ריצ'רד פייפס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ריצ'רד פייפס
Ryszard Pipes
ריצ'רד פייפס, 2004
ריצ'רד פייפס, 2004
לידה 11 ביולי 1923
צ'שין, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 במאי 2018 (בגיל 94)
קיימברידג', מסצ'וסטס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Ryszard Edgar Pipes עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת קורנל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 17 במאי 2018 עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים דניאל פייפס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ריצ'רד פייפסאנגלית: Richard Edgar Pipes,‏ 11 ביולי 1923 - 17 במאי 2018) היה היסטוריון וסופר יהודי אמריקאי, נאו-קונסרבטיבי. פרופסור להיסטוריה, שלימד באוניברסיטת הרווארד במשך 46 שנים (19501996). הוא התמחה בלימודים סובייטיים ורוסיים והיה אנטי קומוניסט מובהק (ה"פראבדה" הסובייטי כינה אותו פעם "אנטי סובייטי עלוב"). עמד בראש "צוות B" של נשיא ארצות הברית ג'רלד פורד שנועד לנתח הערכות ה-CIA ביחס לכוונות הגרעיניות של הסובייטים בשלהי תקופת המלחמה הקרה, וכיהן כיועץ לענייני מדיניות כלפי הסובייטים של הנשיא רונלד רייגן. היה אביו של הסופר וההיסטוריון דניאל פייפס. כתב מעל 25 ספרים ומאות מאמרים בתחומי התמחותו וערך כ-10 ספרים נוספים. ספריו תורגמו ל-12 שפות לפחות.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייפס (במקור הפולני Piepes) נולד בצ'שין (Cieszyn), דרום פולין, גבול צ'כיה, ב-1923. היה בן יחיד להוריו היהודים בסביבה אנטישמית, חילונים מתבוללים בקהילה שברובה הייתה אז דתית, בני המעמד הבינוני, בסביבה ענייה. אביו מארק שירת בצבא הפולני, כשהיה חלק מצבא אוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן הפך לאיש עסקים מצליח. פייפס גדל כשהוא דובר שתי שפות כשפות אם, פולנית וגרמנית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הנאצים הבין האב שעליו להבריח את משפחתו הקטנה כדי להצילם. בעזרת ידידים מתקופת שירותו הצבאי הוא השיג תעודות מזויפות מתאימות וב-27 באוקטובר 1939 הם ברחו מפולין לגרמניה, עברו דרך איטליה, ספרד, פורטוגל ובדרך לא דרך חצו את אירופה והגיעו כעבור כשנה, בדיוק ביום הולדתו ה-17 של פייפס, לאמריקה[1].

פייפס הצעיר, שלימודיו בפולין נקטעו עקב המלחמה, שלח בסמוך לאחר הגיעו לארצות הברית, גלויות למספר רב של קולג'ים, בהן סיפר בגילוי לב שאיננו יודע עדיין אנגלית כראוי ושאין לו כסף כלל, אך הוא מעוניין בכל זאת ללמוד ושאל אם יסכימו לקבלו ללימודים. למרבה ההפתעה הוא קיבל ארבע תשובות חיוביות, מביניהן בחר את קולג' מסקינגם באוהיו, שם למד וסיים ב-1943 תואר ראשון והתגייס לחיל האוויר האמריקאי. הצבא החליט שפייפס מתאים להיות קצין מודיעין, מהיותו דובר גרמנית כשפת אם, ושלח אותו ללמוד שפה נוספת - רוסית - באוניברסיטת קורנל. בכך נקבע למעשה כל כיוון חייו בהמשך, לא רק בהיבט המקצועי אלא גם האישי: באוניברסיטה זו פגש פייפס את איירין יוג'יניה רות', יהודיה ממוצא פולני, שנישאה לו ב-1946 עם שחרורו מהצבא. לזוג נולדו להם שני בנים; הבכור הוא היסטוריון, סופר ופובליציסט ידוע בפני עצמו, דניאל פייפס.

בסתיו 1946 התקבל פייפס, בטרם שחרורו מהצבא, ללימודי דוקטורט באוניברסיטת הרווארד. נושא עבודת המחקר שלו היה "התאוריה הבולשביקית בנוגע ללאומיות". הוא סיים לימודיו כדוקטור להיסטוריה ב-1950, ונשאר ללמד באוניברסיטת הרווארד, מאז ובמשך 46 שנים. ב-1958 מונה לפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה זו. בהמשך כיהן פייפס, בין השאר, גם כמנהל המרכז לחקר רוסיה בהרווארד, מרצה באוניברסיטת לנינגרד, מרצה במכון סטנפורד למחקר בקליפורניה ומרצה אורח קבוע במכון נובל לשלום בנורווגיה, ועוד.

ממשל ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידו הפוליטי הראשון היה בתחילת שנות השבעים, כשכיהן כיועץ לסנטור הדמוקרטי, ה"ניצי" בענייני חוץ, הנרי ג'קסון. בתקופה זו היה ממבקריה החריפים ביותר של מדיניות הדטאנט - הפתיחות כלפי ברית המועצות של הממשל הרפובליקני בהובלת ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר. הוא עבר למחנה הפוליטי הנגדי, כשמונה על ידי יורשו הרפובליקני של ניקסון, ג'רלד פורד, כראש צוות B שלו.

מינויו של פייפס לראשות צוות B היה התבסס דווקא על התנגדותו לדטאנט. הצוות בראשותו נועד לבחון את הדעה שהייתה מקובלת במערב באמצע שנות השבעים, לפיה הסובייטים מתנגדים גם הם - כארצות הברית - למלחמה גרעינית, ומוכנים אף הם להתפשר באמת עם המערב. התאוריה המקובלת אז גרסה כי שני הצדדים במלחמה הקרה מבינים שמלחמה גרעינית תשמיד את שניהם (השמדה הדדית מובטחת,Mutual Assured Destruction), או בראשי תיבות באנגלית שתאמו את הנסיבות: MAD. המסקנה הלא מפתיעה של צוות B הייתה, שברית המועצות לא נטשה את כוונותיה התוקפניות כלפי המערב, ואם רק תוכל, תשאף להכריע ולאו דווקא להגיע לפשרות. לאחר שהחל בברית המועצות תהליך הגלאסנוסט, פורסם ב-27 ביוני 1988 באיזבסטיה הסובייטי מאמר של ואדים זגלדין, בכיר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ממנו הוברר שלפחות במסקנה עיקרית זו הצדק היה עם פייפס ועם צוות B שלו[2].

בראשית שנות השמונים המשיך פייפס לצדד ברפובליקנים, כשמונה לחבר המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, וכיהן בפועל כיועצו של הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן לענייני מדיניות כלפי מזרח אירופה וברית המועצות. בתקופה זו נחשב על ידי רבים כאחד מראשי התומכים בגישה הנוקשה שהפגין רייגן כלפי הקומוניסטים, שהובילה בסופו של דבר להתמוטטות הגוש הסובייטי ולניצחונה של ארצות הברית במלחמה הקרה.

דעותיו בשנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2011, כשני עשורים לאחר נפילת הקומוניזם, כשהוא בן 88, פייפס נתן ריאיון ל"וול סטריט ג'ורנל" בו התייחס לניצחונו האינטלקטואלי לעומת שאר החוקרים בתחומו: "הם סברו שהמערכת הסובייטית הייתה פופולרית ושהיא תחזיק מעמד לעד. לכן, לדעתם היינו צריכים להסתדר איכשהו עם הקומוניסטים, כלומר - להתפשר עימם. רונלד רייגן, אותו חשבו לטיפש, היה זה שאמר שברית המועצות עומדת להתמוטט והם צחקו עליו; והוא ואני - צדקנו."

באותו ראיון הסביר פייפס שאת ניצחונה של ארצות הברית על הקומוניזם במלחמה הקרה, יש לייחס בראש וראשונה למדיניות "תורת הבלימה" (containment), שהגה ג'ורג' קנאן עוד ב-1946, ושמנעה את המשך התפשטותה של ברית המועצות; בהמשך, המדיניות איפשרה לתהליכי קריסה פנימיים, בלתי נמנעים, בתוך המערכת הסובייטית - לפעול את פעולתם. עם זאת, לדעתו, היה זה רונלד רייגן, שבמדיניותו הנוקשה נתן למשטר הסובייטי "דחיפה" שקיצרה את התהליך בעשרות שנים. הלקח לדעתו היה, שאסור להיכנע לרוע; פייפס חשב שארצות הברית נכנעה לו לעיתים קרובות מדי בשעתו, למשל בתקופת הדטאנט, שהחליפה את תורת הבלימה במשך כעשור שנים. כדבריו, "התייחסנו אז לקומוניסטים לא כאל נוכלים ופושעים שהם אכן היו, אלא כאל שותפים ראויים לדו-שיח. כשעשינו זאת, זו הייתה שגיאה - וההיסטוריה הראתה זאת".

בשנותיו האחרונות, סבר פייפס שהאתגר העיקרי הניצב בפני ארצות הברית, הוא האסלאם המיליטנטי - שקשה ללחום בו, דווקא מפני שאיננו מאיים ישירות על ארצות הברית בדרך כלל. הוא סבר שזהו איום שונה מהאיום שיצר הקומוניזם בשעתו, משום שמדובר בפנאטים. הקומוניסטים היו מרושעים, אך לא פנאטים. ניתן היה לדבר אליהם בהגיון - וכשניצבת מולם בנוקשות, הם נסוגו. במשבר הטילים בקובה למשל, פידל קסטרו רצה שהרוסים יתקפו בפועל את ארצות הברית והיה מוכן לכך שקובה תאבד, ובלבד שהסוציאליזם ינצח. ניקיטה חרושצ'וב סירב, כי הקומוניסטים מעולם לא היו מתאבדים; הם רצו לחיות. הסכנה המוסלמית שונה משני אלה: היא אינה חזקה ובעלת ארסנל נשק וכוח צבאי כמו הקומוניסטים בשעתם, אך המוסלמים המיליטנטים הם פנאטים ובלתי רציונליים. פייפס טען שיש לעמוד נגדם, בלי פחד, אף שייתכן מאוד שהמאבק נגדם יימשך עוד עשרות שנים[3].

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרס הראשון בו זכה פייפס היה 'פרס ג'ורג' לואיס בר' ב-1955, מטעם האגודה ההיסטורית האמריקאית, על ספרו השני: "The Formation of the Soviet Union, Communism and Nationalism 1917-1923". אחריו זכה בפרסים ואותות כבוד רבים נוספים. בין השאר, הוא כיהן כקונסול כבוד של גאורגיה בארצות הברית, וקיבל תואר של מפקד במסדר הכבוד האזרחי הפולני Cross of Merit. הוענקו לו תוארי כבוד ודוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטת אדלפי שבניו יורק, ממסקינגם קולג' שם למד לתואר ראשון, מאוניברסיטת שלזיה הפולנית, מאוניברסיטת שצ'צ'ין, מאוניברסיטת ורשה, מאוניברסיטת טביליסי שבגאורגיה, ועוד. היה חבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים וחבר האקדמיה הפולנית לאמנויות ולמדעים (PAU). ב-2007 קיבל את המדליה הלאומית למדעי הרוח מטעם הקרן הלאומית למדעי הרוח האמריקאית, וזכה לשורה ארוכה נוספת של תוארי כבוד ופרסים, שהוענקו לו על כתיבתו ועבודתו, מכל רחבי העולם.

פייפס נפטר ב-17 במאי 2018.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "The Russian Military Colonies, 1810-1831," The Journal of Modern History Vol. 22, No. 3, September 1950
  • The Formation of the Soviet Union, Communism and Nationalism, 1917-1923 (1954) Rev. ed. 1964
  • (editor)The Russian Intelligentsia (1961)
  • Social Democracy and the St. Petersburg Labor Movement, 1885-1897 (1963)
  • Peter Struve, Liberal on the Left, (1970)
  • Europe since 1815 (1970)
  • Russia Under the Old Regime (1974)
  • Soviet Strategy in Europe (1976)
  • Peter Struve, Liberal on the Right, 1905-1944, (1980)
  • U.S.-Soviet Relations in the Era of Détente: a Tragedy of Errors (1981)
  • Survival is Not Enough: Soviet Realities and America's Future (1984)
  • Russia Observed: Collected Essays on Russian and Soviet History (1989)
  • The Russian Revolution (1990)
  • Russia Under the Bolshevik Regime: 1919-1924 (1993)
  • Communism, the Vanished Specter (1994)
  • A Concise History of the Russian Revolution (1995)
  • The Three "Whys" of the Russian Revolution (1995)
  • The Communist System, in: Alexander Dallin/Gail W. Lapidus (eds.) The Soviet System. From Crisis to Collapse, 2nd. revised edition, Westview Press, Boulder/San Francisco/Oxford 1995 מסת"ב 0-8133-1876-9
  • The Unknown Lenin: From the Secret Archive (1996) - Editor
  • Property and Freedom (1999)
  • Communism: A History (2001)
  • Vixi: Memoirs of a Non-Belonger (2003)
  • The Degaev Affair: Terror and Treason in Tsarist Russia (2003)
  • Russian Conservatism and Its Critics (2006)
  • The Trial of Vera Z. (2010)
  • Scattered Thoughts (2010)
  • Russia's Itinerant Painters (2011)
  • Uvarov: A Life (2013) (In Russian)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ריצ'רד פייפס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]