רוכוס הקדוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוכוס הקדוש
Saint Roch.JPG
לידה לפי מסורת סביבות 1295, לפי מקורות יותר מהימנים - בסביבות 1348-1350
מונפלייה, בממלכת מיורקה, חלק מממלכת ארגון, בימינו בצרפת
פטירה לפי מסורת 16 באוגוסט 1327 או 1317, לפי מקורות יותר מהימנים בסביבות 1379-1376
מונפלייה לפי מסורת, או ווגרה ברוזנות סבויה, בימינו בלומברדיה, ב(איטליה)
קדוש עבור הכנסייה הקתולית, השיתוף האנגליקני
קאנוניזציה 1629 על ידי אורבנוס השמיני
מקום פולחן עיקרי ונציה, מונפלייה, ווגרה
חג 16 באוגוסט
תכונות לבוש של צליין- עם גלימה, כובע, מימיה, מטה כמורה בידו- כתם אדום בצורת צלב על חזהו וצדפה, פצע של דבר על רגלו, מלווה במלאך ובכלב המגיש לו ככר לחם או מלקק את פצעו,
פטרון של חולים במחלות קשות, נגועים בזיהומים, נכים, צליינים, כירורגים, רוקחים, אסירים, מואשמים על לא עוול בכפם, כלבים וחיות מחמד
מחלוקות אין פרטים ודאים על חייו

רוכוס או רוקוס הקדוש או רוכוס ממונפלייה או רוק דה לה קרואהלטינית: Rochus, באוקסיטנית: Ròc, בצרפתית: Roch,‏ Roch de la Croix באיטלקית: Rocco,‏ לפי מסורת - בסביבות 1295 מונפלייה - 16 באוגוסט 1327 מונפלייה, לפי מקורות יותר מהימנים - בסביבות 1348 במונפלייה - 1379-1376 לערך, בווֹגרה) היה צליין, מוודה ו"מרפא באמצעות נסים" (טאומטורג) צרפתי פרובנסאלי, קדוש של הכנסייה הקתולית. לפי האגדות, בעת עליית הרגל לרומא סייע לחולי דבר רבים, וריפא אותם. אחרי מותו התפתח פולחן של עצמותיו בוונציה ובמקומות אחרים. בימי מגיפות דבר הוקמו "קהילות אחים על שם רוכוס" שזכו לפריבילגיות מהאפיפיור והיו מוקדשות לסיוע לחולים הנגועים. מסורת הכנסייה רואה בו את הקדוש הפטרון של חולי דבר ושל חיות המחמד. חג שמו נופל ב-16 באוגוסט.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורות חייו אפופים אגדות. נולד במשפחה אמידה במונפלייה, אז בממלכת מיורקה, לפי אגדות אחדות אביו היה מושל העיר. הוריו נקראו ככל הנראה ז'אן וליבר דה לה קרואה,[1] והיו ידועים במעשי הצדקה שלהם. זמן רב לא נולד להם בן עד שפנו בתפילות מתמשכות לבתולה הקדושה בכנסיית נוטר דאם דה טאבל ומשאלתם נתמלאה. לתינוק קראו רוק (בלטינית:רוכוס), ייתכן כי זהו שם שמקורו גרמאני "זעם", "חזק" או "גבוה"[1] או אולי "בגד קצר"(hrok בפרנקית) או "סוג של עורב"(hruk). בגיל עשרים רוק התייתם מהוריו, חילק את נכסיו, ויתר על מעמדו בעיר לטובת דודו ויש אומרים, נכנס למסדר השלישי של הפרנציסקנים, דבר שאינו מוכח. ביולי 1367 לערך,[1] במהלך עליית רגל לרומא, מחופש לנזיר מקבץ נדבות, התחיל לסייע לחולי דבר ולפי המסורת הדתית הקתולית, ריפא רבים מהם בדרך נס רק בעזרת סימן הצלב. עשה זאת לראשונה בעיירה אקוואפנדנטה שבנפת ויטרבו. נשאר שם למשך שלושה חדשים בבית החולים עד לסיום המגפה במקום.[1] אחר והגיע בסוף שנת 1367 או תחילת שנת 1368 לרומא. שם פנה פעמיו ככל הנראה אל בית החולים סנטו ספיריטו. שמו הלך לפניו אחרי שריפא אחד הקרדינלים שהיה נגוע בדבר. אותו קרדינל הציג אותו בפני האפיפיור אורבנוס החמישי שחזר לא מזמן מאביניון. רוכוס נשאר ברומא עד השנים 1371-1370. משם יצא למסע נוסף של מעשי ריפוי מופלאים בערים צ'זנה, רימיני, נוברה, מנטובה, מודנה, פרמה, פורלי, בולוניה ובמקומות אחרים, מבלי לההנות מרווחים חומריים כלשהם.

בהגיעו ביולי 1371 לבית החולים "גיברתנו מבית לחם" בעיר פיאצ'נצה גילה שנדבק בעצמו בדבר. בודד, אולי מגורש מן העיר, או אולי מיוזמתו, הסתגר בהשראה אלהית בבקתת עץ ביער סרמטו, ליד הנהר טרביה. שם, מספרת האגדה, הגיע אליו מלאך שטיפל בו וכלבו של אציל צעיר בשם גוטהרד הביא לו לחם למחיה, הציל אותו מרעב, וליקק לו את פצעיו. אחרי שהחלים, שב רוכוס לפיאצ'נצה וחזר לעיסוקו בריפוי חולים והביס את המגפה. על שנותיו האחרונות ידועים עוד פחות פרטים. בשובו לעיר מולדתו, מונפלייה, (או לפי גרסאות אחרות של הסיפור, בהגיעו לאנג'רה, על יד אגם מג'ורה) איש לא זיהה אותו בגלל צלקות מחלתו. הוא עצמו שמר את זהותו האמיתית בסוד, בהתאם לנדר שנדר, והציג עצמו כ"משרת צנוע של ישוע". בחשד לריגול הובא בפני המושל בווגרה ברוזנות סבויה (או לפי המסורת, על ידי דודו, מושל במונפלייה) והושלך לכלא, רוכוס הודה לאלהים על המבחן שהעמיד בפניו ואחרי חמש שנות מאסר נפטר. לפני מותו ביקש מהסוהר להזעיק כומר לתאו. באותם הרגעים התרחשו כמה נסים שגרמו להפצת שמועות בסביבה. כשחזרו אל תאו רוכוס כבר נמצא מת. מישהי, לפי האגדות - אמו הקשישה של המושל או המינקת שלו, זיהתה אותו לפי כתם הלידה האדום בצורת צלב שהיה לו על החזה ולפי מסמך שנמצא ברשותו. מותו התרחש ב-16 באוגוסט באחת השנים בין 1379 ו-1376. הובא אז לקבורה בלווייה ממלכתית. ליד קברו בווגרה התחיל לפרוח פולחנו שנפוץ בהמשך בכל רחבי צפון איטליה. סיפור חייו פורסם לראשונה בשנת 1478 בוונציה. ידועות גם גרסאות ישנות יותר ההולכות עד לשנת 1430. בשנת 1414 בימי ועידת קונסטנץ של הכנסייה, כשפרצה מגפת דבר באותה עיר ראשי הוועידה הורו לערוך תפילות פומביות אל רוכוס ותהלוכות לכבודו והמגפה שככה. שרידיה הקדושים של גופתו של רוכוס הובאו בשנת 1485 לכנסייה המוקדשת לו, סן רוקו, בוונציה. שרידים נוספים נמצאים בכנסיות ברומא (החל משנת 1585 בכנסיית סן רוקו) ובווגרה, באיטליה ובמונפלייה ובארל, בצרפת.

רוכוס לא עבר אחרי מותו תהליך רגיל של הקדשה. הפולחן שלו כקדוש פרח במאה ה-14 בקרב המוני העם. מעמדו כקדוש התחזק עקב החלטות ועידת קונסטנץ ב-1414 והפולחן הקיים אושר סופית רשמית בשנת 1629 על ידי האפיפור אורבנוס השמיני. הוא אישר סדרי טקס מיוחד המתקיימים כל שנה ביום שמו של רוכוס - 16 באוגוסט. אחריו האפיפיור פאולוס השלישי אישר הקמתה של קהילת אחים (קונפרטרניטס) שהייתה אחראית על כנסייה ובית חולים שנבנו לזכר הקדוש בימי אלכסנדר השישי. בימי האפיפיור פאולוס הרביעי הועלה מעמד הקהילה ל"ארכיקונפרטרניטס" בשם "חברת רוכוס הקדוש", שאליה היו כפופות קהילות רבות לזכר רוכוס. ארגון זה הועמד בחסות של קרדינל וכומר בכיר התמנה בראשותו. החברה זכתה בזכויות מיוחדות נוספות בעקבות צווים של האפיפיורים פיוס הרביעי, גרגוריוס השלושה עשר, גרגוריוס הארבעה עשר ואחרים.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המרכזים העיקריים המוקדשים למורשת רוכוס הקדוש הם:[1]
    • כנסיית רוכוס הקדוש בוונציה- בה נמצאים שרידי גופתו
    • המתחם הקדוש של רוכוס הקודש בעיר הולדתו, מונפלייה
    • הוקם איגוד בינלאומי על שם רוכוס הקדוש, שמושבו במונפלייה, המתאם בין האיגודים הלאומיים המוקדשים לרוכוס
    • באיטליה פועל האיגוד הלאומי סן רוקו, עם מושבו בסרמטו
    • בווגרה הוקם הוועד הבינלאומי ללימודי רוכוס הקדוש

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוכוס הקדוש בוויקישיתוף
Cleary, G. (1912). St. Roch. In The Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company. Retrieved June 23, 2015 from New Advent

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]