תסמונת אהלרס-דנלוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‏ a סיבי קולגן רגילים. b של חולי EDS קלאסי. c של חולה עם חוסר TNX (חלבון טנסקין אקס). d של חולה ללא טנסקין אקס. e סיבי קולגן שאינם ארוזים בצפיפות והסדר הרגילים.

תסמונת אהלרס-דנלוס, Ehlers-Danlos) EDS) היא קבוצה של 6 תסמונות גנטיות הנובעות מפגיעה ברקמות החיבור בגוף, ככל הנראה כתוצאה מפגם בייצור הקולגן - החלבון העיקרי המרכיב אותן, או חלבוני רקמת חיבור אחרים. רקמות החיבור אמורה להעניק חוזק ויציבות לגוף. כמו כן, הן גם האחראיות על העברת האותות מהמוח לשאר הגוף.

הפגיעה בתסמונת היא רב מערכתית ומאופיינת בעיקר בכאב כרוני, בגמישות יתר ובחוסר יציבות של המפרקים. פגיעה זו לגרום לפריקה או נקע של המפרק, מחלות עור, מערכת העצבים, העיכול, כלי הדם, מערכת החיסון והלב. התסמינים יכולים להיות קלים, ללא השפעה מהותית על אורח החיים, עד לחמורים, היכולים להביא לנכות קשה ולהגבלה משמעותית ביכולת התפקוד העצמאית והיום יומית. בסוג נדיר יותר יכולה להביא אף לסכנת חיים מתמדת. התסמונת יכולה להתפרץ בכל גיל-מלידה ואף בשנות ה-50 (אצל נשים יש נטייה להתפרצות או החמרת הסימפטומים עם הגעה לבשלות מינית עקב שינויים הורמונליים),אם כי במקרים רבים ניתן להבחין בסימנים מוקדמים,

סיווג וגנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתסמונת EDS הוגדרו שישה סוגים עיקריים. סוג גמישות יתר (EDS 3 בעבר) הוא הסוג הנפוץ ביותר, אחריו הסוג הקלאסי והשאר הרבה יותר נדירים.

Name Number Description OMIM Gene(s)
גמישות יתר סוג 3 שכיחות לא ידועה-אך מעריכים שגבוהה מאד. גמישות יתר מפרקית היא המאפיין המרכזי של סוג זה, בנוסף להתבטאות עורית פחות חמורה. 130020 COL3A1, Gene|TNXB
קלאסי סוגים 1 ו-2 מוטציה בקולגן מסוג 5 ומסוג 1. סוג קלאסי 1 משפיע עורית באופן חמור ברוב המקרים וסוג קלאסי 2 משפיע עורית באופן נמוך עד בינוני. חולים בעלי תסמונת מהסוג הקלאסי עשויים לחוות אותם תסמינים כמו בעלי סוג גמישות-היתר, ההבדל המרכזי יהיה מעורבות עורית חמורה יותר בסוג הקלאסי 130000, OMIM2|130010 COL5A1, Gene|COL5A2, Gene|COL1A1
וסקולרי סוג 4 משפיעה על 1 מתוך 100,000-250,000 בני אדם ונגרמת על ידי פגם אוטוזומלי דומיננטי בייצור קולגן מסוג 3. סוג זה נחשב לאחד מהצורות החמורות של תסמונת אהלרס-דנלוס כיוון שכלי הדם והאיברים שבירים ונוטים לקריעה. חולים רבים מסוג זה הם בעלי מראה פנים טיפוסי (עיניים גדולות, סנטר קטן, לחיים שקועות, אף ושפתיים דקים, אוזניים ללא תנוך), הם נמוכי קומה עם מבנה גוף רזה, ופעמים רבות יש להם עור דק, חיוור ושקוף (בדרך כלל כלי דם נראים בבטן ובחזה) שנראה זקן עם נטייה להציג חבלות ושטפי דם. בערך 1 מתוך 4 אנשים בעלי תסמונת אהלרס-דנלוס של כלי הדם מפתחים בעיה בריאותית חמורה עד גיל 20 ויותר מ-80% מפתחים סיבוכים מסכני חיים עד גיל 40. 130050 COL3A1
עקשת-עקמת סוג 6 פגם אוטוזומלי רצסיבי בעקבות מחסור באנזים אשר נקרא ליזיל-הידרוקסילז (lysyl hydroxylase). הוא נדיר מאוד, עם פחות מ-60 מקרים מדווחים. תסמונת אהלרס-דנלוס מסוג עקשת-עקמת מאופיין בעקמומיות של עמוד השדרה, עיניים פריכות וחולשה שרירית חמורה. OMIM2|225400, OMIM2|229200 PLOD1
ארתרוכלזיה (Arthrochalasia) סוג 7 A ו- B פגם אשר משפיע על קולגן מסוג 1. מאוד נדיר, עם פחות מ-30 מקרים מדווחים. סוג זה מאופיין על ידי מפרקים מאוד רפויים ופריקות בשתי הירכיים. המפרקים של חולים מסוג זה הם בעלי מפרקים הרבה יותר משוחררים מאשר חולים מסוג גמישות-יתר. 130060 COL1A1, Gene|COL1A2
דרמטוספרקסיס (Dermatosparaxis) type 7C פגם נדיר ביותר, עם כ-10 מקרים מדווחים. סוג זה מאופיין על ידי עור שביר ונפול בצורה קיצונית. 225410 ADAMTS2

שני הסוגים הנפוצים ביותר הם סוג גמישות יתר (3 בעבר), והסוג הקלאסי (סוג 1 ו 2 בעבר), ששכיחותו מוערכת בכ 1 ל-20,000-50,000. בכל הסוגים יכולה להיות פגיעה בכל מערכות הגוף וסיבוכים, אך בשני סוגים אלו היא בדרך כלל לא מביאה לסכנת חיים. ההבדל בין הסוג הקלאסי לגמישות היתר הוא שבסוג הקלאסי בדרך כלל המעורבות עורית חמורה יותר וגמישות היתר בעור גדולה הרבה יותר.

סוג 4 -הווסקולרי, הוא המסוכן ביותר, בו ישנה פגיעה מסכנת חיים בכלי הדם ובלב. תוחלת החיים מתקצרת משמעותיתי (בדרך כלל לסביביות ה-40). שכיחותו כיום מוערכת ב 1 ל-100,000-250,000. רבים הם בעלי מאפיינים חיצוניים ייחודיים כמו עיניים גדולות, אף מחודד, שפתיים דקות, מבנה גוף דקיק, עור שקוף וחיוור מאוד עם נטייה להיווצרות ורידים בולטים מאוד גם באזור החזה והבטן. הסוג הזה מאופיין בגמישות יתר בעיקר של האצבעות ובעור שברירי הנוטה להיפצע ולפתח שטפי דם. לאנשים הסובלים מהסוג הוסקולרי יש סיכוי גבוה לפתח קרעים ספונטניים בדפנות כלי הדם ובאיברים הפנימיים, מה שיכול להביא למצב חירום ולסכנת חיים מיידית וחמורה ביו­­­­­­תר. יותר מ-80% יפתחו בעיה מסכנת חיים עד גיל 40. ישנה שכיחות גבוהה גם לפריקת ירך מולדת, ל"קלאב פוט" ולבקעים מולדים.

ישנם עוד כמה סוגים שהם נדירים ביותר, חלקם אובחנו רק אצל כמה עשרות משפחות בודדות.

רוב הסוגים (כולל גמישות יתר, קלאסי וווסקולרי) עוברים בתורשה אוטוזומית דומיננטית, כלומר שקיים סיכוי של 50% להעברה מהורה לילד.(אם כי הילד יכול להיות רק נשא ולא לסבול מבעיות בפועל). ישנם סוגים נדירים מאד המועברים בצורה רצסיבית, כלומר סיכוי של 25% להעברתו מהורה לילד (בתנאי ששני ההורים נשאים) ו-50% שהילד יהיה נשא של הגן. התסמונת יכולה להתרחש כתוצאה ממוטציה אקראית.

בעוד שהסוג אינו יכול להשתנות בין בני משפחה, לא הוכח קשר בין החומרה ומגוון הסימפטומים של ההורה לצורת ההתבטאות אצל ילדיו ואחיו. יותר נשים מאובחנות עם EDS מאשר גברים.

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבחנה נעשית על סמך בדיקה קלינית והיסטוריה רפואית של האדם ובני משפחתו. ניתן לבצע בדיקה גנטית. אבחנה נעשית על ידי מדד בייטון הלוקח בחשבון את סולם בייטון הבודק גמישות יתר ביחד עם בעיות אחרות המשויכות עם EDS. גמישות יתר נמדדת על ידי ציון של לפחות 5 (כיום מקבלים גם 4) נקודות מתוך 9 בסולם בייטון. סולם בייטון לא מספיק רגיש לאבחון כל הלוקים ב-EDS. ישנם אזורים שהסולם לא משקלל כמו הכתפיים, צוואר ועוד. לא ניתן לבצעו על אדם מעל גיל 50 עקב ירידה טבעית בגמישות עם הגיל.

קריטריונים עיקריים לאבחנת התסמונת הם: בעיות מפרקים ורקמות רכות-כאבים כרוניים/חוסר יציבות ופריקות/דלקות, נקעים וכו'. נוכחות של בעיות עור והיסטוריה של בעיות לב וכלי דם עוזרות לאשש את הסוגים השונים. קריטריונים נוספים לאבחנה הם: הפרעות עצביות, עיכול, הפרעות במערכת החיסון ועוד בעיות פנימיות אחרות שקשורות ל-EDS.

בדיקות האבחון כוללות: בדיקה גנטית של מוטציות בגנים הקשורים לקולגן, זיהוי קולגן באמצעות ביופסיה של העור, אקוקרדיוגרפיה, ובדיקת ביוכימיות (פעילות של ליזיל היידרוקזילאז או אוקסידאז-ADAMTS2, PLOD1, B4GALT7).אם ישנם מקרים נוספים של EDS בקרב בני משפחה ניתן לבצע תאחיזה גנטית לקרובי משפחה.

אבחנה מבדלת

ל- EDS סימפטומים המשותפים גם עם פיברומיאלגיה ותסמונת תשישות כרונית (CFS), כחלק מהאבחנה העיקרית.

ל -EDS יכולים להיות מאפיינים משותפים עם תסמונות אחרות של רקמות חיבור בעיקר מרפן, אוסטאוגנסיס אימפרפקטה, שיוגרן.

בעיות במערכת החיסון יכולות לכלול מאפיינים דומים למחלות אוטואימוניות כמו לופוס.


טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל-EDS אין תרופה והטיפול תומך, לכל החיים.

טיפולים כגון פיזיותרפיה, הידרותרפיה, וריפוי בעיסוק יכולים לעזור בחיזוק השרירים, בהקלה על דלקות ופציעות ברקמות. שרירים חזקים יותר יכולים להגביר יציבות מפרקית ואף להקל על חומרת הפריקות והפציעות. הטיפול יכול לעשות על ידי מגע, טכניקות מסאז' מיוחדות של הרקמות, כמו גם על ידי מתן תרגילים-בחדר כושר ובבית תוך שמירה על טווח תנועה מותאם.

ניתן להיעזר בעזרים אורטופדיים כמו:קיבועים, מגנים, ריפודים, טייפינג למפרקים, כיסא גלגלים מקל. קיבועים יכולים להועיל כטיפול תגובתי הנלווה לחיזוק שרירים אך רצוי להשתמש בעזרים אלו בצורה חכמה ומותאמת ספציפית לכל אדם, מכיוון ששימוש בהם מפעיל לחץ גדול מאוד על השרירים מסביב לאזור וגם מחליש את המפרק עצמו, מה שיכול לגרום ליותר נזק וכאבים.

ישנם מקרים בהם מבצעים ניתוחים לייצוב מפרקים, איחוי קרעים, טיפול בשחיקת סחוס מתקדמת, החלפת מפרקים, שחרור לחץ עצבי, תיקון בקעים וצניחות.

בחיות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמונות נורשות הדומות לאהלרס-דנלוס נצפו בחתול מסוג הימלאיה, בחתולי בית קצרי שיער, ובחלק מסוגי הבקר. זה נחשב למצב תקין בכלבי בית. Degenerative suspensory ligament desmitis היא מחלה דומה אשר נצפתה בסוגי סוסים רבים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תסמונת אהלרס-דנלוס בוויקישיתוף