אדריכלות סינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
היכל התפילה לקציר טוב במקדש השמיים, בייג'ינג, 2008
היכל ההרמוניה העליונה בעיר האסורה, עם חיות על הגג שנבנו גם באדריכלות בארצות שכנות, בייג'ינג, 2008
היכל מוֹנִי במקדש לונְגְשִׂינְג, גֶ'נְגְדִּינְגּ. נבנה ב-1052 בתקופת שושלת סונג.
מגדל פעמונים סיני, ווהאן, 2006

אדריכלות סינית היא סגנון אדריכלי שהתפתח בסין במשך אלפי שנים, והשפיעה על האדריכלות במזרח אסיה. הסגנון נקבע בתקופה הקיסרית המוקדמת, כאשר העקרונות המבניים של האדריכלות הסינית נותרו ברובם ללא שינוי, והשינויים העיקריים היו בפרטים הדקורטיביים. החל משושלת טאנג, שושלת הקיסרים הסינית השביעית, השפיעה האדריכלות הסינית בעיקר על הסגנונות האדריכליים של יפן, קוריאה, מונגוליה ווייטנאם, ופחות על הסגנונות האדריכליים בדרום-מזרח אסיה, הכולל את מלזיה, סינגפור, אינדונזיה, סרי לנקה, תאילנד, לאוס, קמבודיה והפיליפינים.[1][2][3][4][5][6]

מאפייני האדריכלות הסינית הם סימטריה, שימוש בשטחים פתוחים מתוחמים, שימוש בהיררכיה בכיוונים בפנג שווי,[7] הדגשה אופקית ורמיזה לסמליות קוסמולוגית, מיתולוגית או אחרת. בגלל הדגש על שימוש בעץ, ממיינת האדריכלות הסינית את המבנים מפגודות לארמונות, ומבנים מונומנטליים בנויים מחומרים פחות אורגניים אך עמידים יותר. חלק ניכר מהידע ההיסטורי באדריכלות הסינית נמצא בדגמים אדריכליים מחרס ששרדו, ובתוכניות אדריכליות ופרטי בניין שנעשו. חלק מהאדריכלות הסינית מציג השפעת סגנונות אחרים מחוץ לסין, כמו השפעת מסגדים מהמזרח התיכון. לצד אלמנטים זהים באדריכלות הסינית, יש בה שונוּת לפי שיוך המבנה לקיסרים, לפשוטי העם או למטרות דתיות. שינויים נוספים באדריכלות הסינית נראים באזורים גאוגרפיים שונים ובעיצובים אדריכליים אתניים. לִיאַנְגּ סְה-צֶ'נְגּ (אנ'), האדריכל וההיסטוריון הסיני, פרסם בכתב העת של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, כי האדריכלות הסינית עתיקה כמו הציוויליזציה הסינית, ושמרה על מאפייניה העיקריים מהתקופה הפרהיסטורית עד המאה ה-20.

במאה ה-20 שילבו בהצלחה אדריכלים סיניים עיצובים סיניים מסורתיים באדריכלות מודרנית, בדרך כלל במבני ממשל. לחץ הפיתוח העירוני בסין המודרנית דרש אחוזי בנייה גבוהים יותר ובנייה מהירה יותר, וגרם לירידת הביקוש למבנים סיניים מסורתיים, שבדרך כלל היו עד שלושה מפלסים, לטובת האדריכלות המודרנית. עם זאת, הביצועים המסורתיים של האדריכלות הסינית, הכוללים נגרות ראשית ומשנית, בנייה בלבנים ובנייה באבן, עדיין מיושמים בבנייה ורנקולרית באזור הכפרי העצום בסין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הנאוליתית והעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם של גְּ'יַאנְגְּגַ'אי, כפר נאוליתי מתרבות יאנגשאו במזרח שיאן, 2011

תרבויות סיניות התפתחו במישורים לאורך הנהרות שנשפכו למפרצי בַּוֹהַאי (אנ') והַאנְגְּג'וֹאוּ בים סין המזרחי. הנהרות הבולטים, הנהר הצהוב (הצפוני יותר) והיאנגצה, אוכלסו במארג כפרים מורכב. בתקופה הנאוליתית האקלים היה חם ולח, ואיפשר לגדל דוחן בצפון ואורז בדרום. לא היה מקור יחיד לתרבות הסינית, אלא התפתחו בהדרגה זהויות תרבותיות שונות מקהילות כפריות למדינות קטנות ומאורגנות היטב בין השנים 4000–2000 לפני הספירה. שתי התרבויות החשובות היו חונְגְּשַׁאן (אנ') בשנים 4700–2900 לפני הספירה במונגוליה הפנימית ובמחוז חביי צפונית למפרץ בוהאי, ויַאנְגְשַׁאוֹ (אנ') (5000–3000 לפני הספירה) במחוז חנאן. בין שתי התרבויות התפתחה לוֹנְגְּשַׁאן (אנ') (תרבות החרס השחור, 3000–1900 לפני הספירה) בעמק הנהר הצהוב האמצעי והתחתון (ליד הים).[8] באזורים משולבים אלה קמו אלפי מדינות קטנות ואב טיפוסים של מדינות עד שנת 3000 לפני הספירה. חלקן המשיכו לחלוק מרכזים פולחניים משותפים שאיחדו את הקהילות, אך מדינות אחרות התפתחו בקווים עצמאיים יותר. החיים לא התנהלו על מי מנוחות, והופעתן של ערים מוקפות חומות בתקופה זו הייתה אינדיקציה ברורה לכך שהמציאות הפוליטית השתנתה ללא הפסקה.

תרבות הונגשאן של מונגוליה הפנימית, שהתפתחה לאורך נהרות לָאוהַה, יִינְגְּגִּ'ין ונהר דַּהלִינְג (אנ') הנשפכים למפרץ בוהאי, השתרעה על פני שטח גדול, אך היה לה מרכז פולחני משותף אחד, שהורכב לפחות מ-14 תלי קבורה ומזבחות על מספר רכסי גבעות. התרבות מתוארכת סביב שנת 3500 לפני הספירה, אבל הייתה יכולה להיווצר גם קודם. אף על פי שאין שום ממצאים להתיישבות כפרית בסביבה, שטח הציוויליזציה היה גדול בהרבה מהשטח שבו יכלו להחזיק שבט יחיד או כפר. במילים אחרות, אף על פי שהטקסים נערכו עבור האליטות, האזור הגדול מרמז שהקהלים בטקס כללו את כל כפרי התרבות ההונגשאנית. כנוף מקודש, משך המרכז מתפללים גם מאזורים רחוקים יותר.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכונה חשובה באדריכלות הסינית היא הדגש על סימטריה, המסמלת איזון, ועל ביטוי (שפה עיצובית).[9] סימטריה ושפה עיצובית של המבנים נמצאים בכל מקום באדריכלות סינית, ממתחמי ארמונות ועד בתי חווה צנועים. תוכניות שיפוץ והרחבה של בית תנסינה במידת האפשר לשמור על סימטריה זו כשיש מימון לכך. אלמנטים משניים ממוקמים כשני אגפים משני הצדדים של המבנים העיקריים, לשמירת הסימטריה. בתוכנית המבנה יש מספר זוגי של עמודים, היוצר מספר אי זוגי של חללים (間, גְּ'ייֵן),[10] והדלת הראשית אל חלל המבנה המרכזי שומרת על סימטריה זו.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד למבנים, הגנים הסיניים אינם סימטריים. העיקרון העומד בבסיס של הקמת הגן הוא יצירת זרימה מתמשכת. תכנון הגן הסיני הקלאסי מבוסס על האידאולוגיה שהאדם והטבע הם אחד, בניגוד למבנה עצמו, המהווה סמל לתחום האנושי המשותף (לחלל המשותף עם האדם), אך מנותק מהטבע. כך גמיש סידור הגן ככל האפשר, על מנת לאפשר לאנשים להרגיש שהם מוקפים בטבע ונמצאים בהרמוניה איתו. שני המרכיבים העיקריים בגן הם סלעים ומים. הסלעים מסמלים את המרדף אחרי חיי הנצח, והמים מייצגים ריקנות וקיום. הסלע שייך ליאנג (יופי סטטי) והמים שייכים ליין (פלא דינמי). הם תלויים זה בזה ומשלימים את כל הטבע.

חללים פתוחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב האדריכלות הסינית המסורתית, מבנים או מבננים משתרעים על פני השטח כולו, אך כוללים חללים פתוחים בתוכם.[11] חללים פתוחים אלה באים בשתי צורות:

  • חצר (院, יוּאֶן): השימוש בחצרות פתוחות נפוץ בסוגים רבים של אדריכלות סינית. דוגמה טובה היא סְה-חֶיוּאֶן (אנ'),[12] שהוא חלל פתוח המוקף בניינים המחוברים זה לזה ישירות או דרך מרפסות.
  • פטיו (天井, טְײֵנְגִּ'ינְגּ): אף על פי שחצרות פתוחות גדולות נמצאות פחות באדריכלות הסינית הדרומית, רעיון החלל הפתוח המוקף בניינים, המופיע במבני החצר הצפוניים, נראה בפטיו במבנים הדרומיים. הפטיו מכונה "באר השמים", והוא חצר סגורה הבנויה ממפגשי בניינים סמוכים ויוצרת חלל לשמיים מהרצפה דרך הגג למעלה.

חללים אלה משמשים לוויסות הטמפרטורה ואוורור המבננים. חצרות צפוניות בדרך כלל פתוחות לכיוון דרום כדי לאפשר חשיפה מקסימלית של קירות וחלונות הבניין לשמש, כשהרוחות הצפוניות הקרות נותרות מחוץ לבניין.[11] פטיואים דרומיים קטנים יחסית ומשמשים לאיסוף מי גשם מהגגות. הם מבצעים את אותן הפונקציות כמו האטריום אימפלוויאטום הרומי, תוך הגבלת כמות אור השמש הנכנסת לבניין. פטיואים משמשים גם כפתחי אוורור לעליית אוויר חם, תוך כדי שאיבת אוויר קריר מקומות הבית התחתונות, הגורמת לחילוף אוויר קר עם החוץ.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היררכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיר קבר בשִׂינְג'וֹאוּ, המתוארך לתקופת צִ'י הצפוני (550–577 לספירה), שעליו מצויר אולם עם גג רעפים, כותרות דו-גונג,[13] ודלתות עם מקושי דלת גדולים מברונזה

תכנון ההיררכיה, החשיבות ושימושי המבנים באדריכלות סינית מסורתית מבוססים על הקפדה במיקום ובכיווני המבנים בשטח. מבנים עם דלתות הפונות לחזית הנכס חשובים מאלו הפונות לצדדים, ומבנים עם דלתות הפונות לאחור הם הפחות חשובים.

מבנים הפונים דרומה בחלק האחורי והפרטי יותר של השטח, עם חשיפה גבוהה יותר לאור השמש, מוערכים יותר ושמורים לבני משפחה מבוגרים או ללוחות זיכרון לאבות. מבנים הפונים מזרחה ומערבה בדרך כלל מיועדים לבני נוער או לקרובי המשפחה, והבניינים הקרובים לחזית הם בדרך כלל עבור משרתים ועוזרים בשכר.

מבני חזית קדמית בחלק האחורי של השטח משמשים בעיקר לחדרי טקסים חגיגיים ולהנצחת אולמות ולוחות אבות. במבנני חצר, חצרות מרכזיות ומבניהן חשובים יותר מהמבנים ההיקפיים, כאשר האחרונים משמשים בדרך כלל כחדרי אחסון, חדרי משרתים או מטבחים.

הדגשה אופקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית מבנים סיניים קלאסיים, בעיקר של בעלי ההון, נעשית בדגש על רוחב ופחות על גובה, וכוללת מסד מאסיבי וסגור עם גג גדול, המרחף מעל מסד זה, כאשר הקירות האנכיים פחות מודגשים. מבנים גדולים וגבוהים מדי נחשבו מכוערים, ולכן נמנעו מבנייתם. האדריכלות הסינית מדגישה את ההשפעה הוויזואלית של רוחב הבניינים על ידי שימוש ביחס גדול כדי לעורר יראת כבוד בקרב המבקרים. העדפה זו מנוגדת לאדריכלות המערבית, הנוטה לגדול לגובה. התוצאה הייתה שפגודות התנשאו מעל מבנים אחרים בקו הרקיע של עיר סינית.

לאולמות ולארמונות בעיר האסורה יש תקרות נמוכות למדי בהשוואה למבנים זהים במערב, אך הופעתם החיצונית מדגימה את הטבע המחבק של סין הקיסרית. רעיונות אלה מצאו את דרכם אל האדריכלות המערבית המודרנית, למשל בעבודת האדריכל הדני ירן אוטזון, שתכנן את בית האופרה של סידני.

מושגים קוסמולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם סְה-חֶיוּאֶן סיני בבייג'ינג, המציג סימטריה, מסד מאסיבי סגור, גג גדול המרחף מעל המסד, עם קירות אנכיים בלתי מודגשים מדי, וקיר מגן לפני הכניסה לבית.
פֿוּ, לוּ ושׁוֹאוּ במקדש הדת הסינית העממית בבנגקוק, תאילנד.
מפת בייג'ינג העתיקה, תרגום לעברית של הקובץ 皇城1.jpg (עיר הקיסרות 1.jpg)

מימי קדם נקטה האדריכלות הסינית במושגים מהקוסמולוגיה הסינית כמו פנג שווי (גאומנטיה (אנ'), ניבוי לפי האדמה)[7] ודאואיזם לבניית והעמדת בניינים מבתי מגורים משותפים ועד למבנים קיסריים ודתיים, על ידי עשיית שימוש ב:

  • קירות מגן הפונים אל הכניסה הראשית של הבית, מתוך אמונה כי דברים רעים נעים בקווים ישרים.
  • קמעות ותמונות למזל טוב:
    • אלי דלתות המוצגים על גבי הדלתות כדי להדוף את הרוע ולעודד את זרימת המזל הטוב.
    • שלוש דמויות מואנשות, המגלמות את שלושת הכוכבים פו, לו ושואו, מוצגות באופן בולט, לפעמים עם הכרזה "שלושת הכוכבים נוכחים" (三星宅, סַאן שִׂינְג גַ'אי).
    • בעלי חיים ופירות המסמלים מזל טוב ושגשוג, כמו עטלפים ורימונים, והאסוציאציה נעשית על ידי שימוש ברבוס.
  • כיוונו של גב המבנה מול נוף מוגבה, והבטחת קיומם של מים בחזית. יש גם שיקולים לכך שגב המבנה חסר החלונות יפנה צפונה, כי שם נמצאת הרוח הכי קרה בחורף.
  • אגמים, בריכות, בארות ומקורות מים אחרים בדרך כלל בנויים במבנה.
  • יישור המבנה לאורך ציר צפון/דרום, כאשר הבניין פונה לדרום ושני הצדדים פונים לכיוון מזרח ומערב.

השימוש בצבעים מסוימים, מספרים וכיוונים יסודיים באדריכלות הסינית המסורתית שיקף את האמונה בסוג של אימננטיות, שבה טבעו של דבר יכול להיות כלול כולו בצורתו. אף על פי שבמסורת המערבית התפתח בהדרגה בסיס של ספרות אדריכלית, מעט מאוד נכתב על הנושא בסין, ועל הטקסט הקדום ביותר, הקאוגונג'י, מעולם לא הייתה מחלוקת. עם זאת, רעיונות על הרמוניה קוסמית וסדר העיר פורשו בדרך כלל ברמה הבסיסית ביותר, כך ששכפול העיר "האידיאלית" מעולם לא היה קיים. בייג'ינג, ששוחזרה במהלך המאות ה-15 וה-16, נותרה דוגמה טובה לתכנון עיר סיני מסורתי. העיר בנויה משני צידי ציר צפון/דרום, העובר דרך מרכז העיר האסורה. חומות העיר הפנימית, שעריה, רחובותיה ובנייניה החשובים סימטריים לציר זה. מקדש האבות הקיסריים (פארק התרבות העממי) ממוקם ממזרח לציר, ומזבח האדמה והיבול (פארק ג'ונג-שן) ממוקם ממערב לציר במרחק שווה; מזבח השמש ממוקם ממזרח לציר, ומזבח הירח ממוקם במרחק שווה ממערב לו; מבין 16 שערי העיר שנבנו בשושלת מינג, שבעה ממוקמים משני עברי הציר, ושניים ממוקמים עליו. חזיתות כל הבניינים החשובים פונות דרומה.[14]

סגנונות אדריכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש סוגים שונים של אדריכלות סינית, בהתאם לייעוד המבנים עבור פשוטי העם, מלכים או צורכי דת.

פשוטי העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי מגדל שמירה סיני בנוי אדמה נגוחה בדוּנְחְוָאנְג (אנ'), מחוז גאנסו, הקצה המזרחי של דרך המשי, תקופת שושלת האן (206 לפני הספירה – 220 לספירה).

עקב בנייה שנעשתה בעיקר בעץ ותחזוקה לקויה, שרדו הרבה פחות דוגמאות לבתיהם של פשוטי העם בהשוואה לבתי אצילים. הבית הממוצע של פשוט העם לא השתנה רבות, גם אחרי התחלתו של סגנון הבנייה האוניברסלי, שלפיו נבנו בתים בתחילת המאה ה-20, והיה דומה מאוד לבתי הקיסרים האמצעיים והמאוחרים בהעמדה ובבנייה.

בתים אלה, בין אם של ביורוקרטים, סוחרים או איכרים, נטו למלא דפוס קבוע: מרכז הבניין היה מקדש לאלים ולאבות הקדמונים, ששימש גם בחגים. משני צידיו היו חדרי שינה למבוגרים; שני אגפי הבניין, הנקראים "דרקונים שומרים" על ידי הסינים, היו מיועדים לילדי המשפחה, לסלון, לחדר האוכל ולמטבח, אם כי לפעמים הסלון היה קרוב מאוד למרכז.[7]

לפעמים המשפחות המורחבות הפכו כה גדולות, עד שהיה צורך בבניית זוג או אפילו שני זוגות נוספים של אגפים.[7] התוצאה הייתה מבנה בצורת חית עם חצר המתאימה לעבודות חווה, כאשר סוחרים וביורוקרטים העדיפו לסגור את החזית עם שער קדמי מרשים. כל הבניינים הוסדרו כחוק, ומספר הקומות, אורך הבניין והצבעים שנעשה בהם שימוש, נקבעו בהתאם לסטטוס החברתי של הבעלים.

פשוטי עם שחיו באזורים שהותקפו על ידי שודדים, בנו מצודות קהילתיות בשם טולו להגנה. בפוג'יין ובג'יאנגשי עיצבו בני ההאקה את הטולו לפי הפילוסופיה הסינית העתיקה של הרמוניה בין האנשים לסביבה. התושבים השתמשו בחומרים מקומיים כדי לבנות את הקירות באדמה נגוחה, שהיא דחיסת תערובת חרסית, חול, חצץ ומים ביחסים מתאימים, לפעמים עם תוספת מייצב, בתוך מסגרת חיצונית תומכת. מטעמי הגנה, לא היו חלונות חיצוניים בשתי הקומות התחתונות, אך המבנה היה פתוח פנימה עם חצר משותפת, ואיפשר לאנשים להיפגש בקלות.

אדריכלות קיסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבניינים שנבנו עבור קיסר סין היו מאפיינים אדריכליים בלעדיים, כמו שימוש ברעפים צהובים. צהוב היה הצבע הקיסרי, ורעפים צהובים עדיין מעטרים את רוב הבניינים בתוך העיר האסורה, אבל במקדש השמיים יש רעפים כחולים המסמלים את השמיים. כמעט תמיד נשענים הגגות על כותרות סיניות ("דו-גונג"), מאפיין המשותף רק למבני דת גדולים. עמודי העץ של הבניינים והקירות בדרך כלל צבועים אדום. שחור הוא צבע מפורסם גם כן, ומשמש לעיתים קרובות בפגודות, מתוך אמונה שהצבע השחור נותן השראה לאלים לרדת אל האדמה.

הדרקון הסיני בעל חמשת הטפרים, שאומץ על ידי קיסר מינג הראשון לשימושו האישי, שימש כעיטור על הקורות, העמודים והדלתות באדריכלות הקיסרית, אך לא על גגות מבנים קיסריים, שעליהם היו חיות אחרות.

רק הבניינים ששימשו את המשפחה הקיסרית הורשו להכיל תשעה ג'יאן (間, מרחק בין שני עמודים), רק בשערים שבהם השתמש הקיסר היו חמש קשתות, והקשת המרכזית הייתה שמורה לקיסר עצמו.[15] בסין העתיקה הצבע המועדף היה אדום, והבניינים פנו דרומה, משום שמהצפון נשבה רוח קרה.

בייג'ינג נקבעה כבירת סין אחרי פלישת המונגולים במאה ה-13, והשלימה את תזוזת הבירה מזרחה שהחלה בשושלת ג'ין (1115–1234).[15] שושלת מינג שכבשה מידי שושלת יואן את השלטון הסיני ב-1368, קבעה את בייג'ינג כמקום הכוח הקיסרי למשך 500 השנים הבאות. הקיסר והקיסרית חיו בארמונות הממוקמים על ציר הסימטריה הראשי של העיר האסורה, שעבר מדרום לצפון, יורש העצר גר בצד מזרח והפילגשים מאחור. עם זאת, באמצע שושלת צ'ינג הועברו מגורי הקיסר לצד המערבי של המתחם. הציר הסיני אינו ציר במובן המערבי של נקודת מבט אל החזיתות, אלא קו של פריווילגיה חברתית, הקובע את קרבת המבנים אליו. אין מבט לנוף, אלא סדרת שערים וביתנים.

נומרולוגיה השפיעה משמעותית על האדריכלות הקיסרית, ולכן השימוש בתשע בבנייה, בהיותה הספרה בעלת הערך הגבוה ביותר, והאמונה כי בעיר האסורה יש 9,999.5 חדרים,[16] המספר הכי קרוב ל-10,000 החדרים האגדיים בשמיים. גם הכניסה לארמון אריכות הימים מסומנת על ידי קיר הלבנים המזוגגות "מסך תשעת הדרקונים". חשיבות המזרח (כיוון השמש העולה) בכיוון ובמקום המבנים הקיסריים נקבעה לפי פולחן השמש, הנמצא בתרבויות קדומות רבות, ומבטאת את הרעיון של שליט המזוהה עם השמש.

הקברים והמאוזוליאומים של בני המשפחה הקיסריים, כדוגמת קברי המאה השמינית של שושלת טאנג במאוזוליאום גַּאנְלִינְג (אנ'), נמנים עם המסורת הקיסרית באדריכלות הסינית. בתוך הפירמידות ותלי הקבורה נמצאים מבני פיר וקמרון תת-קרקעיים המחופים בקירות לבֵנים מאז תקופת המדינות הלוחמות (475–221 לפני הספירה).

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבני דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט מקרוב על כותרות הדו-גונג של פגודת פֿוּגּוֹנְגּ בפינגיאו, מחוז שאנשי, שנבנתה בשנת 1056 בתקופת שושלת ליאו, והיא הפגודה העתיקה ביותר בסין שבנויה כולה מעץ.

באופן כללי דומה האדריכלות הבודהיסטית לסגנון הקיסרי. במנזר בודהיסטי גדול יש בדרך כלל אולם קדמי, שבו שוכנים פסלים של ארבעת המלכים השמימיים, ואחריהם אולם גדול, שבו שוכנים פסלי הבודהות. חדרים לנזירים ולנזירות ממוקמים בשני הצדדים. דוגמאות לכך הן מקדש הענישה[17] ומקדש פּוּטְווֹ דְזונְגגֶ'נְג, שניהם מהמאה ה-18 בעיר גֶ'נְגְּדֶּה במחוז חביי. במנזרים הבודהיסטיים יש לפעמים גם פגודות, שעשויות לאכלס שרידים של גאוטמה הבודהה. בדרך כלל, פגודות ישנות הן עם ארבעה צדדים, ופגודות מאוחרות יותר הן עם שמונה צדדים.

אדריכלות דאואיסטית, לעומת זאת, נבנית בדרך כלל לפי סגנון העם. הכניסה הראשית היא בדרך כלל בצד, מתוך אמונה טפלה בשדים העלולים לנסות להיכנס למבנה לפי פנג שווי. בניגוד לבודהיסטים, במקדש דאואיסטי האלוהות העיקרית נמצאת באולם הראשי הקדמי, והאלוהות הקטנה יותר נמצאת באולם האחורי ובצדדים. הסיבה לכך היא שסינים מאמינים כי גם אחרי פטירה, הנשמה עדיין חיה. התכנון של קבר האן מראה את כוחות היין והיאנג הקוסמיים, שני כוחות השמים והארץ שיוצרים נצח.[18]

המגדל הפרה מודרני הגבוה ביותר בסין, פגודת לְיַאוֹדִּי בגובה 84 מטרים משנת 1055, נבנה למטרות דתיות ולמטרות לחימה. הפגודה שימשה כפגודת הכתר של מנזר גַּאיְיוּאֶן בדִּינְגְּג'וֹאוּ (אנ') העתיקה, חביי, ושימשה גם כמגדל שמירה צבאי עבור חיילי שושלת סונג לצפות בתנועות אויב אפשריות של שושלת ליאו.

האדריכלות של המסגדים ושל מקדשי קבר (גּונְגְּבֵּיי, גונבד בפרסית) של המוסלמים בסין משלבת לעיתים קרובות סגנונות סיניים מסורתיים עם השפעות מזרח תיכוניות.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון עירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהתקופה הנאוליתית מתבסס התכנון העירוני הסיני על פנג שווי ועל תרשים הסולמית של החלקות (אנ') בחלוקת קרקעות. תרשים הסולמית מבוסס על ריבוע הלואושו (洛书), ריבוע קסם מחולק לתשעה לפי הנומרולוגיה הסינית, עם שמונה חלקות פרטיות בהיקף ושטח ציבורי פתוח במרכז. בשושלת סונג הדרומית התבסס תכנון הכפר חוֹנְגְּצוּן באנחווי בשנת 1131, על הרמוניה בין האדם לטבע, ופנייה לדרום עם הרים ומים סביב העיר. לפי תאוריית הפנגשווי המסורתית, תוכנן הכפר העתיק בקפידה והדגים את שילוב האדם והטבע בתכנון אקולוגי.[19]

מכיוון שבצפון סין התרחשו מלחמות לעיתים קרובות, עברו אנשי הצפון לגור בדרום סין, ושיטת הבנייה של בתי החצר הותאמה לדרום סין. כפר טונגיואן במחוז פוג'יין, שנבנה בתקופת קיסר ג'יאג'ינג (אנ') משושלת מינג, הוא דוגמה טובה ליישוב המתוכנן לפי יסודות פנג שווי הסיניים: הגנה עצמית פסיכולוגית, ומבנה בנוי בצורת הגנה עצמית חומרית.[20]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור שימש העץ כחומר בניין עיקרי משום שהיה נפוץ מאוד. כמו כן האמינו הסינים שהחיים קשורים בטבע, וניתן להשיג רגשות נצחיים על ידי קיום משותף עם היקום. לכן הועדף העץ על האבן, שהייתה חסרת חיים, ואדריכלות נתפסה כגוף חיים שבני אדם יכלו להרחיבו באמצעים טבעיים.[21] עם זאת, בניגוד לחומרי בנייה אחרים, מבני עץ ישנים בדרך כלל אינם שורדים, משום שהם חשופים יותר לבליה ולשריפות, ובאופן טבעי נתונים לרקבון לאורך זמן. פגודת סונגי בהר סונג שנבנתה בשנת 523 מלבנים במקום עץ היא הפגודה העתיקה ביותר שנותרה בסין.

משושלת טאנג ואילך, הפכה אדריכלות לבנים ואבן לנפוצה יותר והחליפה מבני עץ. הדוגמאות המוקדמות ביותר למעבר הן גשר גַ'אוֹג'וֹאוּ במחוז חביי שהושלם בשנת 605 או פגודת שׂוּמִי שנבנתה בשנת 636 במחוז חביי, כאשר לפני כן שימשו אבן ולבנים באדריכלות הקברים התת-קרקעיים של שושלות קדומות יותר.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגמים מיניאטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שלרוב שרדו רק חורבות של קירות ומגדלים שנבנו מאדמה נגוחה בסין הקדומה לפני המאה ה-6 לספירה, ניתן לקבל מידע על אדריכלות סינית עתיקה (במיוחד אדריכלות עץ) מדגמי מבנים פחות או יותר מציאותיים, שנוצרו מחרס על ידי הסינים הקדומים כפריטי קבורה.

בתקופת שושלת ג'ין (265–420) ושש השושלות, נוצרו לרוב דגמים זעירים של מבנים או הרכבים אדריכליים שלמים כדי לקשט את החלק העליון של "אגרטלי הנשמה" שנמצאו בקברים רבים מאותה תקופה.[22]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פער מגדרי בבתים ובחברה הסינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר לטכניקות של יצירת האדריכלות הפיזית שבהן השתמשו הסינים, הייתה "אדריכלות דמיונית" שהוטמעה בבית הסיני. אדריכלות דמיונית זו הקרינה שלושה עקרונות עיקריים של יחסים בין דיירי הבית, היקום והחברה כולה, וכל עיקרון מתאר חוסר איזון בין כוחות מגדריים.[23][24]

העיקרון הראשון היה שהבית הסיני מגלם ערכים נאו-קונפוציאניים, שהיו שיתוף פעולה, נאמנות, כבוד ושירות. הערכים הוצגו באופן שבו ייצג הבית הסיני דורות, מגדר וגיל. בניגוד לבתים מערביים, הבית הסיני לא היה חלל פרטי ולא היה מופרד מהמדינה, אלא היווה קהילה קטנה יותר ומקום שהגן על המשפחה. זה היה די מקובל שבבתים גרו חמישה דורות תחת קורת גג אחת, לפי המושגים החברתיים של הערכים הקונפוציאניים על חמשת היחסים בין שליט ונשלט, אב וילד, בעל ואישה, מבוגר וצעיר, אח וחבר, והודגש הפער בין העליון לכפוף. במערכת היחסים בין הבעל לאישה, היא נשלטה על ידיו, אבל הוא עדיין היה אחראי להתייחס אליה בטוב לב, התחשבות והבנה.[23]

ההיבט השני היה שהבית הסיני היה חלל קוסמי. הבית תוכנן כמקלט כדי לסכל השפעות רעות על ידי תיעול אנרגיית קוסמיות (צ'י) באמצעות פנג שווי. בהתאם לעונות השנה, תנועת הכוכבים, תצורת הנוף של גבעות, סלעים, עצים ומים, סידור הבית, כיוונו ופרטי הגגות והשערים, נוצרת אנרגיה חיובית. גם בתוך הבית שולבה מתודולוגיה זו על ידי סימטריה, אוריינטציות, סידור חפצים וניקיון, שהיו גורמים חשובים לכניסת אנרגיה קוסמית. אפילו בבתים עניים הייתה חשיבות לניקיון וסדר, המפצים על המגורים הצפופים. טיאטוא היה משימה יומיומית לטיהור החדר מזיהומים כמו לכלוך. ההיסטוריון הסיני סְה-מַה גְּװַאנְגּ (אנ') כתב: "משרתי הרבעים הפנימיים והחיצוניים והפילגשים קמים כולם לקריאת התרנגול הראשונה. אחרי סירוק, רחצה והלבשה, על המשרתים לטאטא את האולמות והחצר הקדמית; על השוער והמשרתים המבוגרים לטאטא את החצר האמצעית, ואילו המשרתות שוטפות את חדרי המגורים, מסדרות שולחנות וכיסאות, ומכינות את השירותים של האדון והגבירה". בביצוע הניקיון נראית ההפרדה המגדרית של משק הבית הסיני.

המרכיב השלישי היה שהבית היה חלל של תרבות, המגלמת את ההשקפה הסינית על האנושות, והופרד מהחוץ על ידי חומות ושערים. השערים היו מחסום פיזי ושימשו גם כלוח מודעות עבור העולם החיצוני. החומות היו גבולות התחום הפטריארכלי. בתרבות הביתית נאכפו כללי המשפחה, ויצרו פער בין דיירי הבית. נשים הוסתרו לרוב בין הקירות הפנימיים כדי לבצע חובות ביתיות, וגברים היו נציגי הבית. כליאת הנשים הייתה אמצעי לשליטה במיניות שלהן, על מנת שלא תכנסנה להריון מגבר זר. מעבר לכך, הבעלים היו מתבגרים, נישאים ונפטרים בבתים שבהם נולדו אבותיהם וסביהם, ואימותיהם גרו עימם עד פטירתן. הנשים היו עוזבות את הבית שבו נולדו, כדי להפוך לזרות בבית החדש, והתקבלו אחרי כניסתן להריון. לעיתים קרובות קיבלו כלות חדשות יחס רע מהמבוגרים בבית. במקרים קיצוניים התייחסו אליהן כאל משרתות ללא שכר, והן נאלצו לבצע מטלות בלתי נעימות. בעיני נשים נחשבו נישואין כירידה לגיהנום. כתוצאה מכך, התמודדו גברים ונשים עם שני אורחי-חיים שונים לחלוטין.[25]

אף על פי שבני הזוג היו נשואים, הבעלים והנשים לא שהו באותו חדר פרטי במשך זמן רב. במהלך היום גברים היו יוצאים או שקועים בלימודיהם, כדי שיוכלו להימנע מכל מגע מיותר עם קרובי משפחה. נשים לא הורשו לצאת מהחדרים הפנימיים. אם אישה נאלצה לצאת מהבית, עליה לכסות את פניה עם צעיף או עם שרוול היד שלה. עם זאת סיפקו החדרים הפנימיים לנשים שליטה על הסדר הפטריארכלי, מכיוון שהיה להן חדר פרטי שגברים בדרך כלל לא הורשו להיכנס אליו.

בכל המישורים וההיבטים החברתיים, בודד הבית הסיני את הנשים מהחברה. אישה נשואה הייתה למעשה אסירה בבית בעלה, ואילו הבעל מעולם לא נאלץ לעזוב את ביתו ואת הוריו, וידע לאיזה אילן יוחסין נולד ולאיזו סביבה הוא שייך מאז שהחל להבין את העולם.

השפעה מחוץ לסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהאדריכלות הסינית התבססה בעיקר על התפתחות עצמית, היו תקופות שבהן האדריכלות הסינית קיבלה השפעה משמעותית מחוץ לסין, בעיקר בתקופות של קיסרויות כיבוש כמו שושלת יואן ושושלת צ'ינג, שנטו להיות יותר כלפי חוץ. יסודות ושרידי חאנאבליק בירת יואן, הנמצאים תחת העיר האסורה בבייג'ינג, נותחו על ידי חוקרים כדי להשוותם לסגנונות קודמים וכדי לבחון את השפעותיהם על מאפיינים מאוחרים יותר של אדריכלות מינג וצ'ינג. מעבר לכך, גרם ייבוא רב בשושלת יואן של פקידים מוסלמים, אדריכלים ומלומדים מהעולם האסלאמי לזרם אלמנטים עיצוביים אסלאמיים, בעיקר במסגדים.

מסגד יוּאֶחוּ (אנ') שנבנה בשנת 1003 בעיר נִינְגְּבּוֹ (אנ'), מחוז ג'ג'יאנג, הוא דוגמה לאדריכלות אסלאמית שהופיעה בסין בתקופת שושלת סונג. כשהגיעו הסוחרים הערבים לעיר המסחרית הגדולה נינגבו והתיישבו בה, הם הפיצו את תרבות האסלאם ובנו מסגד. מאוחר יותר נבנו מסגדים נוספים סביב בייג'ינג.[26] תרבות האסלאם נמצאת במסגדי שיאן כמו המסגד הגדול של שיאן והמסגד בסמטת דַּאשׂוּאֶשִׂי, כאשר המסגדים בבייג'ינג עוקבים בעיקר אחרי הנורמות של תכנון סיני, העמדה, עיצוב ומבנה עץ מסורתי. הכתובות במסגדי בייג'ינג התבססו בתחילה על ערבית, ובהדרגה החלו להסתמך על השפה הסינית, במיוחד מאז שושלות יואן המאוחרות וראשית שושלת מינג. המוסלמים הראשונים שלא היו סינים הסתמכו על שפת האם שלהם, ואילו דורות מאוחרים יותר של מוסלמים שנולדו בסין הפכו לחלק גדול מהתרבות הסינית.[27]

בצפון מזרח סין יש הרבה פגודות מיניאטוריות, שנבנו כאשר בודהיסטים הגיעו מהודו בשנים 907–1125 כדי להפיץ את הבודהיזם בתקופת שושלת ליאו, והקיסרות תמכה בתרגול הבודהיזם. הבודהיסטים פיתחו כמה סוגים חדשים של מבני אדריכלות בודהיסטית מלבנים, וניתן למצוא פגודות רבות ממחוז חביי עד בייג'ינג ומונגוליה הפנימית.[28]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעה על ארצות אסייתיות סמוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדריכלות הסינית השפיעה בדרגות שונות על התפתחות האדריכלות בארצות שכנות במזרח אסיה. אחרי שושלת טאנג, תקופה שבה התרחבה התרבות הסינית לארצות שכנות באופן משמעותי, הייתה לאדריכלות הסינית השפעה רבה על הסגנונות האדריכליים של יפן, קוריאה ומונגוליה, שבהם נמצא העיצוב הסיני של גגות הרעפים בכל מקום. בארצות מזרח אסייתיות נוספות הייתה לאדריכלות הסינית השפעה קטנה יותר, ושיטות בנייה אדריכליות סיניות מסוימות אומצו על ידי אומנים תאילנדים אחרי שהחל סחר בין תאילנד לבין שושלת יואן ושושלת מינג. גגות מקדשים וארמונות בתאילנד נבנו בסגנון סיני, ובניינים בסגנון סיני נבנו במחוז פרה נחון סי איותטאיה, כקבלת פנים למספר הגדול של בוני ספינות, מלחים וסוחרים סינים שהגיעו לתאילנד.[3]

באינדונזיה נמצאים מסגדים המכילים השפעה סינית. השפעה זו מאוחרת ביחס לאזורים אחרים באסיה ונובעת מהקהילה הסינית-אינדונזית הגדולה.[2] האלמנטים האדריכליים הסיניים השפיעו גם על וייטנאם, שם היא אימצה את הסגנון של גג הרעפים הסיני.

בדרום אסיה, מילאה האדריכלות הסינית תפקיד בעיצוב האדריכלות של סרי לנקה, לצד השפעות מאדריכלות הודו והשפעות אחרות מדרום מזרח אסיה.[5] בגגות רעפים קנדיאניים בסרי לנקה יש מאפיינים סיניים.[29]

בעיר האסורה בבייג'ינג ובשאר סין יש פסלי אריות שומרים סיניים. בנפאל נמצאים פסלי אריות שומרים בקדמת מקדשים בודהיסטיים, ארמונות ומספר מקדשים הינדיים. ברחבי אסיה יש פסלי אריות ביפן, קוריאה, תאילנד, מיאנמאר, וייטנאם, סרי לנקה, קמבודיה ולאוס.[30]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדריכלות מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 התוודעו הסינים לאדריכלות האירופית כאשר האירופאים בנו באזורי הזיכיון שקיבלו מהסינים מבנים בסגנון אדריכלות מודרנית, שהייתה בנייה נקייה ללא קישוטים, וסטודנטים סיניים שלמדו אדריכלות החלו לבקר גם במדינות המערב. כתוצאה מכך בתקופת הרפובליקה הסינית, החלו הסינים לשלב טכנולוגיית בניין מערבית עם אלמנטים סיניים, בעיקר בבנייה ציבורית. בתקופת ההיסטוריה של הרפובליקה העממית של סין הפכה האדריכלות הסובייטית (אנ') לסגנון חשוב באדריכלות של סין, ונבנו מבני ציבור מפוארים ובתי מלון ענקיים. בעשורים האחרונים נבנו בסין בנייני מסחר ובתי מלון חדשים בסגנון מערבי וקרובים לטכנולוגיה המערבית, אך לצד בנייתם, לא התקדם תקן הבנייה למגורים.[31]

במאה ה-21 בוצעו בסין פרויקטים רבים מאוד של אדריכלות מודרנית, עד כי סין נקראה גן המשחקים של אדריכלים זרים.[32] בתחילת 2015 התערב הנשיא שי ג'ינפינג ואמר כי סין כבר לא זקוקה ל"אדריכלות מוזרה". בעקבות דבריו נמצאת סין בתהליך של ניסוח כללים חדשים לאדריכלות סינית המדגישה מסורת לאומית.[33]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P Architecture.png

פורטל האדריכלות הוא שער לכל הנושאים ותחומי המשנה של האדריכלות. הפורטל מציג נושאים חשובים בתולדות האדריכלות, מבנים ואדריכלים בעלי חשיבות, מושגים ומונחים ומסגרות עם קישורים לתחומים קרובים או חופפים בהם הנדסה אזרחית, תכנון עירוני ועוד.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Chinese architecture. Writer Xiao Mo, Translator Liang Faming. Beijing: Culture and Art Pub. House, 1999, ISBN7503918284
  • A Pictorial History of Chinese Architecture: A Study of the Development of Its Structural System and the Evolution of Its Types. Liang Ssu-Ch'eng, edited by Wilma Fairbank. Cambridge, Mass.: MIT Press, 1984

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אדריכל אריה קוץ, אדריכלות נוף יפנית, explorejapan.net, "רעיונות של עיצוב נוף חילוני הגיעו מחצרות האצולה הסינית לחוילות של האריסטוקרטיה היפנית בשיא ההשפעה של שושלת טאנג (מאות 7 עד 9) על יפן".
  2. ^ 2.0 2.1 Chiara Formichi, Religious Pluralism, State and Society in Asia, Routledge, 2013, ISBN 9781134575428. (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 Nithi Sthapitanond, Brian Mertens, Architecture of Thailand: A Guide to Tradition and Contemporary Forms, Didier Millet, 2012, ISBN 9789814260862. (באנגלית)
  4. ^ Robin Winks, The Oxford History of the British Empire: Volume V: Historiography, OUP Oxford, 1999, ISBN 9780191542411. (באנגלית)
  5. ^ 5.0 5.1 Senake Bandaranayake, Sinhalese Monastic Architecture: The Viháras of Anurádhapura, BRILL, 1974, ISBN 9789004039926. (באנגלית)
  6. ^ Ddmdomag, Filipino-Chinese Coalitions, openthedorr, ‏9 באפריל 2013 (באנגלית)
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Ping Xu, Models Structured Traditional Beijing Courtyard Houses, Journal of Architectural and Planning Research, ‏חורף 1998 (באנגלית)
  8. ^ Mark Cartwright, Longshan Culture, Ancient History Encyclopedia, ‏25 באוקטובר 2017 (באנגלית)
  9. ^ אדריכל אליעזר ארמון מישראל כתב את הספר: "אם אדריכלות היא שפה, בניין הוא סיפור".
  10. ^ חלל אדריכלי הוא המרחב הנמצא בין אלמנטים מבניים ואחרים, בין אם בתוך המבנה ובין אם מחוץ לו.
  11. ^ 11.0 11.1 אדריכל אריה קוץ, ארכיטקטורה בסין 2500 שנות אורבניזם, www.china.co.il, ‏18 בדצמבר 2007
  12. ^ ננסי טרג'וס, ‏סין הרגש: בייג'ינג. המאה ה-21, בעיתון מקור ראשון, 12 במאי 2012: "ביקרנו ב"סיהיואן" בייג'ינגי מסורתי, שזה מתחם שבו ארבעה מבנים מקיפים חצר".
  13. ^ Sharon Lam, Dougong: The enduring appeal of an ancient Chinese building technique, CNN, ‏1 בספטמבר 2017 (באנגלית)
  14. ^ בייג'ינג, ynet
  15. ^ 15.0 15.1 יובל נעמן, בייג'ינג הקיסרית – 700 שנות היסטוריה, www.yuval-naaman.com, "מהדברים אליהם כדאי לשים לב בביקור בעיר האסורה, הם השער בעל חמש הכניסות – המרכזית לקיסר ולמצטיינים בבחינות הקיסריות, הבאים בתור למיועדים לאצולה ולפקידות הרמה, והקיצוניים לעובדי הארמון".
  16. ^ נוגה פייגה, סודות העיר האסורה, travelchina.co.il, ‏אוקטובר 2015
  17. ^ מקדש הענישה הנציח את ניצחון צ'יינלונג, קיסר סין משושלת צ'ינג על אנשי דזונגאר משבט איראט בצפון-מערב סין המודרנית (שינג'יאנג), שלחמו בשלטון צ'ינג במאה ה-18.
  18. ^ Nataša Vampelj Suhadolnik, Han Mural Tombs: Reflection of Correlative Cosmology through Mural Paintings, Journals of Faculty of Arts, University of Ljubljana, Asian and African Studies XV, volume 1 (2011), pages 19–48, ‏2011 (באנגלית), Creative Commons Attribution Share-Alike 4.0 License.
  19. ^ Shanwen Zheng, Baolong Han, Dang Wang and Zhiyun Ouyang, Ecological Wisdom and Inspiration Underlying the Planning and Construction of Ancient Human Settlements: Case Study of Hongcun UNESCO World Heritage Site in China, MDPI, Creative Commons Attribution 4.0 License, ‏26 באפריל 2018 (באנגלית)
  20. ^ Xia Jin, Shang-chia Chiou, Architectural Features and Preservation of Ancient Residential Complexes of the Changs in Xiangan, Xiamen, ISPRS, ‏2015 (באנגלית)
  21. ^ Lin Li, Lei Tang, Haihong Zhu, Hang Zhang, Fan Yang and Wenmin Qin, Semantic 3D Modeling Based on CityGML for Ancient Chinese-Style Architectural Roofs of Digital Heritage, MDPI, Creative Commons Attribution 4.0 License, ‏2017 (באנגלית)
  22. ^ Albert E. Dien, Six Dynasties Civilization, Yale University Press, 2007, Early Chinese Civilization Series, ISBN 978-0-300-07404-8. (באנגלית)
  23. ^ 23.0 23.1 Francesca Bray, Technology And Gender: Fabrics of Power in Late Imperial China, www.thefreelibrary.com, ‏1997 (באנגלית)
  24. ^ Ann Waltner, Bray, Technology and Gender: Fabrics of Power in Late Imperial China, 1997, china.usc.edu, ‏1 בינואר 2000 (באנגלית)
  25. ^ נעמה דור, נשים בחברה הסינית המסורתית, havayot-baderech.co.il
  26. ^ Hamada Muhammed Hagras (15 ביוני 2017). "An Ancient Mosque in Ningbo, China, Historical and Architectural Study". Journal of Islamic Architecture (באנגלית) (Creative Commons Attribution Share-Alike 4.0 International License) 4 (3): 102–113. doi:10.18860/jia.v4i3.3851. בדיקה אחרונה ב-15 בנובמבר 2019. 
  27. ^ حماده محمد هجرس (חמדה מוחמד הגרס), النقوش واللوحات التذكارية بمساجد بكين "دراسة أثرية", Castle journal, כתובות ולוחות זכרון במסגדי בייג'ינג "מחקר ארכיאולוגי", ‏22 במאי 2019 (בערבית)
  28. ^ Youn-mi Kim, Virtual Pilgrimage and Virtual Geography: Power of Liao Miniature Pagodas (907–1125), MDPI, Creative Commons Attribution 4.0 License, ‏26 בספטמבר 2017 (באנגלית)
  29. ^ Leelananda Prematilleke, Karthigesu Indrapala and Johanna Engelberta van Lohuizen-de Leeuw, Senarat Paranavitana Commemoration Volume, BRILL, 1978, ISBN 9004054553. (באנגלית)
  30. ^ Kelly Gorman, Monster Monday: Guardian Lions, kgorman.ca, ‏22 בינואר 2013 (באנגלית)
  31. ^ יובל ניסני, חוזרים לשנות הקומוניזם – ומשמרים: על הלהיט הנדל"ני החדש בסין, מרכז הנדל"ן, ‏20 באוגוסט 2019 (באנגלית)
  32. ^ ירון בירנבאום, סין מציגה: מוזיאון חי של אדריכלות ניסיונית בקנה מידה אמיתי, באתר Xnet‏, 23 בינואר 2013, "טייקון העניק למתכננים מובילים חופש יצירתי מלא ותקציב בלתי מוגבל. התוצאה: 20 הווילות של סיפאנג".
  33. ^ חדשות חוץ, Suomalaisarkkitehdin merkkiteos Pekingissä joutui presidentin silmätikuksi, yle.fi, "נקודת ציון של אדריכל פיני בבייג'ינג (משרדי הטלוויזיה המרכזית של סין) עוררה את תשומת ליבו של הנשיא. שי ג'ינפינג אמר לפני מספר חודשים כי סין כבר לא זקוקה לאדריכלות מוזרה. הצהרת הנשיא היא ביטוי לאידאולוגיה לאומנית, רצון להתמודד עם השפעות זרות ודגש על מסורות סיניות, כולל אדריכלות", ‏6 באפריל 2015 (בפינית)