Tumbleweed Connection

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Tumbleweed Connection
Tumbleweed Connection
Tumbleweed Connection
אלבום אולפן מאת אלטון ג'ון
יצא לאור 30 באוקטובר 1970 (בריטניה)
4 בינואר 1971 (ארצות הברית)
הוקלט 20, 23, 25 במרץ, ‏4 באפריל (קולות רקע), 11 במאי, 2, 11 ביוני, 6 באוגוסט, ‏1970[1]
אולפני טרידנט (אנ'), לונדון
סוגה רוק, קאנטרי
אורך 46:56
חברת תקליטים DJM רקורדס (אנ') (בריטניה) • Uni רקורדס (אנ') (ארצות הברית)
הפקה גאס דאג'ן (אנ')
כרונולוגיית אלטון ג'ון
Elton John
(1970)
Tumbleweed Connection
(1970)
Friends
(1971)
סינגלים מ-Tumbleweed Connection
  1. "Country Comfort" (צד ב': "Love Song")
    תאריך יציאה: 1971 (אוסטרליה, ניו זילנד וברזיל בלבד)[1][2]

Tumbleweed Connectionעברית: הַאֲחָזָת הטאמבלוויד[א]) הוא אלבום האולפן השלישי של הזמר והיוצר אלטון ג'ון, שראה אור באוקטובר 1970 בבריטניה, ובינואר 1971 בארצות הברית. הוא אלבום קונספט בהשראת אמריקנה והמערב הישן של אמריקה[5].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל השירים נכתבו על ידי אלטון ג'ון וברני טופין, למעט "Love Song" שנכתב על ידי לזלי דאנקן (אנ'). האלבום הוקלט באולפני טרידנט (אנ') בלונדון, אנגליה בשמונה סשנים שהתפרשו על פני החודשים מרץ, אפריל (לקולות רקע), מאי, יוני ואוגוסט 1970, ויצא לאור באוקטובר אותה שנה. לדברי המתזמר פול בקמסטר ההקלטות פוזרו על פני ארבעה וחצי חודשים מפני שג'ון, המפיק דאג'ן והוא עצמו כמעט ולא היו זמינים באותו זמן (לג'ון היו 30 הופעות בבריטניה ואירופה בין 20 במרץ ו־14 באוגוסט, 1970)[1]. רבים משירי האלבום נכתבו והולחנו בזמן שבו נכתבו והולחנו שירי האלבום הקודם, "Elton John" (וחלק מהם – עוד קודם), דבר שגרם להכנת האלבום להיות קלה, לדברי ג'ון, משום ש"היה לנו מצבור"[ב][1]. ג'ון ביצע בהופעות גרסה מוקדמת של "Son Of Your Father" כבר ביולי 1969, ושל "Ballad Of A Well-Known Gun" באוגוסט – ספטמבר אותה שנה. גרסת דמו של השיר הוקלטה באולפני דיק ג'יימס ‏(DJM) בסתיו 1969. גרסאות דמו פסנתר של "Come Down In Time" ו־"Talking Old Soldiers" הוקלטו באולפני DJM באוקטובר – דצמבר 1969[1]. גרסאות בסיסיות של "Counrty Comfort", "Come Down in Time" ו־"Burn Down the Mission" הוקלטו באולפני טרידנט במהלך ההקלטות של "Elton John", עם אוברדאבס שנעשו ל־"Tumbleweed Connection". גרסה מוקדמת של השיר "Madman Across the Water", בהשתתפות מיק רונסון בגיטרה חשמלית, הוקלטה אף היא במהלך הקלטות ‏"Tumbleweed Connection"[ג][8][9]. בכתיבת המילים אמר טופין שהושפע מאוד מהבנד[10].

הבסיסט די מארי (אנ') והמתופף נייג'ל אולסון (אנ') ניגנו, לראשונה ביחד כחטיבת הקצב באלבום של ג'ון, ב־"Amoreena"[ד]. אולסון תופף בשיר אחד[ה] באלבום הבכורה של ג'ון, "Empty Sky". למארי, הייתה זו ההופעה הראשונה באלבום של ג'ון. בנוסף לכמה נגני אולפן שהשתתפו גם בהקלטת אלבומו הקודם, "Elton John", השתתפו בהקלטת האלבום גם מוזיקאי ליווי מלהקת Hookfoot (אנ') שעבדו עם ג'ון בימיו כמוזיקאי אולפן באולפני "DJM", בשנים שקדמו להקלטת אלבום הבכורה שלו. לג'ון עדיין לא הייתה להקה קבועה באותו זמן, והוא נהג להופיע מדי פעם עם חברי "Hookfoot"[ו], שכתוצאה מכך הכירו את שיריו[1]. גיטריסט "Hookfoot" קיילב קוואיי (אנ') והמתופף רוג'ר פופ ניגנו עם ג'ון גם בהקלטת אלבום הבכורה שלו.

הסינגל היחיד היה "Country Comfort", שיצא לאור באוסטרליה, ניו זילנד וברזיל בלבד[1][2].

בשונה מהאלבום הקודם, "Elton John", שהתאפיין בתזמוריו העשירים, אלבום זה (למעט "Come Down in Time") התאפיין בצליל קאנטרי־רוק (וכן מוזיקת נשמה) מחוספס יותר: "אף על פי שהיה בו איזה תזמור, הוא היה הרבה יותר פאנקי", ציין ג'ון. השפעה מכרעת על הצליל הייתה לחברי "Hookfoot"[12][1]. בריאיון למגזין "Sounds" ‏(אנ'), ריאיון שנערך זמן קצר לפני יציאת האלבום לאור, אמר: "זה יכול להפתיע לא מעט אנשים, אבל אם הייתי עושה עוד אלבום תזמורתי אחד אני מעריך שהייתי מתויג לשארית חיי"[10][1]. מריאיון אחר מהתקופה עולה שעל ג'ון הופעלו לחצים לעשות אלבום תזמורתי נוסף (בהמשך להצלחת "Elton John" המתוזמר באופן ניכר): "הם רצו שאני אעשה עוד [אלבום] אחד עם תזמורת אבל אמרתי לא, זה של הקאנטרי בא קודם. הבא בתור הולך להיות יותר קלאסי ותזמורתי"[13].

גרסאות כיסוי וביצועים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה של רוד סטיוארט[ז] ל־"Country Comfort" נכללה באלבומו Gasoline Alley (אנ'), שיצא לאור ארבעה חודשים לפני "Tumbleweed Connection"[1].

השיר "Amoreena" מופיע בנעימת הפתיחה של הסרט אחר צהריים של פורענות[1].

ב־1991 ביצע סטינג גרסת כיסוי ל־‏" Come Down in Time", שנכללה באלבום המחווה לאלטון ג'ון וברני טופין "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin". לאותו אלבום, כיסה פיל קולינס את "Burn Down the Mission" (שיר שג'ון הרבה לבצע בהופעותיו).

זמר הקאנטרי האוסטרלי קית' אורבן (אנ') הקליט ל־"Country Comfort" גרסת כיסוי, שנכללה באלבומו "Be Here" (אנ') מ־2004.

Love Song

ג'ון בחר להכניס לאלבום את "Love Song" של לזלי דאנקן (בדואט איתה) על חשבון שירו שלו "Into the Old Man's Shoes", אף על פי שהאחרון הוא חלק אינטגרלי מהאלבום מבחינה רעיונית וצורנית – לא היה מקום לשני השירים גם יחד על גבי אריך הנגן[ח]. "Love Song" זכה לגרסאות כיסוי על ידי אמנים רבים, בהם דייוויד בואי (דמו), מריאן פיית'פול, פגי לי, ניל דיימונד, דיון וורוויק ואוליביה ניוטון־ג'ון. חיים טופול הקליט לשיר גרסה עברית לקראת ביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בישראל ופגישתו עם ראש הממשלה בגין ב־1977[14][15][16].

העטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצילום שעל עטיפת התקליט (שנראה בשלמותו בפתיחה שלה) נעשה בתחנת הרכבת שפילד פארק (אנ')[ט] שבמחוז סאסקס, כ־50 קילומטר דרומית ללונדון, על מסילת הרכבת בּלוּבֶּל (אנ'). הצלם איאן דיגבי אובנס[17][8] צילם את ג'ון (יושב בימין התמונה השלמה, אבל נראה בצד שמאל בעטיפה הקדמית) ואת טופין (עומד בצד שמאל בעטיפה האחורית) מול תחנת רכבת משלהי המאה ה־19, במטרה להמחיש את אווירת האמריקנה הכפרית, על אף המיקום האנגלי (בתמונה נראות פרסומות למותגים אנגליים[י]). תמונות נוספות, שצולמו בתוך רכבת על הקו, נכללו בהערות האלבום.

באוגוסט 2020, הודיעה מסילת הרכבת "בלובל" שלרגל ציון יום השנה ה־50 לצאת האלבום לאור, היא שִחזרה את חזוּת התחנה לחזות שהייתה לה ביום בו צולמה תמונת העטיפה, כדי לאפשר לציבור להצטלם במקום ולשחזר את התמונה[18].

הצלחה מסחרית וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דירוגים מקצועיים
ציוני ביקורות
מקור ציון
AllMusic [19]
מדריך האלבומים של קריסטיגו (אנ') ‏-B[20][י"א]
מגזין Q(אנ')
רולינג סטון (מעורבת)[21]
רולינג סטון (מהדורת דלוקס) [22]
מדריך האלבומים של רולינג סטון (אנ') [23]
Uncut (אנ')
וילג' ווייס ‏+C[24]
!Yahoo (אוהדת)[25]

האלבום נכנס למקום השני במצעד האלבומים הבריטי ב־16 בינואר 1971, ושהה במצעד 20 שבועות[26][1]. בארצות הברית, הוא נכנס למצעד בילבורד 200 ב־23 בינואר 1971, הגיע למקום החמישי, ובסך הכל שהה במצעד 37 שבועות. האלבום היה אחד מארבעה אלבומים של ג'ון ששהו בו זמנית במצעד "בילבורד 200" באביב 1971[27][1]. במרץ 1971 הגיע האלבום למעמד אלבום זהב בארצות הברית, ובאוגוסט 1998 הגיע שם למעמד אלבום פלטינה[28][י"ב].

ב־2012[י"ג] דורג האלבום במקום ה־458 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של רולינג סטון[30] (אך לא נכנס לרשימה המעודכנת שפרסם המגזין ב־2020).

אף על פי שלא כלל להיטים, הוא מדורג באופן עקבי כאחד מהאלבומים האהובים ביותר על קהל המאזינים של ג'ון[31][32].

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום התקבל בהערכה רבה על ידי מבקרי המוזיקה. סטיבן תומאס ארלווין, מבקר AllMusic, כתב שחצי מהשירים לא מצייתים לתבנית המקובלת של שיר פופ. הוא תיאר את המילים של טופין כ"מעוררות", והוסיף ש"החוש המלודי של ג'ון בשיאו"[19]. מבקר לוס אנג'לס טיימס רוברט הילברן כתב: "זה האלבום הקרוב לשלמות, שאמנים תכופות מעבירים קריירה שלימה בניסיון להניב אותו"[33][34]. מבקר BBC כריס רוברטס תיאר אותו לימים כ"מעולה", "נלהב ומעוצב במיומנות"[35]. "מוזיקת נשמה לבנה מאוד, מאוד במיטבה", כתבה פני ולנטיין ממגזין "Sounds"[10].

בביקורתו המנומקת, החיובית אך מסויגת, תיאר ג'ון לנדאו מ"רולינג סטון" את האלבום כ"מרגש", אך הסתייג מהעיבודים העמוסים מדי, לדעתו, לחלק מהשירים. הוא שיבח אמנם את המעבר מ"העיבודים הגרנדיוזיים" שאפיינו, לטעמו, את "Elton John" לעיבודים יותר פשוטים, אך הוסיף: "ההסתייגות העיקרית שלי מהאלבום החדש היא שהוא לא הלך רחוק מספיק [...] השירה והמלודיות שלו באלבום הזה טובות במיוחד. מה שלא כל כך מרגש הוא העיבודים העמוסים שנדמה שמפזרים את האנרגיה של הביצועים". עם זאת, הוא טען שב־"My Father’s Gun", "Burn Down the mission" ו־"Amoreena" העיבודים העשירים "יעילים" ואף "מבריקים", אך: "עדיין, יותר קטעים עם התזמור המצומצם של "Talking Old Soldiers" ושל "Love Song" היו יכולים לתת לאלבום עומק אישי גדול יותר". ביקורת מעורבת הייתה ללנדאו גם על ברני טופין, שלצד תיאור חלק מהמילים שלו כ"מבריקות", טען: "המבנים שלו פעמים רבות מגושמים וקשים לשירה, והדו־משמעויות שלו יוצאות לפעמים משליטה[י"ד]. הוא לא ליריקן גדול, אבל הוא בהחלט ליריקן מעניין ומשמש את אלטון ג'ון כאמצעי משביע רצון להביע את עצמו."[21].

בביקורתו על מהדורת הדלוקס שיצאה לאור ב־2008 (וכללה, בנוסף לאלבום הרגיל, דיסק נוסף עם דמואים והקלטות מהופעות באולפני BBC), עמד באד סקופה ממגזין UNCUT (אנ') על כך ש־"Tumbleweed Connection" הוקלט לפני הפריצה המסחרית של ג'ון[ט"ו], ועל כן הושפע משיקולים אמנותיים בלבד. הוא תיאר אותו במילים "אלבום מגובש להפליא". הוא שיבח גם את הדיסק השני ותיאר חלק מהביצועים שבו כ"מרתקים". סקופה סיכם: "'Tumbleweed Connection' המורחב מייצג את המקרה הנדיר שבו השלמות עצמה מושבחת"[38].

רשימת השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל השירים נכתבו והולחנו על ידי אלטון ג'ון וברני טופין (למעט היכן שמצוין אחרת). 

צד א'
מס' שם משך
1. Ballad of a Well-Known Gun 4:59
2. Come Down in Time 3:25
3. Country Comfort 5:06
4. Son of Your Father 3:48
5. My Father's Gun 6:20
צד ב'
מס' שם משך
1. ‏?Where to Now St. Peter 4:11
2. Love Song (לזלי דאנקן (אנ')) 3:41
3. Amoreena 5:00
4. Talking Old Soldiers 4:06
5. Burn Down the Mission 6:22
  • צד א' וצד ב' צורפו כרצועות 1–10 במהדורות התקליטור.

רצועות בונוס – ההוצאות המחודשות לאור של "Mercury" ב־1995, ושל "Rocket" ב־2001[עריכת קוד מקור | עריכה]

מס' שם משך
11. Into the Old Man's Shoes 4:02
12. Madman Across the Water 8:50

מידע נוסף

# שם השיר מידע נוסף
11 Into the Old Man's Shoes השמטה מהאלבום "Tumbleweed Connection", יצאה כבי-סייד ל־"Your Song" בבריטניה
12 Madman Across the Water גרסה מקורית; יצאה לראשונה לאור באלבום "Rare Masters" ב־1992. בהשתתפות מיק רונסון בגיטרה מובילה

רצועות בונוס – מהדורת דלוקס (2008)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקליטור ראשון – האלבום המקורי

תקליטור שני[39]
מס' שם משך
1. There Goes a Well-Known Gun (דמו. בגרסת האלבום: "Ballad of a Well-Known Gun") 3:27
2. Come Down in Time (דמו פסנתר) 3:22
3. Country Comfort (דמו פסנתר) 4:12
4. Son of Your Father (דמו פסנתר) 4:13
5. Talking Old Soldiers (דמו פסנתר) 4:13
6. Into the Old Man's Shoes (דמו פסנתר) 3:41
7. Sisters of the Cross (דמו פסנתר, מתחילת 1970. זמין רק במהדורה זו) 4:39
8. Madman Across the Water (גרסה מקורית[ט"ז]) 8:50
9. Into the Old Man's Shoes 4:03
10. My Father's Gun (הופעה ב־BBC[י"ז]) 3:43
11. Ballad of a Well-Known Gun (הופעה ב־BBC[י"ח]) 4:36
12. Burn Down the Mission (הופעה ב־BBC[י"ט]) 6:53
13. Amoreena (הופעה ב־BBC[כ]) 5:12
  • כל השירים בתקליטור השני יצאו לאור לראשונה במהדורה זו, למעט רצועות 8 – 10. רצועה 10 יצאה לאור לראשונה באלבום האוסף (אומנים שונים) "21 years of alternative radio 1" באוקטובר 1988.

משתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרי הרצועות מתייחסים למהדורות התקליטור והמהדורות הדיגיטליות של האלבום.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעדים ומכירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעדים שבועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעדים שבועיים (1971) מיקום שיא
מצעד האלבומים האוסטרלי של

"Kent Music Report"[40]

4
מצעד האלבומים הקנדי של RPM[41] 4
מצעד האלבומים ההולנדי MEGA[42] 4
מצעד המכירות היפני אוריקון[43] 30
מצעד האלבומים הספרדי[44] 7
מצעד האלבומים הבריטי[26] 2
בילבורד 200[27] 5

מצעדים שנתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד שנתיים (1971) מיקום שיא
מצעד האלבומים האוסטרלי[40] 25
מצעד האלבומים ההולנדי[45] 32
מצעד אלבומי הפופ של בילבורד האמריקאי 24

מכירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום הסמכה
ארצות הברית (RIAA) פלטינה[28]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1. הַאֲחָזָה
    שֵׁם עֶצֶם - נְקֵבָה
    קִשּׁוּר, חִבּוּר דְּבָרִים זֶה לָזֶה ‏(Oxford Languages) ‏
    2. טאמבלוויד (אנ') הוא סוג של צמח בר חד־שנתי, אחד מצמחי הגלגל. בקיץ בסיסו היבש ניתק מהשורש ונישא ברוח כגלגל. שם האלבום מתייחס להאחזה של הבסיס לשורש[3][4].
  2. ^ בדומה לאלבומים "Honky Château" ו־"Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player" שגם הם נעשו באותו אופן, ובשונה מ־"Madman Across the Water" שבו לא היה קיים "מצבור", דבר שגרם ליצירתו להיות קשה ומלחיצה[6][7].
  3. ^ השיר ‏"Madman Across the Water" יצא לאור, בהקלטה מחודשת עם כריס ספדינג בגיטרה מובילה, כשיר הנושא של אלבום האולפן הבא, "Madman Across the Water"(אנ'). גרסת רונסון כלולה כרצועת בונוס במספר הוצאות מחודשות של "Tumbleweed Connection", וכן באלבום האוסף Rare Masters (אנ') ‏(1992), שם יצאה לראשונה[1].
  4. ^ ג'ון וטופין אמרו לריי ויליאמס, המנהל של ג'ון אז, שאם יקרא לבת שלו "אמורינה", הם יכתבו שיר בשם הזה. בהמשך ג'ון היה לסנדק שלה[1][11].
  5. ^ "Lady What's Tomorrow".
  6. ^ קיילב קוואיי בגיטרה, רוג'ר פופ בתופים, דייוויד גלובר בבס, ואיאן דאק במפוחית פה.
  7. ^ בין השניים שררה ידידות, מלווה בתחרות והתקוטטויות ידידותיות לצורכי תקשורת, מאז תחילת הקריירה של שניהם.
  8. ^ "Into the Old Man's Shoes" צורף כרצועת בונוס למהדורות המחודשות של האלבום, ראו רשימת השירים.
  9. ^ התחנה הסופית הדרומית של מסילת הרכבת בּלוּבֶּל, שהיא גם התחנה המרכזית בקו.
  10. ^ דיילי טלגרף, סבון "סאנלייט"(אנ'), שוקולד "Rowntree"(אנ'), תה "Mazawattee"(אנ'), מים מינרליים ‏"Shelvey" וסיגרים "Rajah" בעטיפה הקדמית, וסאנדיי טיימס ושוקולד "קדבורי" (אנ') בעטיפה האחורית[18].
  11. ^ ביקורת זו של כריסטיגו היא הביקורת העדכנית שלו, כפי שהתפרסמה ב־1981, שנת הוצאת "מדריך האלבומים של קריסטיגו" לאור (ובה כאמור נתן לאלבום ציון ‏"-B"). יש ביקורת נוספת, מוקדמת, שכתב קריסטיגו לאלבום ב־1970 עבור השבועון וילג' ווייס (למטה) – שם נתן לאלבום ציון ‏"+C".
  12. ^ הצלחת האלבום בארצות הברית קשורה קשר הדוק לסיבוב ההופעות הראשון והמצליח שערך ג'ון בארצות הברית, שהחל בסוף אוגוסט 1970, וליציאת הסינגל המצליח מ־‏"Elton John" ‏"Your Song" בסוף אוקטובר. "Your Song" הגיע למיקום השיא שלו בבילבורד הוט 100 (#8) ב־26 בינואר 1971[29] – באותו חודש בו "Tumbleweed Connection" ראה אור בארצות הברית (זאת בנוסף להיותו אלבום קונספט בנושא אמריקנה והמערב הישן של אמריקה).
  13. ^ ב־2003 הרכיב מגזין "רולינג סטון" רשימה של 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים, בהתבסס על משאלים בקרב מומחי מוזיקה ובעלי תפקידים בתעשייה. ב־2009 הרכיב המגזין רשימה של האלבומים הגדולים בשנות ה־2000 (ויצאו לאור עד אז), בהתבסס על משאל דומה. משילוב שתי הרשימות (זו של 2003 וזו של 2009) הרכיב המגזין ב־2012 גרסה עדכנית של רשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים – זו הרשימה שמוזכרת בפיסקה זו (ב־2020 פרסם המגזין רשימה חדשה)
  14. ^ טופין הוא מעריץ של בוב דילן, אותו כינה "המשיח שלי"[36][13]. דילן מפורסם בכפלי המשמעויות בשיריו.
  15. ^ הפריצה המסחרית של ג'ון החלה עם סיבוב ההופעות הראשון שלו בארצות הברית, בסדרת הופעות במועדון הטרובדור. את הופעת הבכורה במועדון ערך ג'ון ב־25 באוגוסט 1970[37]. "Tumbleweed Connection" הוקלט במרץ 1970 (וכאמור חלקים ממנו הוקלטו עוד קודם לכך, תוך כדי הקלטות אלבומו השני, "Elton John").
  16. ^ עם מיק רונסון בגיטרה מובילה.
  17. ^ BBC רדיו 1 – תוכניתו של דייב לי טרוויס, 12 באפריל 1970.
  18. ^ BBC רדיו 1 – תוכניתו של דייב לי טרוויס, 12 באפריל 1970.
  19. ^ בתוכנית "Sound of the Seventies", ‏ 2 ביולי 1970.
  20. ^ בתוכנית "Sound of the Seventies", ‏ 2 ביולי 1970.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 יום השנה ה־50 ל־"Tumbleweed Connection", באתר eltonjohn.com, ‏30 באוקטובר 2020, בדיקה אחרונה 13 בינואר 2021
  2. ^ 1 2 הסינגל "Country Comfort", באתר Discogs, בדיקה אחרונה 12 באוקטובר 2020
  3. ^ מכשפות הרוח, באתר rikishaham.co.il, בדיקה אחרונה 3 בנובמבר 2020
  4. ^ רייצ'ל מונרו, נישאת ברוח, באתר topic.com, ‏יולי 2019, בדיקה אחרונה 3 בנובמבר 2020
  5. ^ ג'ים פרבר, הרעיון המגוחך העומד מאחורי האלבום הטוב ביותר של אלטון ג'ון, באתר web.musicaficionado.com, בדיקה אחרונה 3 בנובמבר 2020
  6. ^ Paul Gambaccini, A Conversation with Elton John and Bernie Taupin, Flash Books, עמ' 87
  7. ^ טום דויל, Captain Fantastic: Elton John's Stellar Trip Through the '70s, Ballantine Books, מהדורה ראשונה, 2017, עמ' 75–77, ISBN 978-1-101-88418-8
  8. ^ 1 2 הערות אלבום, באתר albumlinernotes.com
  9. ^ הקלטות מיק רונסון, באתר mickronson.com (נשלף מארכיון האינטרנט, אורכב מהמקור ב־19 בינואר 2015)
  10. ^ 1 2 3 פול סקסטון, ‘Tumbleweed Connection’: Elton John’s “Soulful White Music At Its Best”, באתר udiscovermusic, ‏17 במאי 2019
  11. ^ ג'ון טובלר, הערות אלבום למהדורת ROCKET מ־1995
  12. ^ Tom Doyle, Captain Fantastic: Elton John's Stellar Trip Through the '70s, Ballantine, 2017, עמ' 50, ISBN 9781101884188
  13. ^ 1 2 רוברט גרינפילד, אלטון ג'ון: 'הוא הניל יאנג שלנו' – ריאיון קלאסי מהכספת, ‏17 ביולי 2012, באתר הגרדיאן (הריאיון התפרסם לראשונה ברולינג סטון ב־1970), בדיקה אחרונה 29 באוקטובר 2020
  14. ^ איתמר זהר, היא רק רצתה שיקשיבו לה, באתר הארץ, ‏28 בינואר 2016, בדיקה אחרונה 25 באוקטובר 2020
  15. ^ גרסת חיים טופול ל־‏"Love Song" לקראת ביקור הנשיא סאדאת בישראל, באתר יוטיוב, ‏7 באוגוסט 2013, בדיקה אחרונה 25 באוקטובר 2020
  16. ^ ריצ'רד סטנלי, לזלי דאנקן: זמרת וכותבת שירים שעבדה עם אלטון ג'ון ועם "פינק פלויד", באתר אינדפנדנט, ‏12 באפריל 2010, בדיקה אחרונה 23 באוקטובר 2020
  17. ^ קרדיטים של איאן דיגבי אובנס, באתר AllMusic
  18. ^ 1 2 בלובל, מסילת הברזל בלובל מציעה לאוהדי אלטון ג'ון הזדמנות ליצור מחדש את עטיפת האלבום, באתר bluebell-railway.com, ‏19 באוגוסט 2020, בדיקה אחרונה 21 בדצמבר 2020
  19. ^ 1 2 ביקורת ‏"AllMusic", באתר AllMusic, בדיקה אחרונה 13 באוקטובר 2020
  20. ^ רוברט קריסטיגאו, Christgau's Record Guide: Rock Albums of the Seventies, Ticknor & Fields, 1981, ISBN 089919026X, (באמצעות robertchristgau.com), בדיקה אחרונה 13 באוקטובר 2020
  21. ^ 1 2 ג'ון לנדאו, ביקורת "רולינג סטון", באתר רולינג סטון, ‏18 בפברואר 1971, בדיקה אחרונה 13 באוקטובר 2020
  22. ^ דייוויד פרייק, ביקורת "רולינג סטון – מהדורת דלוקס", באתר רולינג סטון, ‏4 בספטמבר 2008, בדיקה אחרונה 13 באוקטובר 2020
  23. ^ דייוויד הווארד ונתן ברקט, The New Rolling Stone Album Guide, סיימון ושוסטר, מהדורה רביעית מעודכנת, ISBN 978-0-7432-0169-8, חלקים של המדריך הישן מופיעים בספר זה (המדריך החדש)
  24. ^ רוברט כריסטיגו, ביקורת "וילג' ווייס", באתר של רוברט כריסטיגו ‏(1970), בדיקה אחרונה 13 באוקטובר 2020
  25. ^ דייב דימרטינו, ביקורת "יאהו!", באתר ארכיון האינטרנט, ‏1 בינואר 1970, בדיקה אחרונה 13 באוקטובר 2020
  26. ^ 1 2 אלטון ג'ון בחברת המצעדים הרשמית, באתר חברת המצעדים הרשמית, כדי לראות את האלבום יש ללחוץ על הקישור הראשון, "Elton John", ואחר כך לבחור בלשונית "Albums" (שצמודה לרשימה). בדיקה אחרונה 12 באוקטובר 2020
  27. ^ 1 2 היסטוריית אלטון ג'ון בבילבורד 200, באתר בילבורד, בדיקה אחרונה 12 באוקטובר 2020
  28. ^ 1 2 פלטינה בארצות הברית, באתר RIAA, בדיקה אחרונה 12 באוקטובר 2020
  29. ^ היסטוריית אלטון ג'ון בבילבורד הוט 100, באתר בילבורד, בדיקה אחרונה 21 באוקטובר 2020
  30. ^ רשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של רולינג סטון, באתר רולינג סטון
  31. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man:Elton John from A - Z, Praeger, עמ' 118–119
  32. ^ אנדי גרין, Readers’ Poll: The 10 Best Elton John Albums, באתר רולינג סטון, 18 בספטמבר 2013
  33. ^ Elizabeth J. Rosenthal, His Song: The Musical Journey of Elton John, Billboard Books, עמ' 36
  34. ^ על האלבום, לרגל הוצאת מהדורת ויניל מחודשת, באתר הרשמי של אלטון ג'ון, 30 ביוני 2017
  35. ^ כריס רוברטס, ‏ביקורת BBC, באתר BBC
  36. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man:Elton John from A - Z, Praeger, עמ' 33
  37. ^ רוב טננבאום, When Elton John became a rock star: The untold story of the Troubadour concert , באתר לוס אנג'לס טיימס
  38. ^ באד סקופה, ביקורת "Uncut" (מהדורת דלוקס), באתר uncut.co.uk, ‏2 ביולי 2008, בדיקה אחרונה 13 באוקטובר 2020
  39. ^ הערות אלבום של מהדורת הדלוקס, 2008
  40. ^ 1 2 David Kent, Australian Chart Book 1970-1992, St Ives, N.S.W, 1993, ISBN 0646119176
  41. ^ Top Albums/CDs, Volume 15, No. 25. 20 March 1971
  42. ^ המצעד ההולנדי, באתר dutchcharts.nl, בדיקה אחרונה 13 באוקטובר 2020
  43. ^ Oricon Album Chart Book: Complete Edition 1970–2005, オリコン・マーケティング・プロモーション, オリコン・エンタテインメント(発売) [Tōkyō] : Orikon Māketingu Puromōshon, Tōkyō : Orikon Entateinmento (Roppongi, Tokyo: Oricon Entertainment), 2006, ISBN 4-87131-077-9
  44. ^ Salaverri, Fernando, Sólo éxitos: año a año, 1959–2002, Fundación Autor, מהדורה ראשונה, 2005, ISBN 84-8048-639-2
  45. ^ המצעד השנתי ההולנדי (1971), באתר dutchcharts.nl, בדיקה אחרונה 13 באוקטובר 2020