קספר האוזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קספר האוזר
Kaspar Hauser
Kaspar hauser.jpg
לידה 30 באפריל 1812 כנראה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בדצמבר 1833
אנסבאך, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת בוואריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה אנסבאך עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ממלכת בוואריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע נוכל, מעתיק עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קספר האוזר (בגרמנית: Kaspar Hauser;‏ 30 באפריל 1812 (?) – 17 בדצמבר 1833) היה איש מסתורין שנמצא במאה ה-19 בגרמניה לאחר שנכלא מינקותו בכלא אפל. יש המשערים כי הוא קשור לבית המלוכה של באדן. דמותו שימשה כהשראה למספר יצירות בספרות ובקולנוע. כמו כן שימש השם כאחד משמות העט של הסופר קורט טוכולסקי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 במאי 1828 הופיע נער בשנות העשרה לחייו ברחובות נירנברג שבבוואריה. הוא היה לבוש בלבוש איכרים, ובקושי יכול לדבר. על גופו נשא מכתב קרוע לגזרים הממוען למפקד הפלוגה הרביעית בגדוד הפרשים השישי, שבו ביקש הכותב לקבל את הנער אל הגדוד, או לתלות אותו, והעיד כי הנער נולד ב-30 באפריל 1812. פיסת נייר נוספת שנשא הנער מוענה מאמו של הנער לאלמונים שטיפלו בו, ומעידה כי היא ענייה וכי אביו אינו ידוע, ומסיבה זו היא מבקשת שיטפלו בו היטב.

הסנדלר וייסמן לקח את הנער לביתו של הקפיטן וסניג. כל שיכול הנער לומר הוא "אני רוצה להיות פרש, כפי שהיה אבי". ניסיונות נוספים לתקשורת נתקלו בדמעות, או בהצהרה "weiß nicht" – אינני יודע. הנער נלקח לתחנת המשטרה, שם כתב את שמו – קספר האוזר.

את שני החודשים הבאים בילה בכלא בנירנברג, בהשגחת סוהר בשם אנדריאס הילטל. סקרנים נהגו לבקר אותו. הוא יכול רק לחייך, ללכת בצעדים בלתי בטוחים, כשל תינוק, ולא יכול להשתמש באצבעותיו. הוא ניזון רק ממים ומלחם. גילו המשוער היה שש עשרה שנים, אך התפתחותו השכלית כשל בן 6. עם זאת גילה בו ראש העיר בינדר זיכרון מצוין, שלדעתו הצביע על מוצא אציל.

האוזר סבל מהתקפי קטלפסיה ומחלת הנפילה, ולבסוף הצליח ללמוד את השפה באופן שאיפשר לו לספר את סיפורו. הוא סיפר כי כל חייו חי בתא חשוך בגודל של 2 מטרים מרובעים, כשמיטתו היא הקש המפוזר על הרצפה, ועמו סוס מגולף מעץ ששימש לו כמשחק. הוא אכל רק לחם ושתה רק מים. לעיתים הוצא מן התא לדקות ספורות על מנת להחליף את בגדיו או לגזוז את שערו. האיש הראשון שהכיר היה האדם שלימד אותו את המשפט "אני רוצה להיות פרש כפי שהיה אבי" ולכתוב את המילים "קספר האוזר". לבסוף אותו אדם, שהתאמץ מאוד להשאר נסתר מעיניו של קספר, הוציא אותו מן התא, שם התעלף, ולאחר מכן הוא זוכר עצמו משוטט ברחובות נירנברג.

הנער המסתורי עורר עניין בכל אירופה, ורבים נוספים באו לבקרו. חלק חשבו שהמדובר במתחזה, אחרים ניסו לקשרו למשפחת הדוכס מבאדן בשל תווי הפנים הדומים. על פי השמועה היה מדובר בבנו של קרל לודוויג פרידריך, הדוכס הגדול מבאדן, וסטפני דה בּוֹאָרְנֵה, בתו המאומצת של נפוליאון. לדוכס לא היו צאצאים ממין זכר, ולכן דודו, ליאופולד הראשון מבאדן, ירש אותו. ההשערה הייתה כי סבתו של הדוכס, הרוזנת פון הוכברג, היא שכלאה את הילד מיד עם היוולדו, על מנת להבטיח את כתר הדוכסות לליאופולד.

פאול יוהאן ריטר פון פוירבך, נשיא בית הדין הבווארי לערעורים, החל לחקור את המקרה. האוזר הושם בהשגחתו של מורה, פרידריך דאומר, שלימד אותו לדבר, לקרוא ולכתוב. הוא טיפל בו באמצעות הומאופתיה ועודד אותו לכתוב יומן. האוזר נראה כפורח תחת טיפול זה.

ב-17 באוקטובר 1829 ניסה אדם רעול פנים להרוג את האוזר עם גרזן, אך הצליח רק לפצוע את מצחו. האוזר הועבר להשגחת יוהאן ביברבך, ולאחר שישה חודשים לברון פון טוכר. ניסיון הרצח אישש את השמועות על מוצאו של האוזר מבית המלוכה של באדן.

אציל בריטי בשם הלורד סטנהופ גילה עניין בהאוזר, וניסה לזכות באמונו באמצעות מתנות. הוא ניסה לקבל את החזקה בו. הוא העביר את האוזר לאנסבך לטיפולו של יוהאן גאורג מאייר. הוא הכריז כי המדובר בהונגרי וכי דמו אינו אציל. היסטוריונים טוענים כיום כי פעולותיו נבעו מקשרים לבית המלוכה של באדן.

ב-14 בדצמבר 1833 פיתו את האוזר להגיע לגן ציבורי – אנסבכר הופגרטן, בהבטחה כי שם יתגלה לו סוד מוצאו. משהגיע, דקר אותו אלמוני בחזהו. הוא נאבק, אך מת לאחר שלושה ימים. הרוצח לא זוהה ולא נתפס. בחיפוש בגן נמצא פתק שבו נכתב: "האוזר יוכל לספר לך איך אני נראה, מהיכן באתי ומי אני. על מנת למנוע זאת אומר לך זאת בעצמי. אני מ... על גבול בוואריה... שמי הוא MLÖ". סטנהופ ניסה לטשטש את העובדות וטען כי מדובר בהתאבדות. על מצבתו של האוזר נכתב "כאן טמון קספר האוזר, החידה של דורו. מקור הולדתו אינו ידוע, ומותו מסתורי". בעיר אנסבך הוקמה אנדרטה לזכרו ועליה כתוב "כאן נרצח אלמוני על ידי אלמוני".

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד היום ישנם רבים המתעניינים בהאוזר ובמוצאו. משערים כי היה נתון לאמנזיה שנוצרה באמצעות היפנוזה או שסבל ממחלת הנפילה או מאוטיזם. בנובמבר 1996 פרסם המגזין הגרמני "דר שפיגל" כתבה על ניסיון להתאים דגימת דם ממכנסיים שהוכתמו בדמו של האוזר לבית המלוכה של באדן, אך התוצאות שנתקבלו לא היו חד-משמעיות. לאחר מכן התברר כי המכנסיים לא היו שייכים להאוזר.

ב-1924 נתגלה בטירת פילזך, ליד נוימרקט אין דר אוברפפלץ, כ-34 קילומטר מנירנברג, חדר קטן שכלל סמרטוטים וסוס מגולף מעץ. נטען כי זהו המקום שבו הוחזק האוזר, אך לא נמצא לכך כל אישור.

ב-2002 המכון לרפואה משפטית של אוניברסיטת מינסטר בדק רקמות וקווצת שיער שנטען כי השתייכו להאוזר, והגיע למסקנה כי יש בהן דמיון למטען הגנטי שנשאה אסטריד פון מדינגר, צאצאית בת זמננו של סטפני דה בּוֹאָרְנֵה. ראיות אלו מאששות את התאוריה כי המדובר ביורשו החוקי של כס דוכסות באדן. אנשי הדוכסות כיום לא הגיבו על ממצאים אלו.

המקרה המוזר העניק השראה ליצירות רבות בקולנוע ובספרות. ב-1974 יצר במאי הקולנוע הגרמני ורנר הרצוג סרט בשם "כל אדם לעצמו והאל נגד כולם" (Jeder für sich und Gott gegen alle), שנקרא בשפות אחרות "החידה של קספר האוזר". בשנת 1993 הופק סרט נוסף בנושא בהפקה גרמנית אוסטרית משותפת, אותו ביים פיטר סהר.

במקרה עסקו המחזאים פול ורלן ופטר הנדקה ומוזיקאים כסוזן וגה וז'ורז' מוסטקי. סופר המדע הבדיוני רוברט היינלין מתייחס ל"קספר האוזרים" ככינוי לאנשים העוברים בין מישורים שונים של המציאות בספרו "דרך התהילה". גם הספר "בילי באד" של הרמן מלוויל מתייחס להאוזר, כמו גם ספרי "הטרילוגיה הניו יורקית" של פול אוסטר. הסופר היהודי-גרמני יעקב וסרמן עסק אף הוא בדמות זו. הסופר היהודי-גרמני קורט טוכולסקי השתמש במספר שמות עט, ובהם "קספר האוזר".

העוסקים באנתרופוסופיה כתבו מספר ספרים על קספר האוזר, בהם נטען כי להופעתו ולמותו משמעות מיסטית.

כיום קרוי על שמו בית הספר קספר האוזר בעיירה אוברלינגן בגרמניה, ליד אגם קונסטנץ. המדובר בבית ספר ברוחו של רודולף שטיינר שלו תוכנית לימודים מיוחדת לילדים הסובלים מקשיי למידה חמורים. בית ספר זה נחשב כיום לאחד הטובים בגרמניה.

עדויות המטילות ספק באמיתות סיפורו של האוזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורו של האוזר עורר ספקות וביקורת כבר בימיו, והם נמשכים עד לימינו אלה. קיימות מספר עדויות המעלות ספק לגבי אמיתות סיפורו.

  • שני המכתבים שנמצאו על גופו של קספר האוזר כאשר הוא הופיע לראשונה היו כתובים באותו כתב יד, למרות שהיו אמורים להיכתב ע"י אנשים שונים. במכתב השני הופיע המשפט "הוא כותב את כתב היד שלי בדיוק כמוני". לכן, יש חוקרים הסבורים ששני המכתבים נכתבו למעשה ע"י האוזר עצמו. [1]
  • למרות שלטענתו האוזר היה כלוא כל חייו בחדר קטנטן, הוא היה במצב גופני טוב כאשר הוא נמצא, והיה מסוגל ללכת ללא קושי וגם לעלות 90 מדרגות לחדר שבו הוא נכלא בתקופה הראשונה שלאחר מציאתו.
  • ספק רב אם האוזר היה יכול לשרוד אילו באמת גדל בתנאים שאותם תיאר, או להתפתח מבחינה שכלית כפי שהתפתח. הפסיכיאטר קרל ליאונרד כתב ב 1970: "אם הוא היה חי מילדות בתנאים שאותם תיאר, הוא לא היה מתפתח מעבר לרמה של אידיוט, ולמעשה הוא לא היה נשאר בחיים זמן רב. הסיפור שלו מלא כל כך בדברים אבסורדיים שזה מדהים שהוא אי פעם זכה לאמון, ושגם כיום רבים מאמינים באמיתותו". [2]
  • פציעתו הראשונה של האוזר, בעת שהותו בביתו של דאומר, אירעה לאחר מריבה ביניהם ולאחר שדאומר הגיע למסקנה כי להאוזר יש נטייה לשקר. [3] סימני הדם הראו כי מייד לאחר הפציעה האוזר עלה לחדרו, ורק אז ירד שוב למטה ונכנס למרתף. לכן, היו ששיערו שהאוזר פצע את עצמו במטרה לעורר רחמים ולשכנע באמיתות דבריו, ואז עלה קודם לחדרו כדי להחזיר לשם את התער בו השתמש. [4]
  • גם בבית השני בו האוזר שהה, ביתו של ביברבאך, הוא רב עם המארח שלו והואשם על ידיו בשקר. [5] גם בבית זה האוזר נפצע, כאשר הפעם הפציעה נגרמה לדבריו מידיו שלו, כאשר הוא הפעיל בטעות אקדח שהיה תלוי בחדרו. אמנם נשמעה יריית אקדח לפני הפציעה, אבל הפציעה הייתה קלה והועלו ספקות האם הייתה יכולה באמת להיגרם מיריית אקדח.
  • אשתו של ביברבאך פיתחה גם היא דעה שלילית מאד לגבי האוזר, וטענה שהוא "בעל נטייה נוראה לשקרנות" ו"מלא ברהב וזדון". [6]
  • גם מארחו השלישי של האוזר, הברון פון טוכר, התלונן על שקרים ורהבתנות מוגזמים מצדו של האוזר. [7]
  • לאחר מותו של האוזר, לורד סטנהופ (שפרש עליו את חסותו למשך תקופה) פרסם ספר בו הציג את כל העדויות כנגד האוזר וכתב כי "זוהי חובתי להודות בגלוי כי הולכתי שולל". [8] היו אמנם כאלה שפקפקו במניעיו של סטנהופ ושיערו כי הוא פעל בשליחותו של בית האצולה באדן, אך היסטוריונים מודרניים רואים אותו כפילנטרופ וכאדם מאמין ושוחר אמת. [9]
  • מארחו הרביעי של האוזר, יוהאן מייר, סבר גם הוא שהאוזר הוא שקרן, והיחסים ביניהם היו מתוחים.
  • פטרון אחר של האוזר שתמך בו, אנסלם פון פוירבאך, כתב פתק שנמצא לאחר מותו ובו נאמר: "קספר האוזר הוא תחבולן פיקח, נוכל, שאינו שווה דבר ושצריך להורגו". [10]
  • ב 09/12/1833 , 5 ימים לפני הפציעה שגרמה למותו של האוזר, היה לו ויכוח קשה עם המארח שלו יוהאן מייר. לורד סטנהופ היה אמור להגיע לביקור בחג במולד, והאוזר קיווה שסטנהופ יקיים את הבטחתו וייקח אותו איתו לאנגליה. אך מייר, שכאמור יחסיו עם האוזר היו מתוחים, אמר שאינו יודע כיצד יוכל לקבל את פניו של סטנהופ.
  • בית המשפט לחקירות של אנסבך הטיל ספק בטענתו של האוזר שהוא נדקר. בפתק שהיה בארנק שנמצא בגן הייתה שגיאת כתיב אחת ושגיאה דקדוקית אחת שהיו אופייניות להאוזר, והוא גם היה מקופל בצורת משולש, באופן בו האוזר נהג לקפל. גם העובדה שהפתק נכתב בכתב ראי מעלה חשד שהאוזר השתמש באמצעי זה כדי שכתב ידו לא יזוהה. למרות שהיה חשוב להאוזר שהארנק שהכיל את הפתק יימצא, הוא לא שאל דבר לגבי תוכנו. לפני מותו מהפציעה הוא מלמל דברים לגבי "כתיבה בעיפרון". לכן, רבים מאמינים שהאוזר כתב את הפתק בעצמו ודקר את עצמו במטרה לעורר עניין מחודש בסיפורו וכדי לשכנע את סטנהופ לקיים את הבטחתו לקחת אותו לאנגליה, אך הדקירה הייתה עמוקה יותר ממה שהתכוון ולכן גרמה למותו. [11] [12]
  • תוצאות הבדיקה הגנטית שנערכה ב 2002 והשוותה בין ה DNA של קספר האוזר לזה של אסטריד פון מדינגר לא היו חד משמעיות. אמנם נמצא דמיון מסוים, אך המאפיינים שנמצאו הם נפוצים באוכלוסייה הגרמנית. מאידך גיסא, ניתן להסביר את ההבדלים שנמצאו במוטציות, ולכן לא ניתן להגיע לקביעה חד משמעית באמצעות בדיקה זו. [13]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קספר האוזר בוויקישיתוף
  1. ^ Ivo Striedinger: Neues Schrifttum über Kaspar Hauser, in: Zeitschrift für bayerische Landesgeschichte, 6. Vol., 1933, pp. 415–484, here p. 452
  2. ^ Karl Leonhard: Kaspar Hauser und die moderne Kenntnis des Hospitalismus, in: Confinia Psychiatrica 13, 1970, pp. 213–229, here p. 229
  3. ^ Ivo Striedinger 1927, p. 201 and p. 206
  4. ^ Fritz Trautz: Zum Problem der Persönlichkeitsdeutung: Anläßlich das Kaspar-Hauser-Buches von Jean Mistler, in: Francia 2, 1974, pp. 715–731, here pp. 717–718
  5. ^ Fritz Trautz 1974, pp. 718–719
  6. ^ Walther Schreibmüller 1991, p. 53
  7. ^ Jean Mistler: Gaspard Hauser, un drame de la personnalité, Fayard 1971, pp. 170–171
  8. ^ Philip Henry Earl Stanhope (1836). Tracts Relating to Caspar Hauser. Hodson. p. 45.
  9. ^ Ivo Striedinger: 1933, pp. 424–429; Walther Schreibmüller 1991, pp. 46–47
  10. ^ Ivo Striedinger 1933, p. 449
  11. ^ A. Lang, Striedinger, Leonhard, Mistler, Trautz, Schreibmüller, and others
  12. ^ For a detailed discussion of the evidence, see: Walther Schreibmüller: Bilanz einer 150jährigen Kaspar Hauser-Forschung, in: Genealogisches Jahrbuch 31, 1991, pp. 43–84, here pp. 63–80
  13. ^ Bernd Brinkmann, Neuester Stand der Forschung der Gerichtsmedizin und Pathologie der Universität Münster. Preface to: Anselm von Feuerbach, Kaspar Hauser, Reprint-Verlag Leipzig 2006