Innuendo

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Innuendo
Queen-Innuendo-Delantera.jpg
אלבום אולפן מאת קווין
יצא לאור 4 בפברואר 1991
הוקלט מרץ 1989 - נובמבר 1990
סוגה רוק, הארד רוק, רוק מתקדם
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך 53:44
חברת תקליטים פרלופון, הוליווד
הפקה דייוויד ריצ'רדס
כרונולוגיית קווין
The Miracle
(1989)
Innuendo
(1991)
Made in Heaven
(1995)
סינגלים מ-Innuendo
  1. Innuendo
    תאריך יציאה: 14 בינואר 1991
  2. I'm Going Slightly Mad
    תאריך יציאה: 4 במרץ 1991
  3. Headlong
    תאריך יציאה: 13 במאי 1991
  4. The Show Must Go On
    תאריך יציאה: 14 באוקטובר 1991
  5. These Are the Days of Our Lives
    תאריך יציאה: 9 בדצמבר 1991
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

Innuendoעברית: רמיזה) הוא אלבום האולפן ה-14 של להקת הרוק הבריטית קווין. האלבום יצא לאור ב-5 בפברואר 1991 והיה לאלבום האחרון של הלהקה בהרכב המקורי והאחרון שיצא כאשר סולן הלהקה פרדי מרקיורי היה בחיים. האלבום נמכר ב-11 מיליון עותקים ונבחר לאלבום ה-94 הטוב ביותר בכל הזמנים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום זכה לשבחים בידי המבקרים והמעריצים כאחד מהאלבומים המשובחים בקריירה המאוחרת של הלהקה. הוא הגיע לראש המצעדים הבריטים תוך שבועיים מיציאתו. גם בהולנד (ארבעה שבועות), גרמניה (שישה שבועות), שווייץ (שמונה שבועות) ואיטליה (שלושה שבועות). האלבום היה הראשון שזכה למעמד של אלבום זהב מיד לאחר יציאתו, מאז אלבומם העשירי, The Works משנת 1984. הוא הגיע למקום השלושים במצעדים האמריקאיים.

האלבום הוקלט בין מרץ 1989 לנובמבר 1990, כשמרקיורי היה בשלביו האחרונים במלחמה במחלת האיידס, (ולכן בקליפים של השירים הוא מונפש או מופיע תחת איפור כבד) עובדה ששמר בסוד עד ליום לפני מותו. האלבום מאופיין בסגנון מוזיקלי שנע בין שירי הארד רוק עוצמתיים כ-Innuendo ו-Headlong, שירים מלנכוליים כ-Don't Try So Hard ו-Bijou ושירים בעלי גוון פסיכדלי כ-I'm Going Slightly Mad. מרקיורי נפטר תשעה חודשים לאחר השקת האלבום.

עטיפת האלבום עוצבה על ידי הלהקה וריצ'רד גריי, בהשראת הציור "להטוטן העולמות" של האמן בן המאה ה-19, ז'אן גרנדוויל. עטיפות הסינגלים עוצבו גם הן בהשראת עבודותיו.

רשימת השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מס' שםכותב(ים) משך
1. Innuendo קווין 6:39
2. I'm Going Slightly Mad פרדי מרקיורי, פיטר סטראקר 4:20
3. Headlong בריאן מיי 4:37
4. I Can't Live with You בריאן מיי 4:28
5. Don't Try So Hard פרדי מרקיורי 3:37
6. Ride the Wild Wind רוג'ר טיילור 4:41
7. All God's People פרדי מרקיורי, מייק מוראן 4:19
8. These Are the Days of Our Lives רוג'ר טיילור 4:13
9. Delilah פרדי מרקיורי 3:32
10. The Hitman פרדי מרקיורי 4:55
11. Bijou פרדי מרקיורי, בריאן מיי 3:35
12. The Show Must Go On בריאן מיי 4:31
משך כולל:
53:44
רצועות בונוס במהדורת Anniversary משנת 2011
מס' שם משך
1. I Can’t Live With You (1997 Rocks Retake) 4:50
2. Lost Opportunity (בי-סייד) 3:53
3. Ride The Wild Wind (Early Version with Guide Vocal) 4:14
4. I’m Going Slightly Mad (Mad Mix) 4:37
5. Headlong (Embryo with Guide Vocal) 4:44

מידע אודות השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Innuendo[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר התחיל כניסיון ונוגן בהתחלה בשווייץ על ידי בריאן מיי, ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור, מרקיורי היה למעלה ושמע אותם מנגנים את הקצב. לאחר מכן החליט מרקיורי להפוך את הניסיון לשיר, הלהקה התחילה לעבוד וטיילור היה אחראי על המילים (שהיו כמחווה לשיר "Kashmir" של לד זפלין). מרקיורי כתב עוד שורה שנכללה מאוחר יותר. ואז הלהקה החליטה לשים תזמורת של סינתסייזרים על ידי דייוויד ריצ'רדס. הקטע של הפלמנקו (מוזיקה ספרדית) בוצע על ידי גיטריסט "יס" סטיב האו. קליפ השיר כולו מונפש ומשלב סוגים שונים של אנימציה: מסטופ מושן, לאנימציה מצוירת של חברי הלהקה (אשר מורכבת מרוטוסקופיה (אנ') של תצלומי הופעות) בה כל חבר מוצג בסגנון אומנותי שונה. Innuendo יצא כסינגל הראשון באלבום ודורג במקום הראשון במצעד הבריטי בשנת 1991. הפעם היחידה שהשיר בוצע בהופעה חיה הייתה במופע המחווה למרקיורי משנת 1992 בביצועו של רוברט פלאנט, סולן לד זפלין (אשר הכניס בשיר קטע קצר מהשיר "Kashmir"). הביצוע לא נכלל בגרסת ה-DVD שיצא ב-2002, לבקשתו של פלאנט.

I'm Going Slightly Mad[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר החל בביתו של מרקיורי בלונדון, לאחר שקיבל רעיון לכתוב שיר על טירוף. חלק מהמילים (כמו "עץ בננה" ו"מחט אחד"), באו ממרקיורי ומחברו פיטר סטראקר שנשאר עם מרקיורי במטבח עד הערב. השיר עצמו כולל אפקטים פסיכדליים, מקהלה ועוד. הקליפ של השיר בשחור-לבן הראה את חברי הלהקה לבושים כמטורפים: מרקיורי היה עם שיער פרוע, נעלי ג'וקר, כפפות לבנות וחליפה, טיילור לבש קומקום על ראשו, מיי לבש מסכה בצורת מקור של פינגווין (כשמאחוריו הולך פינגווין אמיתי) ודיקון היה לבוש בתור ליצן חצר. תחפושות חברי הלהקה הופיעו גם בקליפ של השיר "Innuendo" בו מתוארים חברי הלהקה בציורים סוריאליסטיים. השיר הוא הסינגל השני באלבום.

Headlong[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – Headlong

השיר נכתב על ידי בריאן מיי, שרצה לכלול אותו באלבומו Back To The Light (אנ') אך לאחר ששמע את מרקורי שר את השיר, הסכים בסוף לכלול אותו באלבום הלהקה. השיר היה הסינגל השלישי באלבום, זכה להצלחה רבה ונוסף לאלבומי הלהיטים של הלהקה כגון: Classic Queen ו-Queen Rocks. עטיפת הסינגל נראית כחלק מקליפ השיר המראה את חברי הלהקה יושבים (מיי מרים ידיים) אולם בארצות הברית בעטיפת הסינגל מופיע הליצן מעטיפת האלבום Innuendo שאויר על ידי ז'אן גרנדוויל. קליפ השיר מציג את חברי הלהקה באולפן ההקלטות.

I Can't Live With You[עריכת קוד מקור | עריכה]

Don't Try So Hard[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר נכתב על ידי מרקיורי. סגנון השיר די מלנכולי, ומרקיורי שר את השיר בפלסטו אבל שר עד התו D5 בקול מלא. (רגיסטר מודאלי).

Ride The Wild Wind[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר נכתב על ידי טיילור והוקלט כדמו בשירתו המובילה של טיילור, ולאחר מכן יחד עם שירתו של מרקיורי. כמו שיריו האחרים של טיילור, השיר מאופיין בסגנון רוק כבד ובקצב מהיר שמובילים התופים.

All God's People[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור השיר היה אמור להשתייך לאלבום הסולו של מרקורי - Barcelona (אנ') - תחת הכותרת Africa By Night. השיר נכתב על ידי מרקיורי ומייק מורן (שגם ניגן על הקלידים בשיר). מרקיורי ביקש ממיי לנגן על הגיטרה, ולאחר מכן כל הלהקה ניגנה והקליטה את השיר.

These Are The Days Of Our Lives[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר, אשר נכתב על ידי רוג'ר טיילור, הוא שיר געגועים לילדות. השיר מדבר על העובדה שלא ניתן לחזור אחורה אל הזמנים הללו. השיר מתחיל ומסתיים בתיפופי תופי קונגה על ידי טיילור, מוביל לקלידים על ידי בריאן מיי עד שמתחילה שירתו של פרדי. הווידאו של השיר מצולם בשחור לבן (בדומה לווידאו של I'm Going Slightly Mad), והוא הקליפ האחרון שצולם לפני מותו של מרקורי. במופע המחווה למרקיורי בשנת 1992 השיר בוצע על ידי ג'ורג' מייקל וליסה סטנספילד.

Delilah[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר זה נכתב על ידי מרקיורי לחתולתו האהובה דלילה. מרקיורי השקיע שעות בציור החתולה, ואחת מפעולותיו האחרונות לפני מותו הייתה ליטוף פרוותה[1].

The Hitman[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר זה נכתב על ידי מרקיורי, ומלווה בקטעים חוזרים של גיטרה חשמלית בסגנון הבי מטאל. גרסת הדמו בוצעה על ידי מיי.

Bijou[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר היה רעיון של מרקיורי ומיי. הרעיון היה להפוך את השיר ל"בפנים והחוצה" (כך שהגיטרה עושה את הקטע שלה בזמן שיש הפסקה בשירה). מרקיורי כתב את האקורדים ואת שם השיר ושניהם עבדו על השיר. מרקיורי שר את השורה הראשונה ואז עבר למלודיה של הגיטרה החשמלית של מיי. השיר הוקלט ללא עזרה של ג'ון דיקון או רוג'ר טיילור. הרעיון לא היה חדש, והגיע בהשראת להקת יס בשירם Soon. לאחר מכן כתב מיי לג'ף בק את השיר "Where Are You", בהשראת השיר. השיר בוצע בהופעה של קווין (ללא דיקון שעזב ומרקיורי שנפטר) יחד עם פול רוג'רס בהופעה, מיי ניגן על הגיטרה והשירה הייתה של מרקיורי מההקלטה המקורית (בזמן נגינת השיר היה מסך גדול שהראה את הלהקה בהופעה המפורסמת באצטדיון ומבלי. בשיר לאחר השירה של מרקיורי מיי מנגן חלק משירו האינסטרומנטלי הנקרא "Last Horizon" ("האופק האחרון").

The Show Must Go On[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – The Show Must Go On

השיר האחרון באלבום שנכתב על ידי מיי, כפרידה ממרקיורי בשל מאבקו במחלת האיידס. השיר מתחיל עם סינתסייזר (מסוג Korg M1) בשילוב תופים. לאחר מכן מתחילה השירה שמובילה לסולואים בסגנון רוק כבד. הווידאו לשיר מורכב מלקט קליפים של הלהקה משנים קודמות, בתקופה בה מרקיורי היה בריא. אלטון ג'ון ביצע 2 גרסאות כיסוי יחד עם מיי, דיקון וטיילור. הפעם הראשונה הייתה בשנת 1992 במופע המחווה למרקיורי ביחד עם הגיטריסט טוני איומי מלהקת בלאק סבאת', ובפעם השנייה בשנת 1997 עם להקת הבלט השווייצרית Béjart Ballet בפריז. הביצוע של אלטון ג'ון מ-1997 מופיע גם באלבום האוסף של קווין Greatest Hits III. לאחר הקלטת השיר וסיום האלבום, מרקיורי נפטר.

משתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Wild Things: 11 Pets That Influenced Rock and Pop, באתר רולינג סטון, 2 במאי 2014, בדיקה אחרונה ב־29 ביוני 2022