שירה וידויית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שירה וידוייתאנגלית: Confessional poetry או "Confessionalism") היא אסכולת שירה, שהתפתחה בארצות הברית בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, ונחשבת לעיתים כצורה של פוסטמודרניזם. נהוג לתאר זאת כשירה פרטית, או שירת ה"אני", המתמקדת ברגעים קיצוניים של החוויה האינדיבידואלית, של הנפש והטראומה האישית, כולל נושאים שנחשבו ועדיין נחשבים לעיתים לטאבו כמו מחלות נפש, מיניות והתאבדות, ביחס לנושאים חברתיים רחבים יותר.[1]

מעורבותו של משורר הווידוי בחוויה האישית הוסברה על ידי מבקרי הספרות כמאמץ להתרחק מן המציאות החברתית המחרידה של המאה ה-20. אירועים כמו השואה, המלחמה הקרה, והאיום הקיומי שיצרה התפשטות הנשק הגרעיני, הפכו את הסוגיות הציבוריות למרתיעות הן עבור משוררי הווידוי והן עבור קוראיהם.[2] משוררי הווידויי פעלו גם בניגוד לאידיאליזציה של חיי משפחה שהייתה מקובלת בשנות ה-50, על ידי חשיפת האומללות שבבתיהם שלהם. [3]

אסכולת "השירה הוידויית" נקשרה במספר משוררים שהגדירו מחדש את השירה האמריקאית בשנות ה-50 וה-60, ביניהם רוברט לואל, סילביה פלאת', ג'ון ברימן, אן סקסטון, אלן גינסברג ו-וו.ד. סנודגראס.[4][1]

"לימודי החיים" והופעת השירה הווידויית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1959 השתמש מ.ל. רוזנטל לראשונה במונח "וידוי" בסקירת "לימודי החיים" של רוברט לואל שכותרתו "שירה כווידוי". [5] רוזנטל הבחין בין הגישה הווידויית לבין מצבים אחרים של שירה לירית באופן בו נעשה שימוש בסודות אשר (על פי רוזנטל) חרגו "מעבר לגבולות המקובלים של רתיעה או מבוכה אישית". רוזנטל מציין כי בתפיסות קודמות כלפי הווידוי הייתה בדרך כלל "מסכה" שהסתירה את "פניו האמיתיות" של המשורר, וקובע כי "לואל מסיר את המסכה. הדובר שלו באופן חד משמעי הוא עצמו, וקשה שלא לחשוב על "לימודי החיים" כסדרה של סודות אישיים, מבישים למדי שאדם מחויב מפאת כבודו לא לחשוף". [6] בסקירה של הספר "סקירת הקניון" (The Kenyon Review) כתב ג'ון תומפסון," לשירים אלה שאלת התקינות כבר אינה קיימת. הם כבר מימשו את הכיבוש: מה שהם זכו בו הוא הרחבה משמעותית של טריטוריית השירה." [7]

עם זאת, היו מהלכים ברורים לעבר מצב ה"ווידוי" עוד לפני פרסום "לימודי החיים". שיר הווידוי הארוך של דלמור שוורץ "בראשית" פורסם בשנת 1943; וג'ון ברימן כתב רצף סונטות בשנת 1947 על רומן ניאוף שהיה לו עם אישה בשם כריס בזמן שהיה נשוי לאשתו הראשונה, איילין (עם זאת, מכיוון שפרסום הסונטות היה מגלה את הרומן לאשתו, ברימן לא פרסם את מלוא הרצף, שכותרתו "הסונטות של ברימן", עד 1967, לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה). מחט הלב של סנודגרס", בו הוא כותב על תולדת גירושיו, הקדים אף הוא את "לימודי חיים". [8][9]

"לימודי החיים" היו בכל זאת הספר הראשון בסגנון הווידוי שמשך את תשומת ליבו של הציבור הקורא והראשון שסווג תחת האפיון "וידוי". רב "הווידויים" הבולטים היו השירים בחלק האחרון של "לימודי החיים" בו לואל רומז על מאבקיו עם מחלות נפש ואשפוזו בבית החולים לחולי נפש מק'לין במסצ'וסטס. סילביה פלאת' העירה על השפעתם של שירים מסוג זה מלימודי "החיים" בראיון בו הצהירה, "התרגשתי מאוד ממה שאני מרגישה שזו פריצת דרך חדשה שהגיעה עם, נניח, "לימודי החיים" של רוברט לואל. זו פריצת דרך אינטנסיבית אל תוך חוויה רגשית מאוד ואישית מאוד, שלדעתי הייתה טאבו בחלקה. שיריו של רוברט לואל על התנסותו בבית חולים לחולי נפש, למשל, עניינו אותי מאוד."[10] עם זאת, א. אלווארז סבר כי כמה מהשירים "בלימודי החיים" מאכזבים, "כי נראה שהם עוסקים באופן כפייתי בתהליכי הפסיכואנליזה יותר מאשר בשירה"[11] ואילו באופן ההפוך, מייקל הופמן ראה פיחות בכשרון המילולי של יצירתו של לואל מעצם הדגש על "כיצד אכנה את המילה המתחילה באות "ו" 'כלומר - וידוי".[12]

בשיעור שירה שלימד באוניברסיטת בוסטון בסוף שנות ה-50, לואל המשיך לעורר נושאי וידוי ביצירתם של כמה משוררים אמריקאים בולטים. בשנת 1955 ביקש לואל מישרה באוניברסיטה בחלקה על בסיס הצעותיו של הפסיכיאטר שלו, אשר יעץ לו לקבוע שגרה בחייו כדי לסייע במיתון השפעות ההפרעה הדו-קוטבית ממנה סבל.[13] כיתתו של לואל סחפה אליה מספר משוררות מוכשרות, בהן אן סקסטון וסילביה פלאת'. סקסטון הצטרפה לשיעור בשנת 1958, ועבודתה עם לואל הוכיחה את עצמה מרכזית בבניית קולה הפואטי. בשנת 1958, סילביה פלאת' תצטרף גם היא לקורס של לואל.[14] לאחר שנחשפה לנושאים האישיים בשיריהם של לואל וסקסטון, נשאבה פלאת' בעצמה לנושאים הווידויים והחלה לכלול אותם ביצירתה שלה.[15]

התפתחויות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסטים מרכזיים אחרים של אסכולת השירה "הווידוית" האמריקנית כוללים את "אריאל" של סילביה פלאת', "את שירי החלום" של ג'ון ברימן ואת שיריו של סקסטון "עד בדלאם וחלק מהדרך חזרה", אם כי ברימן עצמו דחה את התווית 'בזעם ובוז': "המילה לא אומרת דבר. אני מבין את משמעות הווידוי כמקום שאליו אתה הולך ומדבר עם כומר. באופן אישי לא הייתי בווידוי מאז שהייתי בין שנים-עשר." [16]

דמות משמעותית נוספת, אם כי באופן חולף, הייתה המסאית והמשוררת הפמיניסטית אדריאן ריץ'. [17] אחת המשוררות הבולטות של אסכולת "הווידוי" שבחרה בגישה זו במודע הייתה שרון אולדס שהופיעה בשנות השמונים, והתמקדה בתכנים מיניים שנחשבו טאבו שהושפעו מעבודתו של גינסברג .

תגובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, התקוממו כמה סופרים כנגד אסכולת הווידוי בשירה האמריקאית, וטענו שהיא הייתה עסוקה בעצמה מדי. כך למשל, רוברט בליי, אחד המשוררים הבולטים של אסכולת "הדימוי העמוק" ("Deep Image"), שהייתה מסוגננת והרואית בנימתה, היה ביקורתי מאוד כלפי מה שהוא תפס כנטיות הסוליפסיסטיות של משוררי הווידוי. הוא התייחס לסלידה האסתטית הזו כאשר שיבח את המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו על "הדגשת סבלם של אחרים ולא את סבלו שלו".[18] עם זאת, סופרים ומשוררים רבים אחרים בתקופה זו, כמו שרון אולדס, מארי האו ופרנץ רייט, הושפעו מאוד מהתקדים שקבעה השירה הווידויית בעיסוק שלה בנושאי החוויה האוטוביוגרפית של טאבו, של הנפש והעצמי, של חשיפת חוויות ילדות וטראומות למבוגרים.

ברוח טענה דומה של עיסוק עצמי, ביוגרפים של משוררי הווידוי הבחינו באמביציה משותפת בקרב סופרים אלה להתפרסם. במקביל להתפשטות התרבות הפופולרית בשנות ה-50, הווידוי הציע לקוראים מבט מפורט על הפרסונה של הסופר, מה שהפך את המשוררים הללו ל"כוכבים" ולא ליוצרים פרטיים. לנוכח תשומת הלב הציבורית שזכו משוררי הווידוי והרצון המוצהר שלהם להכרה כזו, שירה וידויית מסווגת על ידי חלקם כהיבט של תרבות הסלבריטאים.[19]

התנועה הפואטית של הפורמליזם החדש, שחזרה לחרוז ולמשקל, נבעה גם מהמתקפה נגד המבנה החופשי שהפך לפופולרי בשירה הווידויית. תנועת שירה נוספת שהתגבשה, בחלקה, כתגובה לשירה הווידויית כללה את משוררי השפה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוז, ז'קלין, הרדיפה אחר סילביה פלאת, הוצאת ויראגו, לונדון, 1991 ISBN 978-1-85381-307-8
  • מ. ל. רוזנתל, המשוררים המודרניים: מבוא ביקורתי ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1960 ISBN 0-19-500718-2
  • מ. ל. רוזנתל, חיינו בשירה: מאמרים וביקורות נבחרות, ספרי פרסאה, ניו יורק, 1991, ISBN 0-89255-149-6
  • שרווין, מירנדה, כתיבה "וידויית" ודמיונם הספרותי של המאה העשרים, לונדון וניו יורק: פאלגרב מקמילן, 2011 ISBN 978-0-230-21956-4
  • קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ 1 2 Ousby 1998, pp 89
    2. ^ Hoffman, Steven K. (Winter 1978). "Impersonal Personalism: The Making of a Confessional Poetic". ELH 45 (4): 687–709. ISSN 0013-8304. JSTOR 2872583. doi:10.2307/2872583. 
    3. ^ Blake, David H (1 בדצמבר 2001). "Public Dreams: Berryman, Celebrity, and the Culture of Confession". American Literary History 13 (4): 716–736. ISSN 0896-7148. doi:10.1093/alh/13.4.716. 
    4. ^ Poets, Academy of American. "A Brief Guide to Confessional Poetry | Academy of American Poets". poets.org. בדיקה אחרונה ב-2 ביוני 2020. 
    5. ^ The Nation, September 19, 1959), reprinted in Rosenthal 1991, pp. 109 – 112. Rosenthal somewhat reworked the review into an essay "Robert Lowell and the Poetry of Confession" in his 1960 book The Modern Poets
    6. ^ Rosenthal 1991, pp 109
    7. ^ Thompson, John (Summer 1959). "Two Poets". The Kenyon Review 21 (3): 482–490. JSTOR 4333971. 
    8. ^ Kirsch, p. 2, makes this observation in his reassessment of the historical context of Life Studies.
    9. ^ Mariani, Paul L. (2016). Dream song : the life of John Berryman (מהדורה שנייה). New York: Trinity University Press. עמ' 9. ISBN 978-1-59534-767-1. OCLC 960976205. 
    10. ^ Orr, Peter, ed. "The Poet Speaks - Interviews with Contemporary Poets Conducted by Hilary Morrish, Peter Orr, John Press and Ian Scott-Kilvert". London: Routledge and Kegan Paul, 1966.
    11. ^ Alvarez, Al (1 באפריל 2009). Risky business : people, pastimes, poker and books. London: Bloomsbury. עמ' 202. ISBN 978-0-7475-9311-9. OCLC 174130120. 
    12. ^ Lowell, Robert (2006). Robert Lowell : poems. London: Faber. עמ' xiv. ISBN 0-571-23040-7. OCLC 45325062. 
    13. ^ Carpenter, Geoffrey (2 בדצמבר 1982). "Copeland, John G. et al. Telemundo: A Basic Reader. New York: Random House, Inc., 1980; Freeman, G. Ronald. Intercambios: An Activities Manual. New York: Random House, Inc., 1980". Canadian Modern Language Review (באנגלית) 38 (2): 361a–362. doi:10.3138/cmlr.38.2.361a. 
    14. ^ Cross, Arthur Lyon (1 בינואר 1915). "The Seymour Family. By A. Audrey Locke. (Boston and New York: Houghton Mifflin Company, 1914. Pp. viii, 386.), The Cavendish Family. By Francis Bickley. (Boston and New York: Houghton Mifflin Company. 1914. Pp. vii, 326.), The Cecil Family. By G. Ravenscroft Dennis. (Boston and New York: Houghton Mifflin Company. 1914. Pp. vi, 327.) and The La Tremoïlle Family. By Winifred Stephens. (Boston and New York: Houghton Mifflin Company. 1914. Pp. xvi, 341.)". The American Historical Review (באנגלית) 20 (2): 396–399. ISSN 0002-8762. doi:10.1086/ahr/20.2.396. 
    15. ^ Wagner-Martin, Linda. (2003). Sylvia Plath : a literary life (מהדורה 2nd ed., rev. and expanded). New York: Palgrave Macmillan. עמ' Xi. ISBN 1-4039-1653-5. OCLC 52090569. 
    16. ^ Stitt, Interviewed by Peter A. (1972). "The Art of Poetry No. 16" (באנגלית). Winter 1972 (53). בדיקה אחרונה ב-6 באוגוסט 2020.  Stitt, Peter. John Berryman, The Art of Poetry, "The Paris Review", No. 53, Winter 1972.
    17. ^ Ousby 1998 pp. 199, pp.792
    18. ^ Bly, Robert (translator), Machado, Antonio, Times Alone, Wesleyan University Press, 1983, ISBN 978-0-8195-6081-0, page 1.
    19. ^ Blake, D. H. (1 באפריל 2001). "Public Dreams: Berryman, Celebrity, and the Culture of Confession". American Literary History 13 (4): 716–736. ISSN 0896-7148. doi:10.1093/alh/13.4.716.