תראבין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
השייחים של שבט תראבין. ביניהם מושל נפת באר שבע, עארף אל-עארף. שנות השלושים של המאה העשרים.

תראביןערבית: ترابين) או א-תראבין הוא שבט בדואי המתגורר בעיקר בישראלנגב) ובמצרים (בעיקר במזרח סיני, אך גם בערים מרכזיות דוגמת פורט סעיד, סואץ, איסמעליה, קהיר וגיזה) אך גם ברצועת עזה ובחברון, בירדן ובערב הסעודית.

מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור של השבט הוא בערב. הוא הגיע לנגב וסיני לפני כ-500 שנים. השם תראבין בא מעמק תורבה שבערב, המקום בו ישב השבט בעבר. בני השבט מכנים את שבטם "בוקום", אך עם הזמן השם תראבין נצמד אליו. השייח' עטיה שייסד את השבט, נחשב מקודש על ידי בני השבט, וקברו נמצא בוואדי ותיר בחצי האי סיני סמוך לנואיבה בכפר שקרוי על שמו.[1]

אוכלוסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-תראבין הוא השבט הבדואי הגדול בסיני, ומצרים ובמזרח התיכון כשהוא כולל 500 אלף נפש.[2]

כבר במאה ה-19 תראבין היה השבט הגדול בסיני. השבט גם היה הגדול בין שבטי הבדואים בישראל של תקופת המנדט; על פי מפקד האוכלוסין שערכה ממשלת המנדט בשנת 1931 הוא כלל כשבעה עשר אלף נפש.[3]

תראבין במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני-השבט תראבין מתגוררים בחלק המזרחי של סיני, בעיקר צפונית מהעיר נואיבה.

סלימן תראבין, אביו של עודה תראבין

יחסים עם שלטונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההפיכה במצרים (2011) הבדואים בסיני קיבלו אוטונומיה לא רשמית עקב אי-היציבות הפוליטית במדינה. הרשויות המצריות תמיד חשדו ביחסים של הבדואים עם בני-משפחתם בישראל, ירדן וערב הסעודית. הפרשה של עודה תראבין היא ביטוי טוב לכך. חלק קטן מן הבדואים במצרים משרתים בצבא ובמשטרה אך בדרך כלל הם לא מצליחים להגיע לתפקידים בכירים.

בעיות קרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב אורח חיים סמי-נוודי הבדואים לא תמיד רשמו את הקרקעות על שמם מסיבות שונות - רצו להימנע מגיוס חובה לצבא הטורקי וגם לא רצו לשלם מיסים. השבטים חילקו את האדמות בין עצמם וכל בדואי ידע למי שייכת חלקת אדמה מסוימת, אך ללא תיעוד במסמכים רשמיים וכיוון שכך - לא הוכרה בעלותם על ידי ממשלת מצרים, שרואה באדמות האלה אדמות המדינה. מאז תחילת שנות 1980 הבדואים איבדו חלק מהקרקעות שלהם על שפת הים בסיני - ממשלת מצרים מכרה אדמות אלה לחברות המפעילות בתי-מלון באזור ועל הקרקעות האלה נבנו ערים שלמות כמו שארם א-שייח' והורגדה. אחד הנישולים נעשה בשנת 1999 צפונית לנואיבה, הופקעו אדמות של שבט תראבין המתגורר באזור. הסוכנות לפיתוח התיירות המצרית לא הכירה בבעלותם של הבדואים על אדמות אלה. מעבר לכך ממשלת מצרים לא מעלה את הסוגיה הזאת לרשימת העדיפויות שלה ולא מנסה כלל למצוא פתרון לבעיה.

תראבין בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריסתו המקורית היא סמוך לאזור אילת וגבול ישראל-מצרים. כיום, רוב אנשי השבט מתגוררים ביישוב תראבין א-צאנע ובאזור באר-שבע.

בעיות קרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הבעיות העיקריות של מגזר הבדואי בישראל - בדומה למצרים - היא בעלות על קרקעות. הבדואים לא רשמו את השטחים על שמם ובנוסף המדינה הפקיעה את רוב האדמות בנגב בשנות ה-50. ולכן נפוצה תופעה של בנייה בלתי-חוקית. עד שנת 1989 המדינה הקימה שבעה יישובים באזור הנגב בשביל הבדואים והם: רהט, כסייפה, תל שבע, חורה, ערערה בנגב, לקייה ושגב שלום. כחלק מהפתרון של בעיית הבדואים המדינה מחלקת חלקות אדמה עם בתים מוכנים במחירים סמליים לבדואים.

היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה העבירה את שבט תראבין ממקום למקום כמה פעמים עד שבשנת 2005 מתחם מאהל השבט ובתיו הוכר על ידי מדינת ישראל כיישוב בשם תראבין א-צאנע, בהתאם להחלטת ממשלה מס' 881 מיום 29 בספטמבר 2003. במסגרת אותה החלטה הוקמו שמונה יישובים בדואים נוספים, כששבעה מתוכם (כולל תראבין א-צאנע) נכללו בתחומי מועצה אזורית אבו בסמה.

היישוב שוכן דרומית לרהט ולמשמר הנגב, מערבית לגבעות בר וצפונית-מערבית לבאר שבע. בשנת 2006 הוגדר כיישוב באזור עדיפות לאומית א'.

הפרויקט הסולארי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 2010 נחתם הסכם בין חברת ערבה פאוור קומפני והשבט על הקמת שלושה שדות סולאריים בהשקעה של 400 מיליון שקל על שטחי משפחות בדואיות בנגב בשטח של 370 דונם בעלי יכולת ייצור של 20 מגה וואט.[4] בספטמבר 2011 הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום של משרד הפנים אישרה תוכנית למתקן פוטו-וולטאי הצמוד ליישוב תראבין.[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תראבין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עורכים גבריאל ברקאי ואלי שילר, דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמ' 166
  2. ^ http://www.elfagr.org/1723798
  3. ^ יצחק בן-צבי, כתבי יצחק בן-צבי, ה: אוכלוסי ארץ ישראל, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ז 1937, עמ' 173, 236.
  4. ^ ערבה פאוור תקים 3 שדות סולאריים בהשקעה של 400 מיליון שקל על שטחי משפחות בדואיות בנגב, יוני 21, 2010
  5. ^ אישור ראשון לפרויקט סולארי בקהילה הבדואית, ספטמבר 11, 2011