אוסקר נימאייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוסקר נימאייר
Oscarniemeyer.jpg

אוסקר נימאייר
תאריך לידה: 1907
מקום לידה: ריו דה ז'ניירו, ברזיל
תאריך פטירה: 2012
מקום פטירה: ריו דה ז'ניירו, ברזיל
שנות הפעילות: 2012-1926
פרסים: פרס פריצקר
פרויקט ידוע: קרית הממשלה בברזיליה
קתדרלת ברזיליה הינה מן המבנים החשובים בתכנונו של נימאייר
מוזאון אוסקר נימאייר בקוריטיבה לאומנות יפנית

אוסקַ‏ר ריבֵּ‏יירוֹ‏ דֶ‏ה אָ‏לְמֵיידָ‏ה נִיֶ‏מַ‏אייר סוֹ‏אַ‏רֶ‏ס פִילְיִוֹ‏פורטוגזית: Oscar Ribeiro de Almeida Niemeyer Soares Filho;‏ 15 בדצמבר 1907 - 5 בדצמבר 2012) היה אדריכל ברזילאי, אחד החשובים והמשפיעים ביותר בקרב הזרם המודרניסטי וממשיכיו באדריכלות הסגנון הבינלאומי.

מחלוצי האדריכלים שהשתמשו בבטון מזוין כחומר בניה עיקרי ופיסולי (כדוגמת לה-קורבוזיה השווייצרי).

נימאייר הצעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נימאייר נולד בעיר ריו דה ז'ניירו בשנת 1907, ברחוב אשר יישא לימים את שם סבו, ריביירו דה אלמידה. בדומה לרבים מבני תקופתו ממוצא אירופאי בריו, נודע בצעירותו כעלם חסר דאגות וכבן הבוהמה. החל את לימודיו האקדמיים בגיל 21, בשנה בה נשא לאשה את אניטה באלדו, בתו של מהגר איטלקי. נישואים אלו העניקו לנימאייר הצעיר תחושת מחויבות, והביאו אותו לכדי מציאת עבודה וכניסה לאוניברסיטה.

החל לעסוק בטיפוגרפיה תחת חסותו של אביו, לצד התחלת לימודיו ב-"Escola de Belas Artes" (בית-הספר לאמנויות יפות), ממנו בגר בשנת 1934 כאדריכל מהנדס. חרף קשיים כלכליים בחייו, החליט נימאייר לעבוד בלא תשלום בסטודיו של האדריכל הנודע לוסיו קוסטה ושותפו קרלוס לאו, וזאת מתוך אמונה כי הוא יוכל לשפר את המראה הכללי של סביבתו הבנויה, ממנה חש חוסר סיפוק.

בשנת 1945, כאשר כבר נצבר מאחריו מוניטין מסוים כאדריכל מוצלח, הצטרף נימאייר למפלגה הקומוניסטית הברזילאית ונטל בה חלק פעיל. תמיכה נלהבת זו בקומוניזם, עתידה לעלות לנימאייר מחיר רב בהמשך חייו. במהלך המשטר הצבאי הדיקטטורי בברזיל, אשר תפס את השלטון בשנת 1945, נבזז ונפגע משרדו של נימאייר וזה נאלץ לצאת לגלות באירופה. שר התעופה הברזילאי דאז צוטט באומרו: "מקומו של אדריכל קומוניסט הוא במוסקבה". נימאייר אכן ביקר בברית-המועצות, שם נפגש עם מספר מנהיגים סוציאליסטים ואף התיידד עם אחדים מהם. פידל קסטרו ציין בעבר: "נימאייר ואנוכי הננו הקומוניסטים האחרונים על גבי כדור-הארץ". בשנת 1963 הוא קיבל את פרס לנין לשלום.

עבודותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1936 מונה לוסיו קוסטה על ידי שר החינוך, גוסטבו קפאנמה, כאדריכל של בניין משרד החינוך והבריאות בריו דה ז'ניירו. בפרויקט זה נטל חלק נימאייר הצעיר כעובד במשרד. שלוש שנים מאוחר יותר הוביל נימאייר צוות אדריכלים (לוסיו קוסטה, קרלוס לאו, אפונסו אדוארדו ריידי, חורחה מוראירה, ארנאני וסקונצ'לוס, בשיתוף לה-קורבוזיה כיועץ), האחראים מטעם משרד החינוך על משימת עיצוב "האדם החדש, ברזילאי ומודרני".

בתקופת גלותו, ביקר נימאייר בישראל לתקופה קצרה. בתקופה זו היה מעורב במספר רב של פרויקטים שלמעשה אף אחד מהם לא יצא לפועל על פי תכנונו. בין הפרויקטים שתוכננו על ידי נימאייר בתקופת שהותו בישראל ניתן למנות את אוניברסיטת חיפה (אותה ביצע לבסוף האדריכל שלמה גלעד). תוכנית לכיכר המדינה בתל אביב (אותה ביצעו לבסוף האדריכלים אבא אלחנני וישראל לוטן). "פרויקט נורדיה" - באתר בו נבנה לבסוף "דיזנגוף סנטר" בתל אביב. "עיר הנגב" - שתוכננה כעיר בלב הנגב. "פרויקט פנורמה" בפסגת הכרמל (במקום בו ניצבים כיום מגדלי פנורמה) וכן מספר בתים פרטיים שלא בוצעו.

נימאייר זכה בפרס פריצקר על פועלו בשנת 1988.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרף היותו מתומכי גישת היוטיליטריאניזם באדריכלות (אשר מיוחס לה על ידי הפוסט-מודרניזם, בין היתר, יצירת אדריכלות מגושמת, קרה ומנוכרת), השמה לעצמה את ערך השימושיות כמחולל העיקרי, אין יצירותיו של נימאייר זוכות לביקורת האופיינית כלפי אדריכלים בני הזרם הנ"ל. על-אף היותו מודרניסט מושבע, בנייניו מאופיינים לרוב בשאר-רוח רב ואף בעלי נטייה לפיסוליות. נטייה בולטת זו לקימורים דינמיים וחושניים ביצירתו, גורמת לעתים לבנייניו להדמות יותר לפסל או אנדרטה מאשר לבניין מודרניסטי מתקופתו. לצד ההערצה רבה כלפי סגנון ייחודי זה, מבקריו מוצאים במאפיין זה את חולשתו.

דמותו של נימאייר ותרומתו הכבירה להקמת בירת ברזיל, ברזיליה, מתוארים על גבול הפרודיה בסרט הצרפתי משנת 1964, "האיש מריו" (בצרפתית: L'homme de Rio), בכיכובו של ז'אן-פול בלמונדו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


זוכי פרס פריצקר

פיליפ ג'ונסון (1979)  • לואיס ברגאן (1980)  • ג'יימס סטירליג (1981)  • קווין רוש (1982)  • איי אם פיי (1983)  • ריצ'רד מאייר (1984)  • הנס הוליין (1985)  • גוטפריד בוהם (1986)  • קנזו טנגה (1987)  • גורדון בנשפט ואוסקר נימאייר (1988)  • פרנק גרי (1989)  • אלדו רוסי (1990)  • רוברט ונטורי (1991)  • אלוורו סיזה (1992)  • פוהימיקו מאקי (1993)  • כריסטיאן דה פורצמפאר (1994)  • טדאו אנדו (1995)  • רפאל מונאו (1996)  • סוורה פהן (1997)  • רנצו פיאנו (1998)  • נורמן פוסטר (1999)  • רם קולהאס (2000)  • ז'אק הרצוג ופייר דה מרון (2001)  • גלן מרקט (2002)  • ירן אוטזון (2003)  • זהה חדיד (2004)  • תום מיין (2005)  • פאולו מנדס דה רושה (2006) • ריצ'רד רוג'רס (2007)  • ז'אן נובל (2008)  • פטר צומתור (2009)  • קזויו סג'ימה וריואה נשיזאווה (2010)  • אדוארדו סוטו דה מורה (2011)  • ואנג שו (2012)  • טויו איטו (2013)  • שיגרו באן (2014)