רועי ויקטוריה חפץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רועי ויקטוריה חפץ
לידה 9 באוגוסט 1978 (בת 45)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
זרם באמנות אמנות עכשווית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה Marianne Werefkin Award (2018) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.roeyheifetz.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רועי ויקטוריה חפץ (נולדה ב-9 באוגוסט 1978) היא אמנית טרנסג'נדרית, ציירת, רשמת ופסלת ישראלית. חפץ מתגוררת ועובדת בברלין. עבודותיה מתייחסות לשאלות של ייצוגי מגדר ומיניות, ומתמקדות ברישומי דיוקן. סגנונה האישי מתאפיין במתח שבין רישום קווי מינימליסטי לבין רישום אקספרסיבי ומתפרץ.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רועי ויקטוריה חפץ נולדה בירושלים למשפחה בת שלושה ילדים. אביה מהנדס ואמה מורה. כשהייתה תינוק עברו הוריה לרחובות. חפץ העידה על ילדות קשה, במהלכה חוותה התעללות ואלימות. בגיל שמונה עשרה יצאה מהארון כהומוסקסואל. אחרי שירותה הצבאי למדה תואר ראשון באמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. בתקופה זו החלה להתמקד ברישום כאשר יצירותיה מתאפיינות בטכניקה עמלנית המושפעת מהאר-נובו, ומהרשמים הגרמניים האקספרסיוניסטים והגרוטסקים אוטו דיקס וגיאורג גרוס. עבודותיה חוקרות ייצוגים שונים של מגדר ומיניות ועבודותיה עוסקת בעיקר ברישומי דיוקן.[1]

ב–2005 סיימה את התואר הראשון בבצלאל ועברה להתגורר בארצות הברית במשך שנה. כששבה לישראל החלה ללמוד תואר שני באמנות בבצלאל. במהלך לימודי התואר השני הוסיפה להתמקד ברישום. ב-2007 הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה "כמה שרירים צריך בשביל לעמוד ישר?" שהציגה דימויים של שש דמויות גבריות וטינה טרנר. עבודותיה של חפץ בוחנות מוסכמות ונורמות של יופי, זוהר ושלמות פיזית לכאורה הקיימות בחברה בכלל, ומודגשות הן בחברה ההומוסקסואלית וכן בחברה הטרנסג'נדרית.[2]

2009 - 2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 לאחר סיום התואר השני בבצלאל, הציגה חפץ במוזיאון חיפה לאמנות ובגלריה נגא.

בשנת 2010 הציגה לראשונה את עבודותיה במוזיאון, כחלק מהתערוכה הקבוצתית "הגזמה פראית" במוזיאון חיפה שאצרה תמי כץ-פרימן. בעבודות שהציגה בתערוכה הופיעו דמויות גברים ברישומים גדולי ממדים. הדמויות התאפיינו במראה ביזארי, ונראו כמי שנלקחו מנובלה או פנטזיה בדיונית כאשר הן מלוּות באטריבוטים הזויים ומהדהדות את דמותו של ה"דנדי", שהתעצבה באירופה בסוף המאה השמונה־עשרה - דמות שסיגלה לעצמה מראה מוחצן וגינונים אריסטוקרטיים עודפים, פרוורסיה ומיניוּת עמומה. הדמויות של חפץ צפו בתוך מרחב הדף הלבן, מנותקות ממקום ומזהות. בעבודה ללא כותרת (2009) נראית דמות של גבר מהודר, היושב על כורסה כשרגלו האחת מיטלטלת כלפי מטה וידו אוחזת במקל הליכה. שׂיערו המסתלסל בתנופה גלית כלפי מטה והבעת פניו המוזרה שיוו לו מראה אקסצנטרי וגרוטסקי. בעבודה ללא כותרת (2009) נראית דמות מגוחכת, שאצבעות ידיה המוארכות מהודקות סביב כדור ענק; היא בעלת מראה פוטוריסטי, ונדמה שדיוקנה כמו פוּרק והורכב מחדש בהגזמה מופרכת. במהלך היצירה ניהלה חפץ מערכת יחסים אינטימית עם דמויותיה. בקטלוג התערוכה אמרה אז: "אני מנהל מעין דו־קרב עם הדמות המצוירת, עד שבסוף התהליך היא הופכת לאנונימית ומאבדת את סממניה המזהים".[3]

בתערוכה המשותפת "שובר שוויון" שהציגה יחד עם אביבה אורי בבית ST-ART (אצרה: דינה יקרסון) הציגה חפץ דיוקנאות קריקטוריאליים מגחיכים של דמויות מהעבר. חפץ מציירת בווירטואזיות ובאלימות, קוטעת ומחברת דימויים לכדי ישויות מסויטות ומעוותות שלעיתים מבהילות ממש כאילו נראו מבעד לקליידוסקופ. הדמויות עולות לא מוגדר לחלוטין, שיכול להיקרא כגוף. הראשים המוכפלים, אשר נראו כענן, הם כשד שהשתחרר מבקבוק, כמטמורפוזה קפקאית של דמויות שהן סמלי "נורמליות" שאיבדו את צלמן. חפץ יצרה מתח בין הרישומים לבין העבודה המופשטת המופיעה על גביהם, כאשר היא יוצרת מעין כתמים-עננים של דבק ולכה שיוצרים מערבולת של צבעים בהירים. לעיתים היא משתמשת בג'סו (תערובת של גיר, גבס ופיגמנט המשמשת בדרך כלל שכבת הכנה דקה לצבע על משטחי עץ או קנווס) כרמיזה לתלת־ממדיות חבויה.[4]

בשנת 2012 יצרה את הפרויקט "החלקה טבעית" שנוצר בשיתוף עם גלריה קו 16 שאצרה סאלי הפטל נוה. במסגרת הפרויקט בילתה חפץ יום בשבוע במספרה בשכונת נווה אליעזר בתל אביב ורשמה את דיוקנאותיהם של הלקוחות שהגיעו לתספורת. הפרויקט היווה רגע מכונן בתהליך השינוי המגדרי של האמנית. בראיון משנת 2017 לעיתון הארץ אמרה חפץ "זה היה בעצם פרפורמנס. נוצר שיח ביני לבין נשות השכונה שהגיעו למספרה, ובהדרגה חשפתי על עצמי הרבה דברים. שם החלו אצלי הסימנים הראשונים של הנשיות. היה פורים ועובדות המספרה איפרו אותי והלבישו אותי כאשה, יצרו בשבילי עולם שלם וקסום".[1]

2013 - 2018[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום הפרויקט "החלקה טבעית" נסעה חפץ לתוכנית שהות אמנים ב"Künstlerhaus Bethanien" בברלין.[5] עם המעבר לברלין גבר העיסוק של חפץ בשאלת המגדר והיא החלה להגדיר את עצמה לראשונה כאישה. ב-2013 הציגה בברלין את התערוכה "The Teacher's Nap" שהציגה רישומים מונומנטליים של דמויות נשיות.

בשנת 2014 יצרה חפץ את הפרויקט "וידויים", תערוכה שהציגה בכנסייה האוונגליסטית סט. יוהאנס בברלין שאצר מארק גיסבורן. התערוכה הוגדרה כמיצב פרפורמטיבי, כאשר במרכז הכנסייה נתלו רישומיה של חפץ. הרישומים הענקיים נתלו מתקרת הכנסייה והוצבו בצורת מתומן. במהלך התערוכה הזמינה האמנית את הצופים להתהלך בין הרישומים ולהתוודות בפניהם, כאשר חפץ מקשיבה לווידויים אלו ומפתחת מהם רעיונות לרישומי הדיוקן העתידיים שלה. הדיוקנאות היוו פסיפס המורכב מנשים שפגשה, דמויות דמיוניות, ופורטרט עצמי.[6]

ב-2016 הציגה חפץ את התערוכה "ויקטוריה" בבית טיכו במוזיאון ישראל, ירושלים, במסגרת הביאנלה הארצית השישית לרישום (רשמים vi: שובו של הנייר) שאצרה תמנע זליגמן. העבודות בתערוכה נעשו בשנים 2011–2016, את רובן יצרה חפץ מאז שעברה להתגורר בברלין ב-2012. הרישומים שהוצגו בתערוכה הציגו דיוקנאות של נשים מבוגרות יחסית אשר הציבו שאלות על אידיאלים של יופי ועל החרדה מפני הזדקנות והתנוונות. הדיוקנאות, במידותיהם העצומות, הם מעין טוטמים של נשיות – מושאיו של פולחן אישי, שנועד להתאזר בכוח שניתן להפיק מהקיום הנשי, להאמין בו ולוודא שהוא בר השגה. חפץ בוחנת בדיוקנאות גם את עצמה ואת גופה הנשי העתידי. כותרת התערוכה ״ויקטוריה״ טעונה ברבדים של משמעות עבור חפץ – חיצונית, פורמלית ואישית. לשאלה למה נבחר דוווקא השם ויקטוריה, השיבה חפץ ״ויקטוריה מייצגת את הדמות של האישה שאיתה אני מתמודדת. אישה שמצד אחד היא חזקה, מטופחת, ומצד שני חלשה, דועכת. המתח שיש בין האסתטיקה החזקה והרצון לשמור על חזות שמורה מול הריקבון של הגוף מתחת. השם הזה מתחבר לי גם לדמות האישה שאני מעריצה והייתי רוצה להיות בסוף התהליך של השינוי המגדרי."[7]

בשנת 2018 הציגה יחד עם הקולנוען והיוצר זוהר מלינק עזרא את התערוכה "גוף שלישי". בתערוכה מציגים עזרא וחפץ עבודות וידאו שנעשו במשותף בשנה האחרונה, לצד ציוריה של חפץ. הצילומים נעשו באתרים שונים באירופה, ארצות הברית ובישראל, בתוך מרחבים ציבוריים ואינטימיים. במרכז העבודה ישנו מפגש מיני טעון אשר נע לרגעים בין אינטימיות ותשוקה לרגעים של אלימות פסיכולוגית ופיזית. לצד המפגש מוצגים מופעי יחיד של מספר דמויות נוספות. הסרטים מתעתעים ומוליכים את הצופה במסלול מפותל, רגשי וסוער. המצלמה מפרקת ובונה מחדש את הגוף, חושפנית, משוטטת בין נרטיבים ומביאה ביטוי מורכב למערכת היחסים בין גוף למגדר, גוף למין וגוף לרוח.[8]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2001- 2005 בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, המחלקה לאמנות, ירושלים
  • 2003 - בית הספר למוזיאונים ואמנות גבוהה, בוסטון
  • 2007 - 2009 M.F.A בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, המחלקה לאמנות, ירושלים
  • 2012 - 2013 תוכנית שהות אמן Künstlerhaus Bethanien, ברלין
  • 2014 - תוכנית שהות אמן Fountainhead, מיאמי
  • 2018 - תוכנית שהות אמן 18th Street Art Cente, לוס אנג'לס.

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2005 - "99%" תערוכת גמר B.F.A בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, המחלקה לאמנות, ירושלים.
  • 2007 - "כמה שרירים צריך כדי לעמוד ישר?" גלריה ונטה, המרכז הבינתחומי, ירושלים.
  • 2009 - "התעשייה" תערוכת גמר MFA, התחנה, תל אביב.
  • 2010 - "Sehnsucht" - מוזיאון בית העיר, תל אביב.
  • 2011- "שובר שוויון", אביבה אורי ורועי חפץ, ST-art Gallery, יפו.
  • 2012 - "החלקה טבעית", גלריה קו 16, תל אביב.
  • 2013 - "The Teacher's Nap" ףKunstlerhaus Bethanien, ברלין.
  • 2014 - "Confessions", הכנסייה האוונגליסטית סט. ג'והנס, ברלין.
  • 2016 - 2017 - “ויקטוריה", בית טיכו, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 2018 - "גוף שלישי", בשיתוף עם מלינק עזרא, בית האמנים, תל אביב.

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2002 - "בין השנים", גלריית המחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, תל אביב
  • 2006 - תערוכת מאה שנים לאקדמיה בצלאל, ניו יורק
  • 2006 - "ILove You" גלריה ברבור, ירושלים
  • 2006 - DA DUN ART התערוכה ה-11 של העיר טאייצ'ונג, טאייוואן
  • 2006 - "Lets Talk about Immigration" מועדון אונסק"ו לאמנות, פארטה, יוון
  • 2008 - "Flock" שיתוף פעולה בין בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב לבין בית הספר לאמנות גלאזגו, גלריית המחלקה לאמנות, גלריית המחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, תל אביב
  • 2008 - צבע טרי, היריד לאמנות ועיצוב עכשווי, תל אביב
  • 2009 - "הגזמה פראית", מוזיאון חיפה, חיפה
  • 2009 - "The Answer is Within You", גלריה Substitut, ברלין
  • 2009 - הביאנלה בהרצליה, הרצליה 2010 - "הוגוורטס" גלריה נגא, תל אביב
  • 2011- "The End of History" גלריה Gaengeviertel, המבורג
  • 2012 - "Entropy" סדנאות האמנית, גלריה הקוביה, ירושלים
  • 2013 - "Based On Paper" גלריה Jiri Svestka, ברלין
  • 2014 - "Dating Service" גלריה Autocenter, ברלין
  • 2015 - "Dream of a Ridicoules Man" - הכנסייה האמריקאית, ברלין. קתדרלת אוסלו, אוסלו
  • 2015 - "Queertopia. it takes a village" גלריה קורנפלד, ברלין
  • 2015 - "Dance of the Dead" מוזיאון המבורגר באנהוף, ברלין
  • 2016 - "The Dream of a Ridiculous Man", גלריה באלרי, ברלין
  • פוצדאם “Circular Movements” Kunstverein KunstHaus, - 2016
  • 2016 - "Baby Talk", אמנים ישראלים משנות ה-50 ועד ימינו, גלריה Circle1, ברלין. אוצר: אופיר דור
  • 2018 - "70.70.70." אמנים ישראלים עכשוויים, JCC,משפחת ברופמן, סנטה ברברה. אוצר: שגיא רפאל
  • 2018 - "Turm Von Unmiglichkeit", גלריה Johann Koenig Gallery, ברלין. אוצרת: האנזה ויסקירשן.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2005 - פרס הישגים, B.F.A בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, המחלקה לאמנות, ירושלים.
  • 2006 - פרס הישגים ב-Da Dun Art, טאייצ'ונג, טאיוואן.
  • 2009 - פרס הישגים, M.F.A בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, המחלקה לאמנות, תל אביב.
  • 2010 - פרס משרד התרבות "אמן-מורה", ישראל.
  • 2011 - פרס "Artis grant recipient", ארגון ארטיס.
  • 2012 - 2013 תוכנית שהות אמן Künstlerhaus Bethanie, ברלין.
  • 2014 - מענק מפעל הפיס, ישראל.
  • 2014 - מענק Lotto Stiftung, ברלין.
  • 2018 - מועמד סופי לקבלת פרס Marianne Werefkin, ברלין.
  • 2018 - פרס אן וארי רוזנבלט לאמנים חזותיים.
  • 2018 - מענק ארגון ארטיס, ניו יורק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גינת, דורית. (2012). אנטרופיה : גיא גולדשטיין, רועי חפץ, הילה טוני נבוק / תערוכה: אוצר: אבי לובין. ירושלים : סדנאות האמנים - גלריה ת (א)עשייה.
  • שטייניץ, עמי. (2016). ע/אבודת אמנות. בתוך: מרקוביץ', דליה (ע'), בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 3, ירושלים: בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב.
  • אמיר, יונתן. (2022). עכשיו אני היא. מגזין האמנות ערב רב, גיליון 04 (וגם באתר)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד שני ליטמן, האמנית הטרנסג'נדרית רועי חפץ: "אנשים מגיבים אלי ברכבת כמו שאנשים מגיבים לעבודות שלי בסטודיו", באתר הארץ, 3 בינואר 2017
  2. ^ זליגמן תמנע, רועי חפץ: ויקטוריה, שובו של הנייר / מחשבות על רישום, הוצאת בית האמנים ירושלים, 2016
  3. ^ כץ-פרימן תמי, הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית, מוזיאון חיפה לאמנות, 2010
  4. ^ סמדר שפי, שובר שוויון: עבודות יפות, חיבור מאולץ, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2011
  5. ^ Künstlerhaus Bethanien | Roey Heifetz (באנגלית)
  6. ^ Gisbourne, Mark. (2014). Confessions: A Project by Roey Heifetz, Berlin Roey Heifetz PP.
  7. ^ פלג רותם חגית, רועי היא ויקטוריה, באתר מגזין פורטפוליו, ‏18 בנובמבר 2016
  8. ^ פלג רותם חגית, רועי ויקטוריה חיה בגוף שלישי, באתר מגזין פורטפוליו, ‏23 בינואר 2019