תנחום גרשון ביליצקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב תנחום גרשון ביליצקי

רבי תנחום גרשון ביליצקי (תרי"ח, 1858, הורדנה - ט"ז באדר ה'תש"א, 15 במרץ 1941, יאשינובקה) היה רב ולמדן ליטאי. רבה של העיירה יאשינובקה במשך יותר מ-50 שנה, שהתפרסם בישיבות ליטא בשל ספרו "גנת ביתן".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בהורדנה לפרומה לאה ולרב נתן נטע ליב ביארסקי. משפחת אביו הייתה משפחת תלמידי חכמים שסירבו לכהן במשרות רבניות והתפרנסו ממסחר; סב אביו ר' נטע קליבנסקי, מלומד תורני וסוחר בסלובודקה, היה בנו של ר' אריה לייב גינצבורג מפרנסי וילנה שהיה חמיו של רבי חיים מוולוז'ין.

גם אביו, רבי נתן נטע ליב ביארסקי, היה חניך ישיבת וולוז'ין ותלמידו של ראש הישיבה רבי יצחק מוולוז'ין. הוא נסמך לרבנות ולדיינות טרם נישואיו בידי מורה ההוראה הראשי בהורדנה, הרב צבי הירש וייל, באישור בית הדין הגרודנאי, והתנה את נישואיו בכך שיוסכם מראש שאינו מקבל על עצמו כל משרה תורנית או רבנית מחייבת, והתפרנס למחייתו מבית ייצור ביתי לנרות.

שחר נעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו בן 10 החל את לימודיו בישיבה בגרודנה שבראשות רבי אברהם משה עבעריל, בה למד עד פטירת ראש הישיבה בחודש תשרי תרל"א (1870). עם הגיעו לגיל בר מצווה נסע ללמוד ב"קיבוץ" שבעיר איישישוק בו למד במשך קרוב לארבע שנים. באיישישוק דבק בו הכינוי "גרשון גרודנר", והוא נבחר בחורף תרל"ד לשמש חונך לילד ה"עילוי" - חיים עוזר בנו של רבה של איביה, הרב דוד שלמה גרודזנסקי.

בראשית שנת תרל"ד (1873) עבר לישיבת וולוז'ין, מקום לימודיו של אביו, והתחבב על ראשי הישיבה, הנצי"ב מוולוז'ין ורבי רפאל שפירא. הוא זכה להערכה בעיקר בשל שיטת לימודו שדחתה פלפולים חריפים ובשל תפיסתו המהירה. לבקשת הנצי"ב קבע את לימודיו עם בחור צעיר ממנו בשנתיים, בן העיירה טורץ בשם שמעון שקופ, שכונה אז על שם עיירת מולדתו "שמעון טורצר".

תקופת סמרגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בי"ב באלול תר"מ, 19 באוגוסט 1880, נישא לרבקה שפירא, בתו של רבה של סמרגון, רבי נח חיים אברהם שפירא, השדכן היה ראש ישיבת וולוז'ין רבי רפאל שפירא, אחי אביה של הכלה. אבי הכלה התחייב לפרנס את בני הזוג בששת שנות נישואיהם הראשונות. כדי לחמוק מחובת הגיוס, שינה את שמו כמו צעירים יהודים אחרים מביארסקי לביליצקי. בסמרגון למד עם חמיו, ועם גיסו רבי מנשה יוסף גינצבורג, והחל להשתלם בהוראת הלכה, בדיני איסור והיתר ובדיני ממונות. הוא שידך את חברו שמעון טורצר לבתו של אחד מנכבדי סמרגון, שהיה גיסו של רבי אליעזר גורדון, וכך יכל לשוב ולחדש את הלימוד המשותף, אך לאחר שנה, בשל אסון שאירע בבית חמיו, עזב רבי שמעון שקופ את סמרגון.

בשנת תרמ"ד, 1884, הציע הרב אליעזר שולביץ מייסד ישיבת לומז'ה את ראשות הישיבה לרבי תנחום גרשון, לפי המלצת רבו הנצי"ב מוולוז'ין, אך בשל מחלת חמיו, דחה את המינוי כדי לעזור לחמיו ולגיסו לנהל את ענייני הרבנות בסמרגון.

לאחר פטירת חמיו בד' באייר תרמ"ו, התעוררה התנגדות בקרב חלק מראשי הקהילה המקומית למינויו של יורשו הטבעי, חתנו הגדול רבי מנשה יוסף גינצבורג לרבנות העיר, והציעו כפשרה את מינויו של רבי תנחום גרשון. הוא סירב בטענה שגיסו מומחה גדול ממנו בהלכה, והוא גם נכדו של רבה הקודם של העיר, רבי אריה לייב שפירא. לנצי"ב מוולוז'ין ולרבי חיים סולובייצ'יק שבאו לניחום אבלים בסמרגון וניסו לשכנע אותו לקבל את ההצעה, בטענה שגם לגיסו עדיף שהוא יהיה הרב ולא איש זר לגמרי, אמר כי אינו מוכן לעבור מדי שעה על האיסור "לא תעמוד על דם רעך".

הוא נשאר להתגורר בסמרגון, וניהל מאבק למינויו של גיסו לרבנות העיר, אך לקראת סוף השנה מינו ראשי הקהילה כרב, בתואר אב"ד, את רבי חיים יהודה ליב ליטווין-סוסניצר. רבי תנחום גרשון הציע והצליח לצרף להצעתו את ראשי הקהילה ואת הרב החדש, כי רבי מנשה יוסף גינצבורג ישא בתואר המכובד יותר ראב"ד [=ראש אבות בתי הדין] סמרגון. אך האחרון סירב, ובחר להישאר בתוארו הקודם כמו"ץ בעיר.

תקופת יאשינובקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרמ"ז, המליץ עליו המו"ץ הגרודנאי, רבי גבריאל זאב מרגליות, לרבנות עיירת רבנותו הקודמת יאשינובקה. בעיירה זו ענייני הרבנות לא גזלו את כל יומו, והוא התפנה לעסוק בעריכת כתביו התורניים לדפוס. הוא גם עמד בקשרי מכתבים עם רבים מרבני ליטא בני התקופה, והתכתבויות אלו שוקעו מאוחר יותר בספריו.

בשנת תרנ"ה עזבו הוריו את ליטא ועלו לארץ ישראל, והתיישבו בירושלים. ובערב ראש חודש כסלו תרנ"ז נפטר אביו רבי נתן נטע לייב ביארסקי ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים[1]. ספד לו רבי חיים יעקב שפירא, שהיה ידיד המשפחה ואחיינו של מחותנו רבי נח חיים אברהם שפירא מסמרגון. אשתו פרומה לאה נפטרה אחריו, בשבט תר"ס ונקברה בבית העלמין האמצעי בהר הזיתים.

בשנת תרנ"ח הוציא לאור את ספרו הראשון, שו"ת "גנת ביתן", כשראשי התיבות של שמו, תנחום גרשון, רמוזים במילה "גנת". הספר כלל 43 סימנים בשלל נושאים, ובו גם התכתבויות עם רבנים נודעים כמו הנציב מוולוז'ין, רבי אליהו אליעזר גרודזנסקי, רבי דוד פאיינס רבה של קנישין, ומאוחר יותר רבה של ביאליסטוק, ורבי מאיר פיימר רבה של סלוצק, שהיה גיסו, אף הוא חתנו של רבי נח חיים אברהם שפירא. הוצאת הספר תרמה לפרסום שמו בחוגים הרבניים והישיבתיים בליטא, והפרסום גרר בעקבותיו הצעות רבנות בקהילות גדולות ועשירות. במהדורתו הראשונה של הספר הושמטו שמות הרבנים עמם ניהל את ההתכתבויות, אך במהדורתו השנייה הם הושבו למקומם[2].

בסוף אדר ב' ה'תר"ס, מרץ 1900, נישאה בתו הראשונה חנה, ל"עילוי מזמברובה", ישעיה קרלינסקי. יום לאחר חנוכה תרס"ג, ראשית ינואר 1903 נישא בנו השני יצחק אריה ביליצקי בסלובודקה. במהלך ימי המשתה שלאחר החתונה, נשאר בסלובודקה וכובד להעביר שיעור בישיבת כנסת בית יצחק שנוסדה שש שנים קודם לכן, ובראשה עמד רבי חיים רבינוביץ. בעקבות השיעור הציעו לו רבי חיים רבינוביץ ורבי משה דנישבסקי, רבה של סלובודקה, לעמוד בראש הישיבה לצידו של הרב רבינוביץ. אך הוא סירב למינוי זה, בשל המתיחות ששררה בין תלמידי ישיבה זו לתלמידי הישיבה המוסרית, "כנסת ישראל" שהתקיימה אף היא בפרבר הקובנאי.

בשנת תרע"ד הדפיס את ספרו השני "גנת חמד" (בילגורייא תרע"ד). ספר זה כולל דרשות באגדה, לצד שמונה סימנים בנושאים הלכתיים. בשל מלחמת העולם הראשונה שפרצה באותה שנה לא הגיעו עותקי הספר מבית הדפוס לידי המחבר, אך לאחר המלחמה הוא מצא שלושים עותקים ממנו אצל מוכר ספרים ורשאי וקנה אותם. בעת המלחמה, לא הסכים לעזוב את קהילתו, ונשאר ביאשינובקה תחת שלטונות הכיבוש הגרמניים, שכבשו את רובו של מחוז הורדנה לפני שהשלטונות הרוסיים הספיקו לגרש את האוכלוסייה כפי שעשו באזורים אחרים. במהלך המלחמה, בהיעדר סמכות רבנית גבוהה יותר, טיפל בשאלות עגינות רבות, ובמקרים שלא מצא היתר האשים את עצמו בכך שלא למד מספיק תורה לשמה.

מחשבות על עלייה לארץ ישראל ופטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הצהרת בלפור ב-1917, החליט לעלות לארץ ישראל מיד לאחר שישיא את בת הזקונים שלו, לאה, אך נישואיה התעכבו בשל בעיות כספיות; אדם שלווה ממנו סכום גדול, הסתבך כלכלית ודחה אותו בלך ושוב. לאחר נישואיה פנה לעזרת הרב הראשי לארץ ישראל, רבי אברהם יצחק הכהן קוק אותו הכיר כשלמד בצעירותו אצל חמיו בסמרגון, ולעזרת רבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק, שהיה חתנו של רבי דוד שפירא בנו של רבי חיים יעקב שפירא בן דודה של אשתו. כדי לסדר לו סרטיפיקט. הרב פרנק התכתב בדברי תורה עם רבי תנחום גרשון במשך שנים רבות, וכעת נרתם לעזרתו. הסרטיפיקט המיוחל הגיע אליו שבועות ספורים לאר פרוץ מאורעות תרפ"ט, החדשות מארץ ישראל התפרסמו בעולם כולו וגרמו לחששות כבדים. במקביל פנה אליו במכתב, ידידו רבי אברהם זקהיים, רבה של וואליה בליטא שעלה שנים ספורות קודם לכן לארץ ישראל, וסיפר לו כי הוצאות המחיה בארץ גבוהות מששיער. הרב פרנק הציע לו לפרנסתו להצטרף כחבר לבית הדין של הרבנות הראשית בירושלים, אך הוא השיב לו שאינו רוצה לעת זקנה לקחת על עצמו את עול הרבנות. לאחר שנה מעת הוצאת רישיון העלייה, חידשו אותו לשנה נוספת, אך אז חלתה אשתו רבקה, ולפני שהבריאה, נפטר בפתאומיות בנם רבי יצחק אריה ביליצקי שהיה רבה של מאלאט, והוא בן 50 בלבד.

הרב ביליצקי חתם יחד עם עוד למעלה מ60 מרבני ליטא על 'קול קורא' להצרפות להסתדרות ה'מזרחי'.[3] כמו כן הוא היה ציר המזרחי בפולין לקונגרס הציוני הי"ג - תרפ"ג (1923), יחד עם הרבנים אבא יעקב הכהן בורוכוב מוולקוביסק, איסר יהודה אונטרמן ואחרים.

בי"א בשבט תרצ"ח, נפטרה הרבנית רבקה ביליצקי, הרב ביליצקי בן ה-80 לא התאושש מפטירתה. מינו לצידו כרב בעיירה את חתנו הרב בנימין מרקוס שכיהן עד אז כרבה של העיירה ואנסס, כדי שינהל את ענייני הרבנות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נפלה יאשינובקה במסגרת חלקו החסוי של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, לידי הסובייטים. החיים תחת שלטון הקומוניסטים דיכאו את רבי תנחום גרשון, המצב החמיר כאשר קצת לפני פסח 1940 עצרו הרוסים את בנו ר' לוי ביליצקי שהיה למדן ומקורבו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי, והיה בעליו של בית חרושת לעיבוד עורות; וגירשו אותו ואת אשתו ושתים מבנותיהם לסיביר.

נפטר בשבת פרשת שקלים, ט"ז באדר ה'תש"א, 15 במרץ 1941. למרות מצב החירום ששרר באזור, הגיעו רבים להלווייתו והוא נקבר בקבר ישראל.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בתו חנה קרלינסקי (נפטרה ה'תשי"ב) ובעלה הרב ישעיה קרלינסקי, רבן של ליובאניץ ופוחוביץ בבלארוס ומראשי אגודת הרבנים בארצות הברית וקנדה (נפטר ה'תש"ה). בנה היה הרב והסופר חיים קרלינסקי, סגן נשיא אגודת הרבנים והביוגרף של רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, ה"בית הלוי", "הראשון לשושלת בריסק".
  • בנו רבי יצחק אריה ביליצקי, כיהן כרבה של יזנא, ומתרפ"א כרבה של מאלאט, עד פטירתו הפתאומית (תרצ"ג)[4], כל צאצאיו נספו בשואה. בנו רבי נטע ביליצקי, היה רבה האחרון של מאלאט, והוצא להורג באוטיאן, בחודש אב תש"א, והוא בן 33[5]
  • בנו רבי לוי ביליצקי, הצליח לאחר המלחמה לצאת מרוסיה, והגיע עם משפחתו לניו יורק. צאצאיו שנותרו בפולין נספו כולם בשואה.
  • בנו רבי חיים אברהם ביאליק (ביליצקי), למד בישיבת וולוז'ין, כיהן כרב בעיירה הפולנית רוגוז'נה, היגר לארצות הברית וכיהן כרב בערים קליבלנד שבאוהיו, ופוקיפסי שבניו יורק (אנ'). משנת ה'תש"ב כיהן כרבה של קהילת "בורו פארק תורה סנטר" בברוקלין, ניו יורק, והיה חבר בוועד המנהל של אגודת הרבנים ושל ועד רבני העיר ניו יורק (נפטר ניסן תשכ"ה)[6].
  • בתו חיה ובעלה הרב יעקב ביסטרין, רבן של דרהאיצי[7] וסופראסלי בנפת סובאלק, נספו בשואה.
  • בתו איטא רחל ובעלה הרב אשר אייזנשטיין, ר"מ בישיבת גרודנה ומשפחתם, נספו בשואה.
  • בתו צביה ובעלה הרב בנימין מרקוס, רבה של ואנסס וממלא מקומו של חמיו ברבנות יאשינובקה וצאצאיהם, נספו בשואה.
  • בתו לאה ובעלה הרב פאדווא מבריסק וצאצאיהם, נספו בשואה.
  • בנו הרב נתן נטע ביליצקי למד בישיבות ליטא ונסמך לרבנות, עלה לארץ ישראל ב-1925 והיה רב בבית הכנסת צ'ורטקוב בתל אביב, בשל קשיים כלכליים היגר לארצות הברית וכיהן כרב בקהילות יהודיות שונות: 11 שנים בקהילת "תפארת ישראל" בסט. פאול שבמינסוטה, ו-34 שנים בקהילת "בית יעקב" בפלטבוש, ברוקלין (אנ'). במקביל כיהן כר"מ בישיבת "עץ חיים" בבורו פארק, בשנותיו המאוחרות עלה לישראל בשנית עם אשתו הינדה והם התגוררו בשכונת בית וגן בירושלים. חלק מבניו וחתניו שימשו כרבנים בארצות הברית. (נפטר תשמ"ב)[8]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים קרלינסקי, ראשי פרקים לתולדות הגאון המחבר זצ"ל, נספח לדפוס צילום של "גנת ביתן", ירושלים, תש"ם

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כרטיס הקבר של נטע ביארסקי, באתר הר הזיתים
  2. ^ במהדורה הראשונה הדפיס רת"ג 500 עותקים בלבד מהספר, בשל מיעוט הלומדים וחששו שנבע מאזהרות של חבריו, שהספרים יהיו מונחים כאבן שאין לה הופכין בביתו. אך לאחר שנתיים אזלה המהדורה והוא שב והדפיס 500 עותקים נוספים בשנת תרס"א. במהדורה זו מופיעים שמות המכותבים.
  3. ^ קול קורא, המזרחי, 6 בספטמבר 1923, עמ' 9
  4. ^ שערי ציון, שנה יד, גיליון א-ג, עמ' מא-מב.
  5. ^ על האב ובנו, רבני מאלאט, ראו: נפתלי בן מנחם, חכמי ליטא, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ט. עמ' 17.
  6. ^ ראו עליו: זאלקא הכהן ראנד, ‏הרב ר' חיים אברהם ביאליק שליט"א, תולדות אנשי שם, חלק א', ניו יורק, תש"י, עמ' 9, באתר HebrewBooks
  7. ^ ראו ידיעה על מינויו בשערי ציון, שנה טז, גיליון ד-ה, עמ' לח.
  8. ^ ראו עליו: בן ציון אייזנשטט, דורות האחרונים, ברוקלין תרצ"ז, ספר שני, עמ' 27.