קונדראטי רילייב
 | |
| לידה |
18 בספטמבר 1795 (יוליאני) Batovo, רוסיה  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
13 ביולי 1826 (יוליאני) (בגיל 30) מבצר פטרופבלובסקיה, רוסיה |
| מדינה |
האימפריה הרוסית |
| מקום לימודים |
First Cadet Corps |
| שפות היצירה |
רוסית |
  | |
קוֹנְדְרַאטִי פְיוֹדוֹרוֹבִיץ' רִילֶיֶיב (ברוסית: Кондратий Фёдорович Рылеев; 18 בספטמבר 1795 (יוליאני) – 13 ביולי 1826 (יוליאני)) היה משורר ומוציא לאור רוסי, ממנהיגי מרד הדקבריסטים שניסה להפיל את המלוכה הרוסית ב-1825.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רילייב נולד בכפר באטובו, כיום חלק מנפת גטצ'ינה, מחוז לנינגרד. אביו, פיודור רילייב, היה אציל עני, בעל קרקעות קטן, שלימים הועסק כמנהל אחת מאחוזותיו של הנסיך גוליצין.
למרות הקשיים הכספיים של משפחתו, רילייב הצליח ללמוד ב"פז'סקי קורפוס (אנ')", אקדמיה צבאית מובחרת בסנקט פטרבורג אליה התקבלו רק אנשי האצולה. לאחר סיום לימודיו, קיבל רילייב פיקוד בפלוגת הפרשים הראשונה של עתודת חטיבת התותחנים הראשונה. הוא השתתף במערכות הצבאיות של 1814 ו-1815, והשתתף בקרבות בפולין, גרמניה וצרפת, במהלך המלחמות הנפוליאוניות.
בשנת 1818 התפטר רילייב מהצבא, ובמשך זמן מה הועסק בהוראת ילדיו של בעל קרקע עשיר בשם טביאשב. שנה לאחר מכן התחתן עם בתו של בעל הקרקע, נטליה טביאשובה, ונולדו להם שני ילדים.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא זכה להכרה בחוגים ספרותיים בשנת 1820, על שכתב אודה סאטירית "אל המועדף", שמתייחסת לפקיד ממשל צארי לא פופולרי, אלכסי ארקצ'ייב. באותה שנה הוא הצטרף ללשכה של הבונים החופשיים בסנקט פטרסבורג, שם התוודע לכמה חברים עתידיים במרד הדקבריסטים.
מכיוון שנזקק להכנסה קבועה, רילייב עבד כשמאי של בית המשפט הפלילי בסנקט פטרבורג מ-1821 עד 1824. הוא השתמש לעיתים קרובות בתפקידו כדי לסייע לאנשים ונשים פשוטים במצוקה. אחד מאלה שהוא סייע לו היה אלכסנדר ניקיטנקו (אנ') בן העשרים, צמית אוקראיני משכיל, שעבד בסנקט פטרבורג, אותו פגש רילייב בחנות ספרים. ניקיטנקו נאבק במשך זמן מה להשיג אמנציפציה. הוא הסביר את הדילמה שלו לרילייב, שהתחיל מיד לשכנע כמה קציני פרשים משפיעים, חברים ותיקים שלו, לקמפיין למען חירותו של ניקיטנקו. המקרה של ניקיטנקו הפך למשהו מרגש בסנקט פטרבורג, והלחץ התברר בסופו של דבר כיותר מדי עבור הבעלים של ניקיטנקו, הרוזן שרמטב, הוא העניק לניקיטנקו את חירותו ב-11 באוקטובר 1824.
עם זאת, רילייב לא נטש לחלוטין את עיסוקיו הספרותיים. ב-1821 הצטרף ל"אגודה החופשית של חובבי ספרות רוסית" (Вольное общество любителей российской словесности) - אגודה משפיעה של סופרים ואנשי רוח רוסים. רילייב גם ערך והוציא לאור אלמנך ספרותי שנתי פופולרי, "כוכב הקוטב" (Полярная звезда), עם אלכסנדר אלכסנדרוביץ' בסטוז'ב בין 1823 ל-1825. שלושת הגיליונות שפרסם רילייב הכילו תרומות של רבים מהסופרים והמשוררים הרוסים הבולטים של התקופה, ביניהם: אלכסנדר פושקין, פיוטר ויאזמסקי (אנ'), וסילי ז'וקובסקי ויבגני בראטינסקי (אנ'). הוא גם המשיך לכתוב שירה בתקופה זו. השירים הידועים ביותר שלו הם "אומץ אזרחי", "האזרח" ו-"הווידוי של נאליבאיקו". כתיבתו של רילייב הושפעה במידה רבה מבני ארצו פושקין, גברייל דרז'אבין, ניקולאי גנדיך (אנ') והמשורר הבריטי לורד ביירון, ששיריו וסיפורו על מלחמת העצמאות היוונית שימשו השראה לאינטלקטואלים ואמנים רוסים רבים בני דורו של רילייב. רילייב היה משורר מינורי, אבל שירתו הייתה נלהבת ופופולרית בזמן הוצאתה לאור.[1]
רילייב לא יכול היה לפרנס את משפחתו ביצירתו הספרותית בלבד, ולאחר שעזב את בית המשפט הפלילי, הוא מצא עבודה בחברה הרוסית-אמריקאית כמנהל המשרד בסנקט פטרבורג.
רילייב כמהפכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1823 רילייב גויס על ידי איוואן פושצ'ין ל"חברה הצפונית" המהפכנית, ארגון של אנשים בעלי תודעת רפורמה, בעיקר ותיקי מלחמות נפוליאון, המוקדשת לביטול הצמיתות, והחלפת ממשלתו של הצאר ברפובליקה דמוקרטית או מונרכיה חוקתית.
רילייב האמין שהמרד צפוי להיכשל והמשתתפים יוצאו להורג. ובכל זאת, הוא טען שהקרבתם לא תהיה לשווא, שכן ההתקוממות עשויה "להעיר את רוסיה." כפי שהסביר רילייב לפני המרד:
מהפך הוא חיוני. אפשר לסכם את טקטיקת המהפכה בשתי מילים - להעז. אם נכשל כישלוננו ישמש לקח לבאים אחרינו.
מנהיג אחר של הדקבריסטים, פבל פסטל, הרחיב עוד יותר על המניעים של חברי האגודה:
הרצון להעניק חירות לצמיתים נחשבה כבר מההתחלה; לשם כך היה צריך להזמין רוב בני האצולה כדי להגיש עתירה לקיסר על כך. מאוחר יותר חשבו על כך בהזדמנויות רבות, אך עד מהרה הבנו שאי אפשר לשכנע את האצולה... השתכנענו עוד יותר כאשר האצולה האוקראינית דחתה באופן מוחלט פרויקט דומה [שהוצע על ידי] המושל הצבאי שלהם.
בשירו, "הווידוי של נאליבאיקו", רילייב רומז רמיזות מצועפות לנכונותו שלו למות למען מטרת הדקבריסטים.
ב-1824 רילייב מונה למנהלת "החברה הצפונית", ונועד למלא תפקיד מפתח במרד הכושל. הוא הוכיח שהוא דובר מעורר השראה ומגייס מוכשר. קושר עמית, ניקולאי בסטוז'ב, יכתוב מאוחר יותר על רילייב:
מבחינה פיזית המראה שלו לא מושך והוא תמיד דיבר בצורה פשוטה מאוד, אבל כשהוא נגע בנושא האהוב עליו - אהבת ארצו - פניו אורו, עיניו השחורות הזוהרות האירו באור נשגב ומילותיו זרמו כמו זרם של לבה.
במהלך דיונים בין הדקבריסטים לגבי איזו צורת ממשל אמורה להחליף את המלוכה, רילייב צידד בניקיטה מוראבייב, והעדיף ממשלה בדגם של ארצות הברית. אם המשפחה הקיסרית תסרב לצאת לגלות בשלווה, רילייב, כמו פסטל, היה מוכן לתמוך ברג'יסייד כדי להשיג את המטרה של ממשל עצמי.
חברו של רילייב, המשורר הפולני אדם מיצקביץ', סיפר מאוחר יותר על פגישה אחת של דקבריסטים שאליה הוזמן להשתתף בדירתו של רילייב באוקטובר 1824:
בטח היו יותר מתריסר אנשים בחדר, אבל בהתחלה לא הצלחתי להבחין בשום דבר בגלל האובך הכחול והסמיך של עשן מקטרות וסיגרים. הם היו שרועים על ספות ועל אדני החלונות העמוקים; אלכסנדר אודויבסקי הצעיר ו(אלכסנדר) בסטוז'ב ישבו ברגליים משוכלות, אופנה טורקית על שטיח פרסי...
צעיר נלהב, חיוור-עור, מצח בולט, פנים כמו שלי, מרים כוס - "מוות לצאר". הרמת הכוסית מתקבלת ברגש. עיניו השחורות כפחם של רילייב מאירות בלהבה פנימית...כולם שותים חוץ ממני, פולני ואורח...הם שרים על מותו של הצאר...המזמור הקצבי זורם דרך החלונות הפתוחים לשמיעת כולם . זוהר של פנס בחוץ על המזח מאיר לפתע את החדר. הפזמון נפסק בפתאומיות, כשהפחד מפכח אותם. צלו של רדישצ'ב במצודה חולף במחשבתי
רילייב ואוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-19, רילייב החל לעבוד על רומן פואטי בשם "נאליבאיקו", המבוסס על מנהיג מרד הקוזאקים של סוף המאה ה-16 באוקראינה. נאמר שהחרוזים שלו נתנו השראה לדורות של מהפכנים ואקדמאים, כולל הגולה האוקראיני מיכאילו דרהומנוב, שכתב כי בשנות ה-50 של המאה ה-19 - "הווידוי של נאליבאיקו, הועתק במחברת הסודית שלנו יחד עם יצירותיו של שבצ'נקו ונקרא בהתלהבות שווה".[2]
עם שובו לאימפריה הרוסית, יחידתו הוצבה תחילה בליטא ולאחר מכן ליד אוסטרוגוז'סק (אנ'), עיר שהוקמה על ידי קוזאקים אוקראינים, בה שהה כמעט שלוש שנים. שם הכיר את אשתו לעתיד, נטליה טביאשובה, שהייתה בתו של קצין קוזאק ובאה ממשפחת אצולה.
גם לאחר שעזב את צבא האימפריה הרוסית בסוף 1818 ועבר לסנקט פטרבורג הוא היה מבקר בקביעות באוסטרוגוז'סק והסביבה, אותה תמיד כינה"אוקראינה". בדצמבר 1825 כתב לחברו מיקולה מרקביץ' (אנ'): "אני רוסי, אבל ביליתי שלוש שנים באוקראינה: זמן קצר בשבילי, אבל מספיק כדי להתאהב בארץ ההיא ובתושביה המשובחים. יתר על כן, אוקראינה הכירה לפני אישה יוצאת דופן, שאין דומה לה, הגברת האוקראינית הטובה שלי משמחת אותי כבר שש שנים, ולכן ההתקשרות שלי משלימה עם הכרת התודה של נשמתי".
גם לאחר המעבר לסנקט פטרבורג, רילייב לא שכח את חבריו האוקראינים ואת קשריו מאוסטרוגוז'סק וסביבתה. רילייב הקדיש שיר למכר ותיק, מיכאיל בדרגה ששירת באצילות בגדוד ההוסרים של אוכטירקה במהלך המלחמות הנפוליאוניות. השיר תיאר דיון בין רילייב לאחד מחבריו באוסטרוגוז'סק סביב נושא הסיץ' הזפורוז'י ומרד היוונים.
רילייב צוין כבעל השראה רבה מהקוזאקים של אוסטרוגוז'סק שלצאצאיהם הוא התוודע וכמי שמצא אותם כ"אלופי החירות שקיבלו בירושה מעברם ההרואי".
היה ידוע שרילייב פדה אנשים מתוך צמיתות, אחד מאלה שניצלו על ידי רילייב כתב שסבו, הראשון שחתם על חוזה הצמיתות היה "שתקן, צנוע והגיוני כשהוא פיכח, ברגע שהיה לו משהו לשתות... היה נושא נאום על ענייני הציבור, מזכיר את שלטון הקוזאקים ומדינת ההטמאן; הוא היה מבקר חריף של השחיתות של המנהל הכפרי". הציטוט מרמז על שיעבוד אפשרי של אנשים לזיכרונות חיוביים משלטון ההטמאנים ולביקורת על המנהל המקומי.
בשנת 1823, רילייב כתב שיר סביב הפגישה המפורסמת של הצאר פיוטר הגדול וההטמאן איוואן מזפה באוסטרוגוז'סק בשנת 1696. איוון מזפה הוביל את הקוזאקים האוקראינים במרד נגד פיוטר הגדול ואיחד כוחות עם קרל השנים עשר, מלך שוודיה. רילייב לא נמנע מנושאים או תחומי היסטוריה שנויים במחלוקת פוליטית. בשנת 1823 הוא החל ליצור רומן פואטי נוסף סביב איוואן מזפה, הפעם הגיבור היה אחיינו השאפתני אנדריי וויינרובסקי, שהצטרף למרד של דודו אך בדרכו לאימפריה העות'מאנית נכלא על ידי סוכנים רוסים במבצר פטרופבלובסקיה. מת ביקוטסק לאחר שהיה בגלות 16 שנים.
יצירתו ספגה ביקורת על כך שתיארה את איוואן מזפה באור חיובי ועל כך שאפשרה לו להופיע בכמה סצנות של היצירה כפטריוט מסור ונאמן מתמיד של מולדתו ומוכן להקריב את חייו עבורה. הרומן הפואטי פורסם ב-1924 לאחר שהצנזור החריף מחק חלקים רבים.
במהלך השנים הפוריות מאוד של 1821–1823, רילייב פרסם חיבור של שירים רבים שכותרתם ביחד 'דומה'. אף על פי שנאמר שהפרסום נוצר בהשראת המשורר הפולני יוליאן אורשין נימצביץ' (אנ') ויצירתו "שירים היסטוריים משנת 1816", רילייב היה נחרץ שנימצביץ' אינו המקור העיקרי להשראתו - "הדומה היא ירושה עתיקה מאחינו הדרומיים. הפולנים לקחו את זה מאיתנו עד היום האוקראינים שרים דמה על הגיבורים שלהם - דורושנקו, נצ'אי, סהאידצ'ני, פאליי - והלחן של אחד מהם מיוחס למזפה עצמו".
משערים שבסביבות שנת 1824, רילייב קיבל גישה להיסטוריה של קוניסקי, "מקור מרתק על העבר של הקוזאקים". אומרים שהקטעים הקצרים שהיו לרשותו היו הבסיס לשירו "נאליבאיקו", זה היה מידע נדיר באותה תקופה.
מרד הדקבריסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר 26 בדצמבר (14 בדצמבר לפי הלוח היוליאני) 1825, התאספה קבוצת קצינים שפיקדה על כ-3,000 איש בכיכר הסנאט של סנקט פטרבורג. הם סירבו להישבע אמונים לצאר החדש, ניקולאי הראשון, במקום זאת הכריזו על נאמנותם לאחיו, קונסטנטין, ולחוקת הדקבריסטים, בזעקות "קונסטנטין וחוקה". הם ציפו שיצטרפו אליהם שאר החיילים שהוצבו בסנקט פטרבורג, אבל זה לא קרה. המרד נבלם עוד יותר כאשר מנהיגו הנקוב, הנסיך סרגיי פטרוביץ' טרובצקוי (אנ'), התחרט (כלומר השתפן) ברגע האחרון ובחר להתחבא בשגרירות אוסטריה במהלך העימות. גם סגנו, קולונל בולאטוב, לא נמצא בשום מקום. לאחר התייעצות נמהרת, מינו המורדים את הנסיך יבגני אובולנסקי למנהיגם.
רילייב העיר: ”מה שחזינו יקרה. הרגעים האחרונים שלנו קרובים, אבל הם רגעי החופש שלנו. חיינו אותם ועכשיו אני אוותר ברצון על חיי.”
במשך כמה שעות ארוכות היה עימות בין 3,000 המורדים לבין 9,000 החיילים הנאמנים לניקולאי הראשון שהוצבו מחוץ לבניין הסנאט, עם יריות בודדות מהצד של המורדים. בסמוך עמד קהל עצום של צופים אזרחים, שאהד את המורדים, אך מנהיגי המרד לא קראו להם להשתתף בפעולה. בסופו של דבר, הצאר החדש הופיע בעצמו, בכיכר. הוא שלח את הרוזן מיכאיל מילוראדוביץ' (אנ'), גיבור מלחמות נפוליאון, שנהנה מפופולריות רבה הן בקרב קצינים והן בקרב חיילים פשוטים, לדבר עם המורדים. בזמן שנשא נאום שניסה לשכנע את המורדים להיכנע, מילוראדוביץ' נורה למוות על ידי אחד המורדים, פיוטר קחובסקי. במקביל, חוליית גרנדירים מורדת בראשות סגן ניקולאי פאנוב, נכנסה לארמון החורף, אך לא הצליחה לתפוס אותו ונסוגה.
לאחר שרוב היום עבר בניסיונות עקרים לדבר עם כוח המורדים, הורה הצאר על הסתערות פרשים. עם זאת, הסוסים החליקו על אבני המדרכה הקפואים והקצינים נסוגו בחוסר סדר. בסופו של דבר, כשהתקרב הערב, הורה הצאר לשלושה גדודי ארטילריה לפתוח באש שהשפעתה הייתה הרסנית. כדי להימנע מהטבח המורדים נמלטו ורצו. חלקם ניסו להתארגן מחדש על פני השטח הקפואים של הנהר נייבה, מצפון לכיכר הסנאט. אולם, גם כאן הם היו מטרה של התותחנים וסבלו אבדות רבות. ירי התותחים שבר את הקרח, וסחף אינספור חיילים מתים וגוססים לתוך הנייבה. בשעת בין ערביים, באותו אחר הצהריים, המרד התרסק.
מאסר והוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]
בליל ה-27 בדצמבר (15 בדצמבר לפי הלוח היוליאני) 1825 רילייב נעצר על תפקידו במרד, והואשם בבגידה ובניסיון לרג'יסייד. יחד עם ארבעה דקבריסטים נוספים, שנשפטו כמנהיגי המרד, נידון רילייב לתלייה, גרירה וביתור. שיטת ההוצאה להורג שונתה לתלייה לאחר שהצאר סירב לאשר את פסק הדין והחזיר אותו לדיון נוסף.
במהלך החקירות הרבות שלאחר מעצרו, רילייב, בניגוד לרוב חבריו הקושרים, מעולם לא סיבך אף אחד נוסף במרד. רילייב הלך אז צעד אחד קדימה, והתחנן בפני ועדת החקירה באפריל 1826, להוציא אותו להורג לבדו על המרד, וקבע:
אם יש צורך בהוצאה להורג לטובת רוסיה, אני היחיד שמגיע לו. הרבה זמן התפללתי שזה ייעצר אצלי, ושהאחרים יוחזרו ברחמי האל למשפחותיהם, למולדתם ולצאר האציל שלהם.
תאריך ההוצאה להורג נקבע ל-25 ביולי (13 ביולי לפי הלוח היוליאני) 1826. כאשר התליין ניסה לתלות את חמשת הגברים, מתוכם שלושה, מוראביוב-אפוסטול, קחובסקי ורילייב, צנחו דרך דלת הגרדום כך שהחבל סביב צווארם נקרע. רילייב כביכול אמר לקהל שצפה בהוצאה להורג שרוסיה היא "מדינה אומללה, שבה הם אפילו לא יודעים איך לתלות אותך". נאמר כי מוראביוב-אפוסטול השמיע קריאה דומה. עם זאת, התלייה האחרונה ברוסיה לפני הדקבריסטים התרחשה כמעט 50 שנה קודם לכן, כך שלא היה תליין מנוסה זמין. הצאר פשוט הורה על חבל נוסף, וההוצאה להורג בוצעה זמן לא רב לאחר הניסיון הראשון. רילייב מת כשהוא אוחז בספר שיריו של ביירון.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קונדראטי רילייב, באתר MusicBrainz (באנגלית)
קונדראטי רילייב, באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Amert, Susan (1992). In a Shattered Mirror: The Later Poetry of Anna Akhmatova. Stanford, CA: Stanford University Press.
- ^ *Plokhy, Serhii (2014). The Cossack Myth: History and Nationhood in the Age of Empires. Cambridge University Press. ISBN 978-1-107-44903-9. OCLC 885909257.