עארף אל-עארף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עארף אל-עארף
עארף אל-עארף, באר שבע, שנות השלושים של המאה ה-20
עארף אל-עארף, באר שבע, שנות השלושים של המאה ה-20
מדינה ירדן עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך לידה 1891
מקום לידה ירושלים
תאריך פטירה 30 ביולי 1973 (בגיל 82 בערך)
מקום פטירה רמאללה
השכלה עיתונאי, היסטוריון
עיסוק היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש עיריית מזרח ירושלים
תקופת כהונה 19501957 (כ־7 שנים)
הקודם אנוור אל-ח'טיב
הבא חנא עטאללה
מושל נפת באר שבע
תקופת כהונה תחילת שנות ה-30 – 1939
קצין בצבא האימפריה העות'מאנית, מנהל מוזיאון רוקפלר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עארף אל-עארףערבית: عارف العارف, 189130 ביולי 1973) היה עיתונאי, היסטוריון, פוליטיקאי ואיש ציבור ערבי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. שימש כמושל נפת באר שבע בשנות ה-30 של המאה ה-20 וכראש עיריית מזרח ירושלים בשנות ה-50.

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-עארף נולד בשנת 1891 בירושלים למשפחה מכובדת. ב-1913 פרסם את מאמרו הראשון בעיתון היפואי "פלסטין", בו כתב בחריפות נגד מכירת קרקעות "לציונים הזוממים להשתלט על הארץ".[1] הוא למד לימודים גבוהים באיסטנבול ושירת כקצין בצבא האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. הוא נשבה בחזית הקווקז על ידי צבא הצאר ונכלא במחנה שבויים בקרסנויארסק שבסיביר, שם שהה שלוש שנים. לאחר המהפכה הרוסית הצליח אל-עארף להימלט משביו והגיע חזרה לארץ ישראל.

בהיותו במחנה השבויים הוציא לאור עיתון בערבית לשבויים. כמו כן, תרגם לטורקית, בתקופת שביו, את ספרו של ארנסט הקל, "Die Welträthsel". ב-1919 היה לעורכו של העיתון הלאומי הראשון שיצא בערבית בארץ ישראל בשם: "סוריא אל-גֻ'נוביה" ("סוריה הדרומית").[2]

במישור הפוליטי הטיף אל-עארף להתנגדות תקיפה אך בלתי אלימה נגד התנועה הציונית ודגל בלאומנות פאן-ערבית. ב-1918, בעת שהתגברה הלאומנות הערבית בירושלים, יפו, חיפה, עכו ושכם, הצטרף אל-עארף לשייח' חאג' אמין אל-חוסייני, פח'רי אל-חוסייני, איסחאק דרוויש, איברהים דאווש, ג'מאל אל-חוסייני, כמאל אל-בודיירי ושייח' חסן אבו אל סועוד ויחד הם ייסדו את "המועדון הערבי". בעקבות פרעות תר"פ נעצר אל-עארף על ידי שלטונות המנדט הבריטי והואשם בהסתה אשר הובילה לפרעות שבהן נרצחו שישה יהודים ונפצעו 200. הוא נמלט מהמעצר וברח לסוריה, נשפט שלא בפניו, נדון ל-10 שנות מאסר, ועיתונו נסגר בפקודת השלטונות.

בשנת 1920, חגיגות נבי מוסא התקיימו זמן קצר לאחר המלכתו של פייסל בסוריה. עארף אל-עארף הסית את הפלסטינים מעל דפי עיתונו, ועם שובם של עולי הרגל לירושלים ב-4 באפריל, הפכה התהלוכה להפגנה אלימה ופרצו מאורעות תרפ. השלטונות הבריטים הוציאו נגדו ונגד אמין אל חוסייני צו מעצר והם ברחו לעבר הירדן המזרחי ומשם לדמשק. בהיעדרם נידונו על ידי בית דין צבאי לעשר שנות מאסר.[3] ב-31 במאי 1920 נוסדה בדמשק "האגודה הערבית הפלסטינית" ("אל-ג'מעיה אל-ערביה אל-פלסטיניה"), שהנהיגה את התנועה הערבית הלאומית שבארץ ישראל,[4] ועארף היה בין העומדים בראשה. האגודה פרסמה מחאה נגד החלטות ועידת סן רמו ונגד מינוי הרברט סמואל היהודי לנציב עליון בארץ ישראל. כמו כן, היא גם שלחה תזכיר לאפיפיור וביקשה את עזרתו נגד יהוד פלסטין באמצעות הצהרת בלפור.[5] ב-7 ביולי הכריז הנציב העליון הנכנס, הרברט סמואל, על חנינה כללית לכל האסירים הפוליטיים, אולם חנינה זו לא כללה את אל-עארף ואל-חוסייני, וזאת משום שברחו מהחוק.[3] ב-21 באוגוסט 1920, במהלך ביקור בא-סאלט, העניק הרברט סמואל לעארף וחוסייני חנינה לבקשתם של מספר שייח'ים בדווים.[6]

השלטון הבריטי בארץ ישראל ראה בו דמות בעלת השכלה, השפעה וניסיון פוליטיים וביקש לקרבו אליו ולמתן בצורה זו את עמדותיו. בהתאם לכך, בנובמבר 1920 הוצע לו לשרת באדמיניסטרציה הבריטית. בשנים הבאות שירת עארף כקצין נפה בג'נין, שכם, בית שאן ויפו. בעקבות הצלחתו הוא מונה בשנת 1926 כמזכיר הראשי של עבדאללה הראשון, מלך ירדן.[7] לאחר שלוש שנים בתפקיד חזר עארף ב-1929 לארץ ישראל ונתמנה כקצין אזורי (District Officer) בנפת באר שבע.[8]

מושל נפת באר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של עארף אל-עארף בבאר שבע, שהוכרז כבניין היסטורי לשימור

הבדואים היו באותה עת הרוב המכריע באוכלוסיית הנגב והניסיון שרכש אל-עארף במנהגיהם סייע לו בתפקידו כמושל. פעולותיו הקנו לו כבוד בקרב הבדואים שכינוהו אבו סופיאן. הוא אף המשיך וחקר את מנהגי שבטי הנגב בתקופה בה כיהן כמושל בבאר שבע. ב-1933 פרסם את ספרו הראשון "המשפט בין הבדואים" ושנה לאחר מכן יצא לאור ספרו השני "תולדות באר שבע ושבטיה". שני הספרים תורגמו לעברית על ידי העיתונאי והמתרגם מנחם קפליוק שאף התארח אצל אל-עארף בבאר שבע.

בשנים 19361939, בעת המרד הערבי הגדול, עמד אל-עארף בפני בעיה. הוא היה פקיד במגזר הציבורי הבריטי, היה חייב נאמנות אליו ומתוקף תפקידו היה עליו לשמור על השקט באזור שלטונו, ומנגד, הוא תמך באנשי הכנופיות במאבק הערבי נגד השלטון הבריטי. אל-עארף מצא פתרון לבעיה על ידי ביום פיצוצים בסמוך לביתו שלא פגעו בבית אך יצרו את הרושם כי אנשי הכנופיות נאבקים באל-עארף, ובמקביל, הניח לאנשי הכנופיות לפעול באזור וב-1938 אף השתלטו הללו על העיר. השלטון הבריטי כנראה חשד בנאמנותו והעבירו ב-1939 להיות קצין מחוזי של מחוז עזה. עד 1948 המשיך לשמש במנגנון הממשל של המנדט הבריטי.

בשנותיו הראשונות בבאר שבע התגורר בבנין המושל אולם בהמשך, החליט להקים את ביתו בעיר ורכש חלקת אדמה, עליה הקים בין השנים 1937–1938 את הבית שזכה לשם בית עארף אל-עארף. הבית המפואר נבנה באבן גיר דולומיטית ("מיזי אחמר") האדמדמה, שהובאה מסביבות בית לחם או ירושלים. במשך שנים רבות, שימש הבניין מזנון של השקם, לשירות חיילי פיקוד הדרום והאזרחים המזדמנים. הוא נחשב בשעתו כבית הנאה ביותר בעיר, ואף כיום הוא מרשים ביותר, ובולט על רקע בתי העיר הישנים, הבנויים אבן מקומית בהירה. הבניין הוכרז כ"בניין היסטורי לשימור" על ידי המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, ושוחזר בשנת 2003.

ראש עיריית ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1950 נתמנה אל-עארף על ידי השלטון הירדני לראש עיריית ירושלים המזרחית. ב-31 ביולי 1951 התקיימו לראשונה בחירות מוניציפליות בירושלים תחת השלטון הירדני. בבחירות נבחרו 12 חברים במועצת העיר. חברי המועצה בחרו את אל-עארף לראש העיר. לאחר שישה שבועות בלבד בתפקיד, הוא הוחלף על ידי חנא עטאללה ששימש בתפקידו שלושה חודשים בטרם הוחלף על ידי עומר וואעארי.[9]

בתחילת 1951, בעת שכיהן כראש העיר, נפגש עם ראש ממשלת עיראק, נורי סעיד, במטרה להניא אותו מתוכניתו לגרש את יהודי עיראק. אל-עארף חשש ממצב בו יראו מדינות העולם בגירוש יהודי ארצות ערב לישראל השלמת מהלך של חילופי אוכלוסין ואמר:

לו שמר כל חבל ארץ ערבי על היהודים החיים בקרבו ועל נכסיהם ורכושם כעל משכון, היו נפתרות בקלות שתי הבעיות - זו של פלסטין באופן כללי וזו של הפליטים במיוחד.

עמדת הפלסטינים וארצות ערב כלפי תביעות ווזק, [1]

נסיונו זה כשל, ויהודי עיראק, אשר ניתנה להם הרשות להגר, הגיעו לישראל. בשנים 19561960 כתב ספר רחב היקף על מלחמת העצמאות ותוצאותיה מנקודת מבטם של ערביי ארץ ישראל: "Al-Nakba wa’l firdaws al-mafqud" (הנכבה, נכבת בית המקדש וגן העדן האבוד), 1947-1952.‏[10]

ב-1963 נתמנה כמנהלו של מוזיאון רוקפלר בירושלים ושימש בתפקיד זה עד 1967. לאחר מלחמת ששת הימים עבר לאל-בירה, שם מת ב-1973.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלעארף עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, 1937; מהדורת הוצאת אריאל ומרכז ג'ו אלון, ירושלים 2000

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עארף אל-עארף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 12.
  2. ^ עארף אל-עארף, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 12.
  4. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 276–277, הערה 7.
  5. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 13.
  6. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 231.
  7. ^ Wasserstein Bernard, The British in Palestine, Basil Blackwell, 1978, עמ' 180-182
  8. ^ Wasserstein Bernard, The British in Palestine, Basil Blasckwell, 1978, עמ' 180-183
  9. ^ Jerusalem at "Palestinian Academic Society for the Study of International Affairs
  10. ^ יהושפט הרכבי, ‏על אבדות הערבים ב-1948, מערכות 166, מרץ 1965