זהא חדיד

זהא חדיד
زها حديد
	צילום מ-2013 בבאקו
לידה	31 באוקטובר 1950; בגדאד, ממלכת עיראק
פטירה	31 במרץ 2016 (בגיל 65); מיאמי, ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות ברוקווד
מקום לימודים	בית הספר לאדריכלות של איגוד האדריכלות בלונדון (1977); האוניברסיטה האמריקנית בביירות; ברקהמסטד קולג'ייט ;
תחום יצירה	אדריכלות, עיצוב תכשיטים, ציור
זרם באמנות	דה-קונסטרוקטיביזם
יצירות ידועות	Capital Hill Residence, Riverside Museum, CMA CGM Tower, Phaeno Science Center, MAXXI, CityLife, one-north, בניין מטה נמל אנטוורפן, מרכז ספורט המים, אצטדיון ברגיזל, Bridge Pavilion, Guangzhou Opera House, מרכז היידר אלייב, Lilium Tower, Contemporary Arts Center, BMW Central Building, Dubai Opera House, Vitra Fire Station
פרסים והוקרה	פרס סטירלינג (2010); פרס האיחוד האירופי לאדריכלות עכשווית (2003); פרס ג'יין דרו (2012); רשימת 100 הנשים החזקות בעולם של מגזין פורבס (2008); העיטור האוסטרי למדע ואמנות (2005); אורח כבוד של מקסיקו סיטי (2012); RIBA Charles Jencks Award (2006); מדליית הזהב המלכותית (2016); פרס סטירלינג (2011); פרס פריצקר (2004); פרימיום אימפריאל (2009); גבירה מפקדת במסדר האימפריה הבריטית (2012); עמית המכון האמריקאי לאדריכלות; מדליית הזהב הגדולה להוקרה על שירות הרפובליקה האוסטרית ;
	www.zaha-hadid.com

זהא חדיד (בערבית: زها حديد; 31 באוקטובר 1950 – 31 במרץ 2016) הייתה אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי. בתחילת דרכה הייתה מזוהה עם סגנון הדה-קונסטרוקטיביזם באדריכלות, אך בהמשך דרכה דבקה בזרם האדריכלות הדיגיטלית^[1].

ביוגרפיה

חדיד נולדה בבגדאד, למשפחה מהמעמד הגבוה בת שלושה ילדים. אביה, מוחמד אל-חג'ג ח'וסין חדיד, היה תעשיין עשיר ממוסול. הוא הקים את מפלגת אל-אהאלי השמאלית-ליברלית בשנת 1932, והיה מייסד שותף של המפלגה הלאומית הדמוקרטית בעיראק. בשנת 1958, לאחר הפלת בית המלוכה העיראקי, כיהן כשר האוצר בממשלתו של עבד אל-כרים קאסם. אמה, ווג'יהא אל-סבונג'י, הייתה אמנית ממוסול. בשנות ה-60 למדה חדיד בפנימיות באנגליה ובשוויץ.

חדיד סיימה לימודיה לתואר במתמטיקה מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות לפני שעברה, בשנת 1972, ללונדון כדי ללמוד בבית הספר לאדריכלות של אגודת האדריכלות (AA School of Architecture). עם סיום לימודיה החלה לעבוד עם רם קולהאס, אדריכל הולנדי שהיה מרצה שלה, במשרד האדריכלים "המשרד לאדריכלות עירונית" באמסטרדם. בשנת 1980 הקימה בלונדון משרד עצמאי.

לאחר מכן החלה בקריירה אקדמית בהוראת אדריכלות, תחילה באיגוד האדריכלות, לאחר מכן, בבית הספר לתארים מתקדמים בהרווארד, אוניברסיטת קיימברידג', אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת אילינוי בשיקגו ובאוניברסיטת קולומביה. היא זכתה למוניטין המוקדם שלה בזכות העיצוב והפרויקטים המוקדמים הצבעוניים והייחודיים שלה, אשר פורסמו רבות בכתבי עת אדריכליים, אך רובם לא נבנו. בין הפרויקטים השאפתניים אך הלא בנויים שלה, תוכנית למגדל בהונג קונג (1983), ותוכנית לבית אופרה בקרדיף, ויילס, (1994). חוויית קרדיף הייתה מייאשת במיוחד עבורה; העיצוב שלה נבחר לטוב ביותר על ידי חבר השופטים בתחרות, אך ממשלת ויילס סירבה לשלם עבורו, והפרויקט נמסר לאדריכל אחר ופחות שאפתני. המוניטין שלה בתקופה זו נשען בעיקר על משנתה האקדמית ועל הציורים המדומים והצבעוניים שהיא עשתה על הבניינים המוצעים שלה. המוניטין הבינלאומי שלה שופר מאוד בשנת 1988 כאשר נבחרה להציג את רישומיה וציוריה כאחד משבעה אדריכלים שנבחרו להשתתף בתערוכה "דקונסטרוקטיביזם באדריכלות", שאצרו פיליפ ג'ונסון ומארק וויגלי במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. הסיקור עיתונאי על עבודתה החל לא רק להוציא את שמה לעולם האדריכלות, אלא אפשר לאנשים לשייך לה סגנון אדריכלי מסוים.

בשנת 1994 הושלם הבניין הראשון שתכננה, תחנת כיבוי אש במפעל הרהיטים "ויטרה" בוייל אם ריין, שבגרמניה^[2]. בשנות ה-90 תכננה מספר פרויקטים קטנים בעיקר אירופה ולאחר מכן, החל מתחילת שנות ה-2000, נבחרה לתכנן פרויקטים גדולים בכל רחבי העולם. המשרד שלה "זהא חדיד אדריכלים" גדל במהירות תוך שנים ספורות והעסיק כ-350 עובדים. בין העובדים של המשרד בתחילת דרכו היה האדריכל הישראלי רם אהרונוב^[3]. חדיד החלה לעסוק גם בעיצוב מוצר, עיצוב פנים ופיסול^[4].

בשנת 2012, נבחרה לתכנן את הבניין החדש של הבנק המרכזי בעיראק. זהו הבניין הראשון שחדיד תתכנה במולדתה^[5]. אחר כך נבחרה לתכנן גם בניין חדש לפרלמנט של עיראק.

בשנת 2015, הגיעה לפשרה במשפט דיבה נגד המגזין "ניו יורק רוויו אוף בוקס" והמבקר מרטין פילר. על פי הסכם הפשרה, משכה חדיד את תביעתה, והמגזין ופילר התנצלו ושילמו לה פיצוי כספי. במאמר שפרסם במגזין כתב פילר כי באתר האצטדיון שחדיד תכננה בקטאר, לקראת משחקי המונדיאל ב–2022, מצאו את מותם 1,000 מהגרי עבודה. בכתב־התביעה שהגישה נטען שהעבודות באתר האצטדיון עדיין לא החלו ושום פועל לא נפגע. פילר הודה ששגה והתנצל מיד אחרי פרסום המאמר ואמר שפועלים אכן נהרגו, אבל באתרי בנייה אחרים בקטאר. חדיד הודיעה כי תתרום את סכום הפיצוי, שגובהו נותר חסוי, לארגון להגנה על זכויות פועלי בניין^[6].

בשנת 2016, בעקבות התקף לב, נפטרה חדיד בעת שהותה במיאמי, והיא בת 65^[7]. שותפה, פטריק שומאכר, ממשיך לנהל ולהוביל את משרד "זהא חדיד אדריכלים". מספר פרויקטים שתכננה הושלמו לאחר מותה.

פרסים והוקרה

היא זכתה בפרסים אדריכליים רבים, חלקם על מבנים שלא נבנו מעולם כמו "פיק קלאב" (1983) בהונג קונג ובית האופרה של מפרץ קרדיף בוויילס (1994). בשנת 2004 הייתה חדיד לאשה הראשונה שזכתה בפרס פריצקר לאדריכלות. זכתה ב-"פרס סטירלינג" של ארגון האדריכלים המלכותי הבריטי פעמיים ברציפות, על תכנון מוזיאון מקסי ברומא ב-2010^[8] ועל תכנון בית ספר בלונדון ב-2011^[9], בשנת 2012 והוענק לה תואר אבירות של מסדר האימפריה הבריטית על תרומתה לאדריכלות.

בספטמבר 2017, ערכה עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, בשיתוף עם עיריית חולון ומוזיאון העיצוב חולון, כנס שהוקדש למורשתה תחת הכותרת "מעוף ותעוזה - מורשת זהא חדיד באדריכלות ובעיצוב". בכנס השתתפה האדריכלית שרה קלומפס, שותפה במשרדה של חדיד, וממשיכת דרכה^[10].

עבודות

מרבית עבודותיה המוקדמות הן קונספטואליות בלבד ולא יצאו אל הפועל. החל משנות ה-2000, תכננה עשרות מבנים בכל רחבי העולם, בין השאר:

תחנת כיבוי אש במפעל "ויטרה" (1994) - וייל אם ריין, גרמניה
מוזיאון רוזנטל לאומנות מודרנית (1998) - סינסינטי, ארצות הברית
מקפצת סקי (2002) - אינסברוק, אוסטריה
המבנה המרכזי של BMW‏ (2005) - לייפציג, גרמניה
מרכז פואנו למדע (2005) - וולפסבורג, גרמניה
מלון פואטרה אמריקה (2006) - מדריד, ספרד
ביתן נייד עבור חברת שאנל שהוצג ברחבי העולם (2006 - 2008)^[11]
מגדל החדשנות (2009) - הונג קונג
מוזיאון לאומנות עכשווית MAXXI (2010) - צפון רומא^[12]
בית האופרה (2011) - גואנגג'ואו, סין^[13]
מרכז ספורט המים שנבנה לקראת המשחקים האולימפיים (2012) - לונדון, הממלכה המאוחדת^[14]
מרכז תרבות על שם היידר אלייב (2013) - באקו, אזרבייג'ן^[15]
בניין מטה נמל אנטוורפן (אנ') (2016) - נמל אנטוורפן, בלגיה^[16]
בית מגורים "קפיטל היל רזידנס" (2018) - מוסקבה, רוסיה בהזמנת ולדיסלב דורונין^[17]
נמל התעופה הבינלאומי בייג'ינג דאשינג (2019) - בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין^[18]
אצטדיון אל-וכרה שנבנה לקראת מונדיאל 2022, שנערך בקטר^[19]
גשר מעל נהר טמוסי (בבנייה) - ניו טאיפיי, טאיוואן^[20]
בניין מטה הבנק המרכזי של עיראק (2024) - בגדאד^[21]

סגנון

הסגנון האדריכלי של חדיד אינו מסווג בקלות, והיא לא תיארה את עצמה כחסידה של סגנון כזה או אחר. עם זאת, לפני שבנתה בניין מרכזי יחיד, היא סווגה על ידי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות כדמות מרכזית בדקונסטרוקטיביזם האדריכלי. עבודתה תוארה גם כדוגמה לנאו-עתידנות ולפרמטריזם^[22].

בתקופה בה הטכנולוגיה השתלבה בתכנון האדריכלי, חדיד קיבלה את השימוש בטכנולוגיה אך עדיין המשיכה בתכנון ועיצוב ידני, לצייר את הבניינים שלה ולעשות דגמים של העיצובים. הסיבה לכך היא שהיא לא רצתה להגביל את עצמה ואת עיצוביה רק למה שהמחשב יכול לעשות. סגנון העבודה העיצובי שלה, כלל צייר של הקונספט האדריכלי, שבה לידי ביטוי בצורות גאומטריות מפשטות. מרישומים אלו פיתחה את הפרטים של העיצוב האדריכלי של הפרויקט שעליו היא עבדה^[23].

כאשר הוענק לה פרס פריצקר בשנת 2004, יו"ר חבר השופטים, לורד רוטשילד, אמר: "במקביל לעבודתה התאורטית והאקדמית, כאדריכלית פעילה, חדיד לא נרתע ממחויבותה למודרניזם. תמיד חידשה, התרחקה מהטיפולוגיה הקיימת, מההיי-טק, והעבירה את הגאומטריה של בניינים למימד חדש"^[24]. מוזיאון העיצוב של לונדון תיאר את עבודתה, בשנת 2016, כבעלת: "צורות נוזליות אקספרסיביות, גורפות של נקודות פרספקטיבה מרובות וגאומטריה מקוטעת, המעוררות את הכאוס והשטף של החיים המודרניים"^[25].

חדיד עצמה, שלעיתים קרובות השתמשה בז'רגון אדריכלי כבד, יכלה גם לתאר את מהות סגנונה בפשטות רבה: "הרעיון הוא שלא יהיו זוויות של 90 מעלות. בהתחלה היה האלכסון. האלכסון בא מהרעיון של הפיצוץ שמגבש מחדש את החלל. זו הייתה תגלית חשובה"^[26].

לקריאה נוספת

איסבל סנצ'ס וגארה, זהא חדיד (קטנות-גדולות), תל אביב, הוצאת צלטנר, 2019. מתרגמת: אבירמה גולן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זהא חדיד בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של זהא חדיד
זהא חדיד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
נועם דביר, כוח דלתא, באתר הארץ, 4 ביוני 2009
סיימון הטנסטון, הגרדיאן, עכבר העיר, זאהה חדיד: "המלה 'נחמדה' לא בלקסיקון שלי", באתר הארץ, 15 באוקטובר 2010
נטע אחיטוב, אשת העתיד: זאהה חדיד, באתר Xnet‏, 23 באוקטובר 2011
זאן ברוקס, גרדיאן, זאהה חדיד - אדריכלית גאונה או רברבנית חצופה?, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2013
מילי טל-שוורץ‏, נעולה על עצמה: גלריה לאמנות וחנות נעליים מטריפה בניצוחה של זהה חדיד, באתר וואלה, 8 בנובמבר 2013
אסתר זנדברג, זאהה חדיד, האדריכלית שפרצה את תקרת הזכוכית, באתר הארץ, 1 באפריל 2016
האדריכלית זאהה חדיד מתה בגיל 65; "היא הייתה גדולה מהחיים", באתר כלכליסט, 1 באפריל 2016
זהא חדיד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
זהא חדיד, באתר MusicBrainz (באנגלית)
זהא חדיד, באתר Discogs (באנגלית)

הערות שוליים

^ נעמה ריבה, פטריק שומאכר, השותף של זאהה חדיד, מאמין שהעולם יהיה דיגיטלי, באתר Xnet‏, 19 במאי 2013
^ מיכאל יעקובסון: סקירה על הבניין הראשון שחדיד בנתה - תחנת כיבוי אש במפעל ויטרה, באתר 'חלון אחורי', 12 ביולי 2015
^ רם אהרונוב, שלום, זאהה, באתר ערב רב, 21 באפריל 2016
^ רוני ודנאי‏, זאהה חדיד משתפת פעולה עם יונייטד ניוד, באתר וואלה, 3 ביולי 2013
נעמה ריבה, הייתם משלמים 145 אלף דולר על כיסא בעיצוב המשרד של זאהה חדיד?, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2018
^ נועם דביר, זאהה חדיד תתכנן את בניין הבנק המרכזי החדש בעיראק, באתר הארץ, 7 בפברואר 2012
^ אסתר זנדברג, האדריכלית זאהה חדיד ניצחה בקרב המשפטי והפסידה במאבק המוסרי, באתר הארץ, 25 בפברואר 2015
^ נעמה ריבה, מתה בגיל 65 האדריכלית פורצת הדרך זאהה חדיד, באתר הארץ, 31 במרץ 2016
^ נועם דביר, מוזיאון מקסי ברומא, בתכנונה של זאהה חדיד, זכה בפרס סטירלינג הבריטי, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2010
^ נועם דביר, זאהה חדיד זכתה בפרס סטירלינג הבריטי על תכנון בית ספר בלונדון, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2011
^ נעמה ריבה, זאהה חדיד, השאנל של האדריכלות, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2017
^ ניקולאי אורוסוף, הניו יורק טיימס, עכבר העיר, מה קרה לשבלול, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2008
^ נועם דביר, עכבר העיר, זאהה חדיד והמוזיאון חסין האופנה, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2009
^ הגרדיאן, הסופרן של זאהה חדיד: על בית האופרה שתכננה האדריכלית הבריטית בסין, באתר הארץ, 14 במרץ 2011
נועם דביר, בית אופרה בתכנון זאהה חדיד נחנך בסין, באתר הארץ, 27 בפברואר 2011
^ נועם דביר, זאהה חדיד לא הוזמנה לטקס חנוכת מרכז שתכננה עבור האולימפיאדה בלונדון, באתר הארץ, 25 במאי 2012
^ פרויקט של האדריכלית זאהה חדיד נבחר לעיצוב השנה בבריטניה, באתר הארץ, 1 ביולי 2014
^ נעמה ריבה, בניין שתיכננה זאהה חדיד לפני מותה נפתח באנטוורפן, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2016
^ אסתר זנדברג, עוד מפלץ אדריכלי של זאהה חדיד, באתר הארץ, 25 באפריל 2018
^ מיכל רז-חיימוביץ', ‏שטח של מיליון מ"ר ועמדות שירות רובוטיות: שדה התעופה הגדול בעולם נפתח לפעילות, באתר גלובס, 6 באוקטובר 2019
^ נעמה ריבה, הספורט מתחבר לצד הנשי: מה מזכיר האצטדיון של מונדיאל 2022, באתר Xnet‏, 19 בנובמבר 2013
הולי בקסטר, הגרדיאן, "איצטדיון הווגינה" בקטאר מסעיר את הדמיון, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2013
^ נעמה ריבה, בטייוואן נבנה גשר שכמוהו לא נבנה מעולם, באתר הארץ, 24 במרץ 2019
^ אמנון דירקטור, מוגן פצצות: הוקם הפרויקט הראשון והיחידי של זהא חדיד בעיראק - מטה הבנק המרכזי בבגדד, באתר ynet, 10 בספטמבר 2024
^ "Neo-futurism". designingbuildings. 2018.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)"Neo-futurism: An Overview for Students in Architecture Training". digitalschool.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
^ Fontana-Giusti, Gordana (ביוני 2016). "Zaha Hadid: 1950–2016". Architectural Research Quarterly (באנגלית). 20 (2): 95–98. ISSN 1359-1355. {{cite journal}}: (עזרה)
The Complete Zaha Hadid: Expanded and Updated. London: Thames and Hudson. 2013. ISBN 9780500342893.
^ "2004 Pritzker Prize announcement". Pritzker Architecture Prize. נבדק ב-22 בדצמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
^ "Dama Zaha Hadid profile". Design Museum. 9 בספטמבר 2014. נבדק ב-22 בדצמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
^ Taschen, Aurelia and Balthazar (2016). L'Architecture Moderne de A à Z (בצרפתית). Bibliotheca Universalis. ISBN 978-3-8365-5630-9.

[1] נעמה ריבה, פטריק שומאכר, השותף של זאהה חדיד, מאמין שהעולם יהיה דיגיטלי, באתר Xnet‏, 19 במאי 2013

[2] מיכאל יעקובסון: סקירה על הבניין הראשון שחדיד בנתה - תחנת כיבוי אש במפעל ויטרה, באתר 'חלון אחורי', 12 ביולי 2015

[3] רם אהרונוב, שלום, זאהה, באתר ערב רב, 21 באפריל 2016

[4] רוני ודנאי‏, זאהה חדיד משתפת פעולה עם יונייטד ניוד, באתר וואלה, 3 ביולי 2013
נעמה ריבה, הייתם משלמים 145 אלף דולר על כיסא בעיצוב המשרד של זאהה חדיד?, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2018

[5] נועם דביר, זאהה חדיד תתכנן את בניין הבנק המרכזי החדש בעיראק, באתר הארץ, 7 בפברואר 2012

[6] אסתר זנדברג, האדריכלית זאהה חדיד ניצחה בקרב המשפטי והפסידה במאבק המוסרי, באתר הארץ, 25 בפברואר 2015

[7] נעמה ריבה, מתה בגיל 65 האדריכלית פורצת הדרך זאהה חדיד, באתר הארץ, 31 במרץ 2016

[8] נועם דביר, מוזיאון מקסי ברומא, בתכנונה של זאהה חדיד, זכה בפרס סטירלינג הבריטי, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2010

[9] נועם דביר, זאהה חדיד זכתה בפרס סטירלינג הבריטי על תכנון בית ספר בלונדון, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2011

[10] נעמה ריבה, זאהה חדיד, השאנל של האדריכלות, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2017

[11] ניקולאי אורוסוף, הניו יורק טיימס, עכבר העיר, מה קרה לשבלול, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2008

[12] נועם דביר, עכבר העיר, זאהה חדיד והמוזיאון חסין האופנה, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2009

[13] הגרדיאן, הסופרן של זאהה חדיד: על בית האופרה שתכננה האדריכלית הבריטית בסין, באתר הארץ, 14 במרץ 2011
נועם דביר, בית אופרה בתכנון זאהה חדיד נחנך בסין, באתר הארץ, 27 בפברואר 2011

[14] נועם דביר, זאהה חדיד לא הוזמנה לטקס חנוכת מרכז שתכננה עבור האולימפיאדה בלונדון, באתר הארץ, 25 במאי 2012

[15] פרויקט של האדריכלית זאהה חדיד נבחר לעיצוב השנה בבריטניה, באתר הארץ, 1 ביולי 2014

[16] נעמה ריבה, בניין שתיכננה זאהה חדיד לפני מותה נפתח באנטוורפן, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2016

[17] אסתר זנדברג, עוד מפלץ אדריכלי של זאהה חדיד, באתר הארץ, 25 באפריל 2018

[18] מיכל רז-חיימוביץ', ‏שטח של מיליון מ"ר ועמדות שירות רובוטיות: שדה התעופה הגדול בעולם נפתח לפעילות, באתר גלובס, 6 באוקטובר 2019

[19] נעמה ריבה, הספורט מתחבר לצד הנשי: מה מזכיר האצטדיון של מונדיאל 2022, באתר Xnet‏, 19 בנובמבר 2013
הולי בקסטר, הגרדיאן, "איצטדיון הווגינה" בקטאר מסעיר את הדמיון, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2013

[20] נעמה ריבה, בטייוואן נבנה גשר שכמוהו לא נבנה מעולם, באתר הארץ, 24 במרץ 2019

[21] אמנון דירקטור, מוגן פצצות: הוקם הפרויקט הראשון והיחידי של זהא חדיד בעיראק - מטה הבנק המרכזי בבגדד, באתר ynet, 10 בספטמבר 2024

[22] "Neo-futurism". designingbuildings. 2018.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)"Neo-futurism: An Overview for Students in Architecture Training". digitalschool.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)

[23] Fontana-Giusti, Gordana (ביוני 2016). "Zaha Hadid: 1950–2016". Architectural Research Quarterly (באנגלית). 20 (2): 95–98. ISSN 1359-1355. {{cite journal}}: (עזרה)
The Complete Zaha Hadid: Expanded and Updated. London: Thames and Hudson. 2013. ISBN 9780500342893.

[24] "2004 Pritzker Prize announcement". Pritzker Architecture Prize. נבדק ב-22 בדצמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)

[25] "Dama Zaha Hadid profile". Design Museum. 9 בספטמבר 2014. נבדק ב-22 בדצמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)

[26] Taschen, Aurelia and Balthazar (2016). L'Architecture Moderne de A à Z (בצרפתית). Bibliotheca Universalis. ISBN 978-3-8365-5630-9.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

זוכי פרס פריצקר
1979–2000	פיליפ ג'ונסון (1979) • לואיס ברגאן (1980) • ג'יימס סטירלינג (1981) • קווין רוש (1982) • איי אם פיי (1983) • ריצ'רד מאייר (1984) • הנס הוליין (1985) • גוטפריד בוהם (1986) • קנזו טנגה (1987) • גורדון בנשפט ואוסקר נימאייר (1988) • פרנק גרי (1989) • אלדו רוסי (1990) • רוברט ונטורי (1991) • אלוורו סיזה (1992) • פוהימיקו מאקי (1993) • כריסטיאן דה פורצמפאר (1994) • טדאו אנדו (1995) • רפאל מונאו (1996) • סוורה פהן (1997) • רנצו פיאנו (1998) • נורמן פוסטר (1999) • רם קולהאס (2000)
2001–2020	ז'אק הרצוג ופייר דה מרון (2001) • גלן מורקוט (2002) • ירן אוטזון (2003) • זהא חדיד (2004) • תום מיין (2005) • פאולו מנדס דה רושה (2006) • ריצ'רד רוג'רס (2007) • ז'אן נובל (2008) • פטר צומטור (2009) • קזויו סג'ימה וריואה נשיזאווה (2010) • אדוארדו סוטו דה מורה (2011) • ואנג שו (2012) • טויו איטו (2013) • שיגרו באן (2014) • פריי אוטובאן (2015) • אלחנדרו ארוונה (2016) • קרמה פיג'ם, רמון וילאלטה ורפאל ארנדה (2017) • בלקרישנה דושי (2018) • אראטה איסוזקי (2019) • איבון פארל, שלי מקנמארה (2020)
2021 ואילך	אן לקטון, ז'אן-פיליפ וסל (2021) • דייבדו פרנסיס קרה (2022) • דייוויד צ'יפרפילד (2023) • ריקן יאמאמוטו (2024)