מועצה אזורית אבו בסמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מועצה אזורית אבו בסמה
Abu Basma Symbol.png
אבובסמה001.JPG
מראה רחוב בכפר אום בטין שבתחומי המועצה, 2009
שם בערבית أبو بسمة
מחוז הדרום
מעמד מוניציפלי מועצה אזורית
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2010:‏[1]
  - אוכלוסייה 14,700 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎11.1%‏ בשנה עד דצמבר 2010
[הקטנת המפה]Map1w.JPG
דירוג חברתי-כלכלי 1 מתוך 10
מדד ג'יני 0.3266
לאום ודת
יהודים: 0% ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 100% ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 0% דרוזים: 0% אחרים: 0%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2011
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 17.9%
גילאי 5 - 9 16.4%
גילאי 10 - 14 14.1%
גילאי 15 - 19 9.6%
גילאי 20 - 29 16.1%
גילאי 30 - 44 15.5%
גילאי 45 - 59 6.9%
גילאי 60 - 64 1.3%
גילאי 65 ומעלה 2.1%
לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2011
חינוך
סה"כ בתי ספר 26
–  יסודיים 22
–  על-יסודיים 4
תלמידים 12,855
 –  יסודי 11,592
 –  על-יסודי 1,263
מספר כיתות 463
ממוצע תלמידים לכיתה 28
לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2011
פרופיל מועצה אזורית אבו בסמה נכון לשנת 2011 באתר הלמ"ס
http://www.abubasma.org.il
אוטובוס ילדים של המועצה חונה במכתש רמון.

אבו בסמהערבית: أبو بسمة "אבי החיוך") הייתה מועצה אזורית בנגב במחוז הדרום, שפעלה בין השנים 2003-2012, ושאיגדה 11 יישובים בדואים וסיפקה שירותי חינוך ורווחה לבדואים של הפזורה המתגוררים באזור.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה הורכבה מהכפרים אבו קרינאת, אום בטין, א-סייד, ביר הדאג', דריג'את, מולדה, מכחול (מרעית), קסר אל-סיר, כוחלה, אבו תלול ותראבין א-צאנע[2] המרוחקים זה מזה מרחק של עשרות קילומטרים. לשטח המועצה לא הייתה רציפות טריטוריאלית, אלא הורכב מתשעה מתחמים מבודדים, שרובם מוקפים בשטח הגלילי שבין באר שבע, ערד ודימונה ב"אזור הסייג" ושניים מהם הוקפו במועצות האזוריות בני שמעון ורמת הנגב.[3]

מעבר לאחד-עשר הכפרים המוכרים, המועצה האזורית טיפלה גם בתחומי חינוך, רווחה והגנת הסביבה של הבדואים של הפזורה.[4] כמה יישובים בדואים לא מוכרים מקבלים מענה מהרשויות המקומיות, ובינם: אל-אטרש, ביר חיל ואלהואשלה.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2010, מתגוררים במועצה אזורית אבו בסמה 14,700 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎11.1%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2011, המועצה האזורית מדורגת 1 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"א (2010-2011) היה 62.7%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2010 היה 4,166 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,522 ש"ח).[5]

הנתונים הסטטיסטיים הרשמיים של הלמ"ס, מנו רק את תושבי המועצה שרשמו את כתובתם בצורה רשמית במשרד הפנים, ולכן מספר התושבים הרשמי לא שיקף מעולם את המציאות. בפועל, מספר התושבים ביישובים המוכרים של המועצה עמד עם פירוקה על כ-45,000 בני אדם, אך המועצה הייתה אחראית על החינוך והרווחה בעוד עשרות כפרים בלתי מוכרים בנגב, כך שתחת חסותה נמצאו למעלה מ-80,000 בני אדם, מרביתם בדואים.[6]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקמת המדינה חיו הבדואים חיו כקהילה סמי-נוודית, אך הם התחילו לעבור תהליך התיישבות עוד בתקופת השלטון העות'מאני. בזמן המנדט הבריטי השלטונות לא הרבו להתייחס לנושא. לאחר הכרזת העצמאות וסיום מלחמת העצמאות רוב הבדואים עזבו למצרים וירדן, ונשארו רק 11,000 איש מתוך 65,000. אלה שנשארו הועברו תחילה ל"אזור הסייג" בנגב בו הם התיישבו בפזורה.

מאוחר יותר החליטה הממשלה לבנות שבעה יישובים מיועדים לשבטים בדואים: רהט, כסייפה, תל שבע, חורה, ערערה בנגב, לקייה ושגב שלום. המטרה העיקרית הייתה לגרום להם לעבור לתושבות קבועה דרך בניית ערים עם תשתית מפותחת. בפועל העדיפו הבדואים לגור ביישובים כפריים ורק חלק מהם הסכים לעבור ליישובים החדשים. כתוצאה מכך קהילות בדואיות גרו בפזורה ללא גישה לתשתיות בסיסיות כמו מים, חשמל וביוב, וכל עוד היה קיים מספר רב של יישובים בלתי-מוכרים אלה, הרשויות לא יכלו לספק תנאים לכולם.

אחרי למידת לקחים בתחילת שנות ה-2000, יזמה הממשלה הקמה של עוד מספר יישובים בדואים בנגב - כפריים הפעם. רוב היישובים האלה אוחדו במועצה האזורית אבו בסמה ולכן לא היה למועצה זו רצף טריטוריאלי.

הקמת המועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה הוקמה בסוף שנת 2003, בהתאם להחלטת ממשלת ישראל מס' 881 מיום 29 בספטמבר 2003 להקים שמונה יישובים לבדואים בנגב. שבעה מתוכם (כולל תראבין א-צאנע) נכללו בתחומי מועצה אזורית אבו בסמה. הקמתה של המועצה היוותה הכרה בכפרים שבשטחה - שהיו עד אותה עת בלתי מוכרים.

משרדי המועצה לא היו כלל בתחומה, אלא בבאר שבע.

בראש המועצה הועמד עמרם קלעג'י, לשעבר מנכ"ל משרד הפנים, המשמש ראש ועדה קרואה. המינוי של הוועדה הקרואה הוארך מעת לעת עד שהגיע למקסימום המותר בחוק ועל כן נקבע שייערכו בחירות בדצמבר 2009[7]. אולם בהתקרב המועד של הבחירות המיועדות שונה החוק המגביל את תקופת הכהונה המקסימלית של ועדה קרואה על מנת לאפשר את המשך כהונת הוועדה הקרואה לתקופה נוספת.[8]. בפברואר 2011 החליט בית המשפט העליון כי יש לערוך את הבחירות עד דצמבר 2012.[9]

שיפור ובניית התשתיות במועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המועצה וההכרה ביישוביה שהחלה עוד קודם לכן הביאה להליך של הקמת מרפאות, בתי ספר (למשל, בית ספר נווה מדבר) ומוסדות חינוך ונוער נוספים, סלילת כבישים והקמת תשתיות מים וחשמל, בהשקעה של מאות מיליוני שקלים.[10] עם זאת, לאור הזמן הרב שעבר מאז קבלת ההכרה ביישובים הושמעה מחאה מצד האגודה לזכויות האזרח וארגונים נוספים על כך שרבים מהיישובים טרם חוברו לרשת החשמל הארצית, נכון לפברואר 2008.

פירוק המועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 החליט שר הפנים לאור הגידול באוכלוסייה כי יש לפרק את המועצה לשני גופים נפרדים ועל כן בוטלה המועצה בנובמבר אותה שנה והוחלפה במועצות האזוריות נווה מדבר ואל קסום.[11] יש לציין כי בשל הפיצול נדחו הבחירות עליהן החליט בג"ץ בפסיקתו ובשתי המועצות החדשות עומדות ועדות קרואות, כך שהפיצול שימש הלכה למעשה ככלי לעקיפת החלטת בג"ץ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]