אבראהים אבו דיה

אבראהים אבו דיה

אבראהים אבו דָיֵה בתמונה שנפלה שלל בידי לוחמי הפלמ"ח
לידה	1918 צוריף, מדינה פלסטינית
פטירה	6 במרץ 1952 (בגיל 34 בערך) ביירות, לבנון
מדינה	האימפריה העות'מאנית

אבראהים אבו דָיֵה (בחולצה שחורה) כורע לרגליו של עבד אל קאדר אל חוסייני בתמונה קבוצתית של מפקדי מילציית צבא מלחמת הקודש, פברואר 1948

אבראהים אבו דָיֵה, שמו המלא: אברהים עבד אל-פתאח עבד אל-עזיז אבו דיה (בערבית: إبراهيم بن عبد الفتاح بن عبد العزيز أبو دية ) (1917, צוריף - 6 במרץ 1952, ביירות) היה מפקד המיליציה הפלסטינית אל-ג'יהאד אל-מוקדס ("צבא הקודש") באזור ירושלים במלחמת העצמאות. הוא פיקד על קרבות רבים, ובהם הקרב עם מחלקת ההר, שיירת נבי דניאל וקרב סן סימון.

חייו

אבו דיה נולד בכפר צוריף שממערב לגוש עציון. כבנו של ספר הכפר רכש רק ארבע שנות לימוד. בתקופת המרד הערבי הגדול הצטרף כלוחם לאנשי הכנופיות של המופתי של ירושלים, חג' אמין אל-חוסייני, ורכש לעצמו מוניטין של לוחם אמיץ.

במלחמת העולם השנייה התגייס אבו דיה לחיל החפרים הבריטי ונפל בשבי הגרמנים ביוון. לאחר נפילתו בשבי הצטרף לדיוויזיית הנדשאר של הוואפן אס אס שהקים המופתי תחת פיקוד הנאצים. נפל בשבי בעלות הברית במהלך הקרבות בצפון אפריקה, ונדון על שיתוף פעולה עם האויב.

כשחזר ארצה השתלב כמפקד במיליציות הפלסטיניות. עם תחילת מלחמת העצמאות, בסוף דצמבר 1947, הנהיג אבו דיה את אנשי מיליציית אל-ג'יהאד אל-מוקדס של המופתי בנפת חברון. הוא ארגן מחנה אימונים ליד צוריף לאנשי הכפרים באזור. ממחנה זה יצאו אנשיו, והם היו הכוח המרכזי בהתקפות על גוש עציון בינואר 1948.

ב-16 בינואר 1948 עמד אבו דיה בראש פזעה של מאות הלוחמים שהכריעו את אנשי שיירת הל"ה בקרב על גבעה ליד צוריף והתעללו בגופותיהם. לאור הצלחתו הפך אבו דיה לסגנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, אשר מינה אותו למפקד אזור ירושלים.

ב-27 במרץ 1948 פיקד על הקרב סביב המחסום שעצר את שיירת נבי דניאל. הקרב הסתיים בנסיגת כוחות ההגנה והתאבדות חלקם. הלוחמים הישראלים שפונו בתיווך הבריטים נאלצו להותיר לאנשי אבו דיה שלל שריוניות ונשק.

במרץ 1948 הגיע אבו דיה בראש עשרות לוחמים לשכונת קטמון, שתושביה הערבים האמידים החלו לנטוש אותה, והתבסס שם. באפריל 1948 הוא השתתף כמפקד אחד הכוחות בקרבות הקסטל ונפצע פעמיים, ובקרב על הכפר בית סוריק.

האהדה לאבו דיה בציבור הערבי-פלסטיני הגיעה לשיא לאחר נאום מלהיב שנשא בחצר הר הבית ב-9 באפריל 1948 בהלוויה ההמונית של עבד אל-קאדר אל-חוסייני שנהרג יום לפני כן על הקסטל.

בעקבות מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני הפך אבו דיה למפקד הבכיר של אל-ג'יהאד אל-מוקדס באזור ירושלים. הוא פיקד על הלוחמים הערבים בקרב סן סימון ב-30 באפריל 1948 ונפצע קלות. הוא אושפז בבית החולים בבית צפאפא משם יצא ב-2 במאי 1948 לעיר העתיקה לארגן תגבורת, אך נעצר על ידי הבריטים עם חייליו. התנהגותו התפרשה בצד היהודי והבריטי כפחדנות, ואף כעריקה. מנגד, הפלסטינים הטילו את האחריות לכיבוש קטמון על הבריטים שמנעו את שובו לקטמון, והתעלמו מהעובדה שניסיונו לחזור למקום היה לאחר ההשתלטות היהודית על השכונה.

ב-17 במאי 1948 הוביל אברהים אבו דיה את ההתקפה על רמת רחל, בראש כוח של כ-150 לוחמים. ההתקפה נמשכה כמה ימים וב-20 במאי הוא נפגע משבעה כדורים, שחלקם נתקעו בגבו וגרמו לו שיתוק. הוא הועבר לבית החולים הצרפתי בבית לחם, שם שהה חודש שלם, ולאחר מכן הועבר לטיפול בבתי חולים בקהיר אך משלא מצא מרפא, חזר לבית החולים הצרפתי בבית לחם ותחילת 1949 עבר לבית החולים שליד האוניברסיטה האמריקאית בבירות. כששוחרר מבית החולים הרבה לבקר במחנות הפליטים וקרא להם להתאזר בסבלנות ולהתכונן ליום השחרור. הוא נפטר בבירות ב-3 יוני 1952.

בבית חולים בקהיר, זכה לביקור של המופתי אמין אל-חוסייני ואנשיו, ושל משפחת ח'ליל א-סכאכיני, שהתיידדה איתו בעת שירותו בקטמון, ועם נפילת השכונה לידי הפלמ"ח נמלטה לקהיר.^{[דרוש מקור]}

בזיכרון הלאומי הפלסטיני נחקקה דמותו כ"גיבור קטמון".

לקריאה נוספת

• אלון קדיש, משה ארנוולד, קרבות יבוסי, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008

קישורים חיצוניים

• יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948