polomé, Edgar. "Cultural languages and contact vernaculars in the Republic of the Congo." Texas Studies in Literature and Language 1963: 499-51