שונד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בתרבות היידיש, שוּנְד היא סוגת ספרות, כתיבה עיתונאית ותיאטרון יידיש לא-קאנוניים, שנחשבו כספרות זולה נחותה, לעומת ספרות היידיש שנחשבה ספרות יפה.

רעגינע: סיפורה של נערה יהודיה, ורשה, בערך 1937

מקור המילה מגרמנית - Schund. מילולית: אשפה, זבל. בהשאלה - כינוי גנאי לדבר חסר ערך ומאוס, בין השאר בהקשרים תרבותיים. המושג נקלט ביידיש במשמעות המושאלת החל מסוף המאה ה-19.

ספרות ועיתונות שונד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמ"ר (1849-1905), מראשוני כותבי השונד, מחזאי וסופר פורה, התמחה ברומני-שונד פופולריים בעלי תכנים סנסציוניים, אשר הגיעו לקהל יהודי רחב ביותר – לבעלי מלאכה, תלמידי ישיבה ועקרות בית. שמ"ר וסופרים נוספים שהלכו בעקבותיו האפילו תוך שנים ספורות במספר היצירות ובתפוצתן על סופרי היידיש האיכותיים כמו מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם.

שמ"ר חי ברוסיה, וב-1888 היגר לארצות הברית, יש האומרים בשל הביקורת הקטלנית של שלום עליכם, שביטא אותה במסה "משפט שמ"ר" (יידיש: "שמר'ס משפּט"), שפורסמה בברדיצ'ב בשנת 1888.[1][2] במסה זו ביקש שלום עליכם כי הספרות ביידיש לא תסתפק בכתיבה כזו שייצג שמ"ר, אלא תעמוד בסטנדרטים אמנותיים גבוהים יותר. שמ"ר לימד סנגוריה על עצמו בפמפלט "יהי אור", שבו הגן על שאיפתו לספק צורכיהם הרוחניים של כל שכבות העם, גם של אלו שאינם מבינים את הספרות ה"גבוהה".

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נפוץ בעיתונות באירופה וארצות הברית פורמט הסיפורים בהמשכים, שנועד להגביר את תפוצת העיתונים. היינט, עיתון היידיש הגדול בפולין הקונגרסאית פרסם סיפורים בהמשכים, הן סיפורי שונד והן ספרות איכותית, וקבע בזכות כך שיא בתפוצת עיתון ביידיש. עד שנת 1913 הגיע העיתון להיקף של 150,000 גיליונות.

רבים מסיפורי השונד בעיתוני היידיש היו בלתי חתומים על ידי יוצרם, כתובים באופן נוסחאתי, בתכנים של רומן רומנטי וסיפורי פשע. כותרותיהם נבחרו בקפידה כדי לעורר את הדמיון ולמשוך את עין הקוראים, והתייחסו לאהבה, תאווה ופשע. רבים מהסיפורים תורגמו או עובדו משפות אחרות, אך בניגוד למקביליהם למשל בגרמניה וצרפת, סיפורי השונד ביידיש לא הכילו תכנים פורנוגרפיים.

סיפורי שונד פורסמו הן בעיתונים יומיים, בהם היוו מדור בין שלל ידיעות ומדורים, והן בשבועונים ייעודיים, לרוב מאוירים, בעלי אוריינטציה הומוריסטית ושפת כתיבה גסה יותר.

בין היוצרים הידועים שכתבו באנונימיות סיפורי שונד מצויים אברהם אריה עקביא, יצחק בשביס זינגר, יהושע פרלה ואחרים.

תיאטרון שונד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המהפכה הרוסית של 1905–1906 המגבלות הרוסיות על הצגות ביידיש שככו בהדרגה ותרבות ההמונים היהודית המודרנית שמוקדהּ היה בוורשה התהוותה כמעט בן לילה. לצד העיתונות היומית ביידיש פרחו להקות התיאטרון. ערים כוורשה, ווילנה, ביאליסטוק ולובלין החלו ליהנות מהתיאטרון באופן סדיר ועיירות קטנות יותר זכו לביקורי הלהקות.

האליטה האינטלקטואלית היהודית, שרבים מקרבה ביקשו עד כה להטמיע את היהודים בתרבות הפולנית או הרוסית, החלו יותר ויותר "לחזור אל העם". שוחר תנועה זו היה הפעיל, הסופר וגיבור התרבות י"ל פרץ. התרבות היהודית החדשה, הכריז פרץ, חייבת לייצג את השאיפות האסתטיות והמוסריות הגבוהות ביותר של העם היהודי. ואולם, כאשר פרץ ותלמידיו ביקרו בתיאטרון היידיש, הם היו מזועזעים: מה שנגלה לעיניהם לא דמה לאמנות התיאטרון האירופי שהכירו, ובנוסף לכך, נראה היה שתיאטראות רבים קיימו קשרים עם העולם התחתון היהודי; לא היה זה מחזה נדיר לראות סרסורים ונשותיהם בשורות הראשונות באולם.[3]

פרץ הכריז מלחמה על תיאטרון זה, וקרא "איינגעזונקען זאָל עס ווערן!" ("שישקע לאנחות!"). הוא ואנשיו החילו על תיאטרון זה את המונח "שונד", שעד כה נעשה בו שימוש בתחום ספרות היידיש, והטיפו ליצירה תיאטרלית חדשה, "ספרותית, אמנותית ומעודנת". תיאטרון יידיש פופולרי זה, שעד ימינו ידוע לנו עליו רק מעט, משך קהל יהודי רועש והפגנתי בהמוניו. ההופעות הכילו תערובות של קומדיה, פארסה ומלודרמה, וכללו כמעט תמיד שירה וריקודים. מנהלי הבמה של ההצגות המקצועיות-למחצה הללו היו אנונימיים, וכמעט לא נעשה שימוש בתסריטים. ההתרחשות על הבמות הפרימיטיביות, שאובזרו בתפאורות פשוטות, סבבה בעיקר סביב השחקן או השחקנית הראשיים. ובכל זאת, המשורר איציק מאנגר תיאר את התיאטרון הזה כדלקמן: "בלי לימודי תיאטרון, מבלי אולפני משחק, הם שיחקו... הם שיחקו 'עם הלב', וזה היה טוב, יותר מאשר טוב. זה היה משחק לשם משחק, תיאטרון לשם תיאטרון. הם התעלמו מה'טקסטים' לעגו ל'מחברים'... הם אילתרו בחופשיות על הבמה והאלתורים היו מלאים בחן".[4]

בארצות הברית חווה התיאטרון היידיש בלואר איסט סייד שבניו יורק את "תור הזהב" שלו בעשורים הראשונים של המאה ה-20, עם מחזותיו המלודרמטיים של יעקב גורדין. תור הזהב הראשון של תיאטרון הדרמה ביידיש באמריקה הסתיים עם הגעתם של כחצי מיליון מהגרים יהודים חדשים לניו יורק בשנים 19051908, שכמו המהגרים מ-1880, התעניינו ברובם בתיאטרון קליל. יעקב אדלר, דוד קסלר וקֶנִי לִיפְּצִין המשיכו להציג תיאטרון קלאסי, אבל בוריס ובסי טומשבסקי שבו לסגנונם הקודם, ועשו הון על מה שבני הזוג אדלר הגדירו בבוז תיאטרון "שוּנְד". המחזות "הלב היהודי" של יוסף לטיינר זכו אז להצלחה, בעוד שמחזותיו המאוחרים של גורדין כמו "אמריקנה דמנטיה" (1909) נחלו בתחילה כישלון מסחרי. לקראת שנת 1911 התהפכה המגמה, עם ההצלחה המסחרית של אדלר בהצגה של טולסטוי "הפגר החי". הן התיאטרון הרציני והן הפחות רציני המשיכו לפעול, כפי שכותב גורדין בזיכרונותיו: "אמנות ושונד כאחד מצאו את הקהל שלהם".[5]

התייחסויות לשונד במחקר ובתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנא שמרוק, מגדולי חוקרי ספרות ולשון היידיש, היה הראשון שראה בספרות השונד סוגה לגיטימית למחקר.

הרומן "היברו פבלישינג קומפני", מאת חוקר הספרות והסופר מתן חרמוני (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2011)[6][7] מתאר את עולמם הניו-יורקי של סופרי השונד, באווירת הגטו של הלואר איסט סייד, אשר בתחילת המאה ה-20 היה המאוכלס בצפיפות במיליון וחצי מהגרים יהודים ממזרח אירופה.

הסרט "שונד" (2010) מאת יעל ליבוביץ-זנד ועידו זנד הוא סרט מוקומנטרי אודות שחקן תיאטרון יידי בדוי.[8][9] העלילה מבוססת על תקופת הזוהר של התיאטרון היידי במדינת ישראל בשנות ה-50 אשר פרח למרות הגינוי ואף האיסור הרשמי על פעילות תיאטרון ישראלי ביידיש. אופיו של התיאטרון היידי בישראל היה "שונד" - בידורי ועממי, ונחשב כנחות ובלתי איכותי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמרס משפט : אדער דער סוד פריסיאזשניק אויף אללע ראמאנען פון שמ"ר. ברדיטשוב, תרמ"ח
  2. ^ סופי גרייס-פולק, שמ"ר לאור שמר"ס משפּט לשלום-עליכם, חוליות
  3. ^ שונד, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  4. ^ יידישער טעאטער אין אייראפע צווישן ביידע וועלט מלחמות: מאטעריאלן צו דער געשיכטע פון יידישן טעאטער ["תיאטרון יידיש באירופה בין שתינ מלחמות העולם"], כרך א': פוילן / רעדאקציע קאלעגיע: איציק מאנגער, יאנאס טורקאוו, משה פערענסאן, ניו יורק: אלוועלטלעכער יידישער קולטור קאנגרעס, תשכ"ט-1968, עמ' 13. (ביידיש)
  5. ^ Jacob P. Adler, A Life on the Stage: A Memoir. tr. by Lulla Rosenfeld, New York: Alfred A. Knopf, 1999, p. 367. (באנגלית)
  6. ^ שחר פינסקר, אילו יצחק קומר היה מגיע לניו יורק, באתר הארץ, 18/2/2011
  7. ^ דרור בורשטיין"היברו פבלשינג קומפני" מאת מתן חרמוני/כוכב בשמי מנהטן, באתר הארץ, 9/3/2011
  8. ^ נירית אנדרמן, עכבר העיר אונליין, דוקאביב: היעלמותו המסתורית של מיכאל קצפ, באתר הארץ, 13/5/2010
  9. ^ תמר ירון, עכבר העיר אונליין, שונד: אכן, א גרויסע מציאה, באתר הארץ