אן סקסטון

אן סקסטון
Anne Sexton
	אין תמונה חופשית
לידה	9 בנובמבר 1928; ניוטון, ארצות הברית
התאבדה	4 באוקטובר 1974 (בגיל 45); Weston, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	Forest Hills Cemetery
מקום לימודים	אוניברסיטת בוסטון, Garland Junior College
שפות היצירה	אנגלית
יצירות בולטות	Live or Die
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1969); פרס פוליצר לשירה (1967); הפרס להנצחת שלי (1967) ;
	www.anne-sexton.net

אן סקסטון (באנגלית: Anne Sexton;‏ 9 בנובמבר 1928 – 4 באוקטובר 1974) הייתה משוררת וסופרת אמריקאית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקסטון נולדה כאן גריי הרווי ב-9 בנובמבר 1928 בניוטון שבמסצ'וסטס, כבת אמצעית לאביה רלף צ'רצ'יל הרווי, סוחר, ואמה מארי גריי. חייה של סקסטון תוארו בשיריה וגם בביוגרפיה שנכתבה עליה על ידי דיאן מידלברוק, ביוגרפיה שהוזמנה על ידי בתה של סקסטון. מכתבים אלו, עולה כי חיי משפחתה של סקסטון היו קשים, עם אב אלכוהוליסט ומהמר ואם קרה וגנדרנית. יחסיה עם אמה היו מורכבים, ורצופי עלבונות ועונשים. אחות סבתה, שהתגוררה בבית המשפחה, היא היחידה המתוארת כמי שאיתה ניהלה סקסטון מערכת יחסים טובה בשנות ילדותה.

סקסטון למדה בבתי ספר בבוסטון, וב-1945 נשלחה לפנימייה תיכונית לבנות - "רוג'רס הול" בלוואל מסצ'וסטס, שם החלה לכתוב שירה. ב-1947 עברה סקסטון לבית ספר לנשות חברה, בית ספר גארלנד שבבוסטון. שנה לאחר מכן, ב-1948 ברחה לצפון קליפורניה כדי להתחתן עם אלפרד מולר סקסטון השני (או בכינויו קאיו), מי שהיה אהובה משנות התיכון, אך לא התקבל על ידי משפחתה על רקע מעמדו החברתי. קאיו ויתר למענה על חלומו ללמוד רפואה, וחזר לגור איתה בניוטון סמוך להוריה. לאחר תקופה קצרה, הוא הצטרף לעסקי הצמר של אביה, ועבד כסוכן נוסע.

ב-1949 החל בעלה לשרת בצי האמריקני בקוריאה, ונעדר מן הבית לתקופה ארוכה. סקסטון עברה להתגורר בקונטיקט, ובשנה זו עבדה תקופה קצרה כדוגמנית בסוכנות הדוגמניות "הרט" בבוסטון.

ב-1951, כשהיא סובלת מן הריחוק ממשפחתה ובעלה, שבה לניוטון. בתקופה זו, סקסטון החלה בפעם הראשונה בטיפול נפשי אינטנסיבי ואובחנה כסובלת מדיכאון. ב-1953 נולדה בתה הראשונה, לינדה גריי סקסטון. שנה אחרי כן היא סבלה מדיכאון לאחר לידה ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. בשנת 1955 ילדה את בתה השנייה, ג'ויס לאד סקסטון ושנה לאחר הלידה סבלה מהתמוטטות עצבים נוספת ואושפזה שוב, הפעם בבית חולים ציבורי. בתקופה זו טיפל בה הפסיכאטר ד"ר מרטין אורן, לו הקדישה מספר שירים. ד"ר אורן עבד עם סקסטון בבית החולים יום יום, תוך הקלטת פגישותיהם. מאוחר יותר שימשו הקלטות אלו, בצעד נדיר של חשיפת חומר טיפולי, את הביוגרפית שלה, דיאן מידלברוק. ד"ר אורן עודד את סקסטון לכתוב שירים, ועם שחרורה לנסות למצוא מסגרת שבה תוכל לשפר את כישוריה כמשוררת. לאחר חצי שנה משחרורה מבית החולים, בנותיה חזרו לטיפולה.

במהלך 1957, נרשמה סקסטון לסדנת כתיבה בהנחייתו של ג'ון הולמס. הולמס היה לדמות חונכת לאורך שנים רבות, ועבודתו השפיעה במידה רבה על התפתחות שירתה. לאחר סדנה זו שיריה זכו להצלחה מהירה, והתפרסמו בניו יורקר ובהרפר'ס מגזין. בסדנה זו פגשה סקסטון את הכותבת מקסין קמין, איתה תישאר בקשר אישי ומקצועי לאורך כל חייה. ב-1958 קיבלה מלגה לסדנת הכתיבה של אנטיוך^[1], ולסמינר של רוברט לוואל באוניברסיטת בוסטון. בסמינר זה פגשה סקסטון את סילביה פלאת' שהפכה לחברה קרובה, עד לסוף חייה.

ב-1959 נפטרה אמה מסרטן, ואביה נפטר משבץ.

שנות ה-60 היו שנים פוריות מבחינת התפתחותה של סקסטון כמשוררת מוכרת. ב-1960, סקסטון פרסמה את ספר השירה הראשון שלה - "בדלם וחלק מהדרך חזרה", ובו שירים המתעדים את התמוטטות העצבים שלה ואת תהליך השתקמותה. שנתיים מאוחר יותר קיבלה את המשרה הראשונה שהוצעה לכותבים שאינם אקדמאים באוניברסיטת הרווארד, ובמקביל הנחתה סמינר כתיבה ושירה יחד עם הסופרת והמשוררת מקסין קמין. באותה שנה פרסמה גם את ספרה השני "כל היפים שלי". בשנת 1965 נבחרה לחברה באגודה המלכותית לשירה בלונדון, וב-1967 פרסמה את ספרה השלישי "חייה או מות".

ב-1968 הופיעה עם להקה במופע הרוק "אן סקסטון ואנשים מסוגה" (Anne Sexton and her Kind), אחד הראשונים מסוגו, המתבסס על הלחנות רוק לשיריה. ב-1969 פורסם ספרה הרביעי "שירי אהבה".

שנות ה-70 היו שנים שבהן סקסטון נאבקה בדיכאון שממנו סבלה, ושבעקבותיו ניסתה להתאבד מספר פעמים. ב-1970 ביצעה ניסיון התאבדות אשר לא צלח, ולמרות בעיותיה הנפשיות המשיכה ללמד והפכה ב-1972 לפרופסור מן המניין באוניברסיטת בוסטון, והוציאה את ספרה "ספר הטיפשות". ב-1973 התגרשה מבעלה, ובאוגוסט אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי בפעם השלישית באותה שנה, בעקבות הידרדרות במצבה הנפשי ולאחר ניסיון התאבדות. למרות כל אלו, סקסטון השתתפה כחברה בחבר השופטים של פרס פוליצר.

ב-4 באוקטובר 1974, התאבדה סקסטון בחנק מאדי מפלט בחנייה של ביתה, ונקברה בבית הקברות פורסט היל שבבוסטון.

שירתה של סקסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אן סקסטון היא מודל למשורר המתוודה. קריאת הביוגרפיה שלה היא מפתח חשוב לקריאת שירתה. סקסטון העלתה בשיריה נושאים שנויים במחלוקת, ופתחה את הדלת לתמות נשיות שלא הועלו קודם לכן בשירה. היא עסקה בפירוט בנושאים כמו וסת, הפלה טבעית, בגידה, אוננות, ותפקיד האישה בחברה. כמו כן, כתבה בצורה גלויה ופרטנית על אשפוזיה הפסיכיאטריים ומחלתה, והשתתפה בעיצוב המחודש של גבולות השירה יחד עם קבוצת משוררות מקבילות לה בזמן, כמו חברותיה פלאת' וקמין.

הביקורת והציבור הרבו לעסוק בהיבטים התוכניים-מוסריים של שיריה. בחירתה לקבלת פרס פוליצר עוררה הדים רבים, ונשמעו טענות בקשר ללגיטימציה הציבורית שניתנת למשוררת העוסקת במחלות נפש ובאשפוזים בפרטנות כה רבה, והנזק האפשרי שמסב המעמד שניתן לה לאנשים צעירים הבוחרים לכתוב. גל של ניסיונות התאבדות בעקבות התאבדותה של סילביה פלאת', חברתה ובת דורה השירית של סקסטון, גרם שוב לחידוש הביקורת על כך ששירתה גורמת לאנשים צעירים לעצב לעצמם אורח חיים הרסני, הנראה בעיניהם כמתאים לתדמית המשורר.

נושאי שירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה הראשון של סקסטון עוסק רבות בטיפול הנפשי, בפסיכואנליזה ובמערכת היחסים בין המטופל למטפל. את השיר "ד"ר מרטין" כתבה סקסטון לפסיכאטר שטיפל בה:

".. אַתָּה דּוֹקְטוֹר מַרְטִין הוֹלֵךְ מֵאֲרוּחַת הַבֹּקֶר אֶל הַשִּׁגָּעוֹן. שִׁלְהֵי אוֹגוּסְט,
אֲנִי מֵאִיצָה דֶּרֶךְ הַתְּעָלָה הַמֵחוּטֵאת בָּהּ הַמֵּתִים הַנָּעִים עֲדַיִן דָּנִים
בִּדְחִיפַת עַצְמוֹתֵיהֶם נֶגֶד הַבְּרִית הַטִיפּוּלִית. וַאֲנִי הַמַּלְכָּה שֶׁל מָלוֹן הַקַּיִץ הַזֶּה,
אוֹ הַדְּבוֹרָה הַצּוֹחֶקֶת עַל גִּבְעוֹל

מָוֶת..."

— 'You Doctor Martin' from 'To Bedlam and Part Way Back'

סקסטון עסקה רבות במערכות היחסים בין אם לבת. אחד ממחזורי השירה המרכזיים שלה הוא "הדימוי הכפול", הכתוב בשבעה חלקים, ובו סקרה את מערכת היחסים שלה עם אִמָּהּ ועם בתה (ג'ויס) לנוכח מחלתה.

".. אֲנִי, שֶׁבָּחַרְתִּי פָּעָמַיִם
לַהֲרֹג אֶת עַצְמִי, אָמַרְתִּי אֶת שֵׁם הַחִבָּה שֶׁלָּךְ
בָּחֳדָשִׁים הַמֵיָבֵּבִים בָּהֶם הֵגָחְת;
עַד שֶׁחֹם קִרְקֵשׁ
בִּגְרוֹנֵךְ וַאֲנִי הִתְּנוֹעַנַּעתִי כְּמוֹ בְּפַנְטוֹמִימָה
מֵעַל רֹאשֵׁךְ. מַלְאָכִים מְכֹעָרִים דִּבְּרוּ אֵלַי. הָאַשְׁמָה,
שָׁמַעְתִּי אוֹתָם אוֹמְרִים, הָיְתָה שֶׁלִּי. הֵם לִהֲגוּ
כְּמוֹ מְכַשְּׁפוֹת יְרֻקּוֹת בְּרֹאשִׁי, נוֹתְנִים לַאֲבַדּוֹן
לִדְלֹף כְּמוֹ בֶּרֶז מְקֻלְקָּל;
כְּאִלּוּ הַאָבָדוֹן הֵצִיף בִּטְנִי וּמִלֵּא עַרִיסָתֵּךְ,
חוֹב יָשָׁן שֶׁהָיָה עָלַי לְשַׁעֵר..."

— 'The Double Image'part 1 from 'To Bedlam and Part Way Back'

סקסטון כתבה על המאבק להשתחרר מן המחלה ומן האשפוז, ועל שאיפתה העזה לחזור להיות אם לבנותיה. כמו כן עסקה ביחסיה עם אמה בתקופות שבהן טיפלו זו בזו: אמה טיפלה בה בעת שהשתחררה מן האשפוזים, והיא באמה לאחר שאובחנה כחולה בסרטן.

" .. בָּאוֹר הַדְּרוֹמִי, חִיוּכָה מֻחְזָק בִּמְקוֹמוֹ,
לְחָיֶיהָ קְמֵלוֹת כְּסַחְלָב
יָבֵשׁ; מַּרְאָתִּי הַלָגְלְגָנִית, אַהֲבָתִי
הַמְמוּגֶרֶת, הַדִּמּוּי הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי.
הִיא נוֹעֶצֶת בִּי מַבָּטָהּ מִפָּנִים אֵלּוּ,
רֹאשׁ אֶבֶן זֶה שֶׁל מָוֶת
שֶׁמִּמִּידוֹתָּיו גָּדַלְתִּי. ..."

— 'The Double Image' part 6 from 'To Bedlam and Part Way Back'

ומסיימת את המחזור בהתייחסות נוספת לבתה:

"...וְזוֹ הָיְתָה הַנּוֹרָאִית בְּאָשְׁמוֹתַּי; לֹא יָכֹלְתְּ לְרַפֵּא
אוֹ לְשַׁכֵּךְ זֹאת. עָשִׂיתִי אוֹתָךְ כְּדֵי לִמְצֹא אוֹתִי."

— 'The Double Image' part 7 from 'To Bedlam and Part Way Back'

שוב ושוב היא עוסקת במוות ובהתאבדות כמו בשיר "חיקויים של טביעה" מ "חייה או מות":

"פַּחַד,
מִטְּבִיעָה,
פַּחַד מֵהֱיוֹת כֹּה לְבַד
שָׁמַר אוֹתִי עֲסוּקָה בְּלַעֲשׂוֹת עִסְקָה
כְּאִלּוּ יָכֹלְתִּי לִקְנוֹת
אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה
וְזֶה עָבַד בְּמֶשֶׁךְ שְׁנָתַיִם
וְכָל חֹדֶשׁ יוּלִי..."

— 'Imitations of Drowning' from 'Live or Die'

עד שניסיון ההתאבדות שלה מצליח, ומותה הופך למציאות.

רשימת ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

To Bedlam and Part Way Back (1960)
All My Pretty Ones (1962)
Live or Die (1966)
Love Poems (1969)
Transformations (1971) ISBN 061808343X
The Book of Folly (1972) ISBN 0395140145
The Death Notebooks (1974)
The Awful Rowing Towards God (1975; posthumous)
45 Mercy Street (1976; posthumous)
Words for Dr. Y. (1978; posthumous)

כתביה של אן סקסטון בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אני יכולה לטעום את בדיל השמים, שירים, תרגם מאנגלית גיורא לשם, עם עוד משוררות, שנות השבעים.
הספר "שיעורים ברעב" הכולל מבחר שירים של אן סקסטון ואשר תרגמה יעל גלוברמן. יצא בהוצאת "קשב" בשנת 2015
שירים בודדים שלה תרגמו גם אורית נוימאיר פוטשניק, עודד פלד ושרונה עדיני, רועי רוזן, יצחק יוסף, דורית ויסמן, ארי פרנקל, חוה רטינסקי, לאה טרן. השירים נדפסו בכתבי העת הספרותיים בישראל.
מתוך המסה פריק שואו, מאנגלית: אלה נובק. דחק, כרך טו', 2022.
תרגומי אן סקסטון ע"י פרופ' זיוה שמיר באתר מב"ע (מחקרים בספרות עברית)