תיק כחול-לבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תיק כחול-לבן
Tikkl.jpg
עטיפת הספר
מידע כללי
מאת חגי טיומקין
סוגה מותחן ריגול
הוצאה
הוצאה ספרית מעריב
תאריך הוצאה 1992
מספר עמודים 400
סדרה
הספר הבא תיק ספקולטיבי
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001225399

תיק כחול-לבן הוא מותחן ריגול מאת חגי טיומקין, המתרחש בישראל בשנות ה-70, ועוסק בחיפושים אחר חפרפרת שחדרה למערכת הביטחון הישראלית. הספר יצא לאור בשנת 1992 בהוצאת "ספרית מעריב".

הספר הוא הראשון בסדרת ספרים, הכוללת גם את "תיק ספקולטיבי" ו"תיק IVF", המתארים את עלילות אנשי השב"כ, אורי קרמר ורוני לרנר[1].

הספר מציג את השב"כ, ובמידה מסוימת גם את צה"ל, כגופים ביורוקרטיים ומושחתים (חשיבות גדולה מוקדשת למילוי טפסים, מתקן חקירות משמש גם למפגשים מיניים, קשרים הם מרכיב ראשון במעלה בפעילות השב"כ ועוד).

תמצית העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדירה של מחבלים לישראל מלבנון באמצע 1973 התאפשרה בזכות מפה של שדה מוקשים בגבול הצפון שנמצאה בידיהם. החשד לדליפת המידע נופל על קצין ההנדסה הפיקודי, שמפה דומה נעלמה ממשרדו. פעולת תגמול של שייטת 13 בלבנון נכשלה משום שלמחבלים היה מידע מוקדם על קיומה.

בשנת 1978 החלה חקירה של השב"כ בדבר מאמצי ריגול של רומניה בישראל. החוקר הוא אורי קרמר, ראש המדור הרומני בשירות. במקביל לחשד בנספח הכלכלי הרומני, בעקבות סיפורו של יעקב לזר, סוחר למוצרי חשמל יליד רומניה, שבעת ביקור ברומניה נחקר באכזריות על ידי הסקוריטטה, נפתחת חקירה לגילוי חפרפרת, הנמצאת, לפי המידע שסיפקה, בשלישות הראשית או במטה השב"כ.

לשם איתור החפרפרת נשלח בארי טרנר, חוקר מתחיל בשירות, לרומניה, ונאסר שם על עבירת סמים. בחקירתו הציג עצמו כאילן מרינסקי, בנו של חבר הכנסת מטעם מפ"ם, זאת מתוך הנחה שהרומנים יפעילו את המקור שלהם בארץ לשם בירור זהותו, וכך ניתן יהיה ללכוד את המקור. לאחר שמרינסקי, הוא בארי, הסכים להפוך לסייען של הסקוריטטה, הוא שוחרר ויצא חזרה לארץ דרך לונדון. מהשאלות שנשאל בחקירתו הבין בארי שהן מתבססות על מידע שמקורו בשלישות הראשית ולא במטה השב"כ, אך מצלמה נסתרת שהוטמנה בארכיון שבו נמצא התיק האישי של אילן מרינסקי בשלישות הראתה שאיש לא נגע בתיק אישי זה בימים שבהם אמור היה לשמש את החפרפרת. תוצאה זו, ששללה את שני המקורות לדליפת המידע, הותירה את חוקרי השב"כ במבוי סתום.

בעקבות לכידת שלוש רשתות ריגול ישראליות ש"המוסד" הפעיל ברומניה מטיל ראש הממשלה על ראש השב"כ לאתר את מקור הדליפה שאיפשרה את חשיפת הרשתות, כשהמחשבה על בוגד אפשרי בצמרת "המוסד" מרחפת באוויר. במהלך חקירה זו מתברר שאת לכידת הרשתות הובילו אותם שלושה בכירי הסקוריטטה שחקרו את לזר. התברר גם שמעצרו וחקירתו נבעו מדמיונו לדוד גרוס, ראש המדור הרומני ב"מוסד", דמיון שהטעה את חוקריו לחשוב שהוא גרוס. חקירת לכידתן של הרשתות מובילה לשבעה מקרים, בהם שני אלה שתוארו בתחילת הספר, של דליפת מידע סודי מישראל לרומניה. אורי קרמר בוחן את תיקי שבעת המקרים, אך אינו מוצא מכנה משותף שיעיד על המרגל האחראי לדליפת המידע. הוא מעביר משימה זו לבארי טרנר, שמוצא מכנה משותף – בכל התיקים יש מידע המודפס על דפי מחשב, ומכאן החשד שהמרגל נמצא בממר"מ – מרכז המחשבים של צה"ל ומערכת הביטחון. מעקב באמצעות טלוויזיה במעגל סגור העלה חרס, אך ניתוח הממצאים בידי ירון, מש"ק ביטחון שדה בממר"מ, צמצם את החשד לאדם אחד, ראובן ברקו, ראש מדור הפעלה בממר"מ. ברקו חש כנראה שעומדים לעלות על עקבותיו ונמלט מהארץ, אך בביתו נמצא מידע מפליל שאימת את החשד.

ראשי השב"כ והמוסד ראו בתוצאה זו סוף פסוק מבחינת החפרפרת שחיפשו, אך בעקבות עריקתו של יון פאצ'פה, שהיה ראש שירות ביון החוץ של רומניה, מרומניה לארצות הברית, מסרו להם ראשי ה-CIA מידע שהגיע ממנו, ולפיו יש חפרפרת נוספת – דב קוזלובסקי, ראש מחלקת מזרח אירופה בשב"כ. קוזלובסקי מוצא להורג במלון בלונדון שבו שהה, וטרנר מתלבט האם מי שעשה זאת הוא א.א., ראש השב"כ, או דוד גרוס, ראש מדור רומניה במוסד.

דמויות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי קרמר: ראש המדור הרומני בשב"כ, הגיע לתפקיד לאחר עשר שנות פעילות מבצעית ברומניה. נשוי ואב לבן ובת. ניהל רומן עם דליה שלם.
  • בארי טרנר: עובד מתחיל במדור הרומני בשב"כ, סטודנט לכלכלה.
  • דליה שלם: עובדת בשב"כ, אם לילד בן שלוש. התגרשה בעקבות רומן עם הבוס, אורי קרמר.
  • א.א.: ראש השב"כ.
  • רוני לרנר: ראש חוליית עיקוב של המדור הרומני, עוקב אחר הנספח הכלכלי הרומני, בחשד שהוא עוסק בריגול.

אירועים ואישים משנות ה-70 המוזכרים בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספר בדיוני, אך אחדים מאירועי שנות ה-70 שולבו בעלילתו, במדויק או תוך התאמה לעלילה:

גם אחדים מהאישים שהתפרסמו בשנות ה-70 שולבו בעלילת הספר:

ראשי ממשלת ישראל בשנים אלה, גולדה מאיר ומנחם בגין, מתוארים בספר בצורה שאינה מותירה ספק לגבי זהותם, אך אינם מצוינים בשמם.

בתחילת הספר מופיעה ההסתייגות השגרתית: "סיפור העלילה, כפי שנרקח בספר, אינו אלא פרי דמיונו של המחבר". עם זאת, תיאור הדמויות בממר"מ מבוסס על אנשי ממר"מ באותה עת. "ראש ממר"מ, אל"ם רמי לוי, גבוה, דק גזרה, שפמפם דקיק"[4] הוא בן דמותו של אל"ם רוממיה הלוי-סגל, מפקד ממר"מ בשנים 1973–1978. ינאי, אזרח האחראי על מערך התקשורת, הוא בן דמותו של דוד יונאי. ראובן ברקו, ראש מדור הפעלה, "אזרח עובד צה"ל, בערך בן חמישים"[5] הוא בן דמותו של ראש מדור הפעלה באותה עת, זלמן שינרברג (שכמובן לא היה בוגד, ובזכות פער הגילים בינו ובין חיילי ממר"מ זכה לתיאור "האבא של המפעילים"[6]).

שם הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ההסבר לשם הספר פוגש הקורא באמצע הספר. לאחר שהחקירה נקלעה למבוי סתום מכינים החוקרים תיק על הפרשה:

"איך נקרא לתיק?" שאל את אורי.
"יש לנו כאן חפרפרת תוצרת הארץ", ענה קרמר בחיוך מאולץ, "אז נקרא לפרשה 'כחול-לבן'. הוא שרטט את השם באותיות דפוס גדולות על כריכת התיק."[7]

הוצאה לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסום הספר התעכב במשך כארבע שנים עד לאישורו, לאחר מחיקות ותיקונים, בידי הצנזורה הצבאית וועדת השרים למתן היתר לפרסומים. טיומקין סיפר שהנימוק הפורמלי לבדיקה קפדנית זו היה שהספר מתבסס על ידע שרכש בעת שירותו הצבאי,[8] והנימוק הבלתי פורמלי היה שהספר מכיל "עלבונות והשמצות למערכת".[9] בסוף הספר נותן המחבר תיאור מפורט של מאבקו לפרסום הספר.[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלי שי, "שחרור אוויר מבלון המיתוס", מעריב, 17 ביולי 1992.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לרנר מופיע בתפקיד שולי בספר "תיק כחול לבן", תפקידו משתדרג בספר השני "תיק ספקולטיבי" ואילו בספר האחרון בסדרה, "תיק IVF" הוא הדמות הראשית בעלילה.
  2. ^ תיק כחול-לבן, הפרק "אורחים לא קרואים בגן הילדים"
  3. ^ תיק כחול-לבן, עמ' 209
  4. ^ תיק כחול-לבן, עמ' 339
  5. ^ תיק כחול-לבן, עמ' 355
  6. ^ אילן גטניו, מה עדיף, טנדר או מחשב?, באתר ynet, 25 באוגוסט 2002
  7. ^ תיק כחול-לבן, עמ' 242
  8. ^ חיים נגיד, "ביטחון שדה נגד 'תיק כחול-לבן'", מעריב/סופשבוע, 8 בפברואר 1991, עמ' 35-34
  9. ^ תיק כחול-לבן, עמ' 386
  10. ^ תיק כחול-לבן, הפרק "הערת המחבר", עמ' 385–400