אריאלה אזולאי

אריאלה אזולאי
אריאלה עאישה אזולאי‎
לידה	21 בפברואר 1962 (בת 62)
ענף מדעי	תרבות חזותית
עיסוק	מרצה לתרבות חזותית ולפילוסופיה בת זמננו, אוצרת תערוכות, במאית סרטי תעודה ומתרגמת.
מקום לימודים	סורבון; אוניברסיטת תל אביב; בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה ;
מוסדות	אוניברסיטת בראון; אוניברסיטת בר-אילן; אוניברסיטת דרהאם ;
תלמידי דוקטורט	תמר ברגר
פרסים והוקרה	Igor Zabel Award for Culture and Theory (2010)
בן או בת זוג	עדי אופיר

אריאלה עאישה אזולאי (נולדה ב-21 בפברואר 1962) היא מרצה לתרבות חזותית ולפילוסופיה בת זמננו, אוצרת תערוכות, במאית סרטי תעודה ומתרגמת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזולאי גדלה בראשון לציון, והיא אחותן של העיתונאית אורלי אזולאי והסופרת אילנה ברנשטיין.

שימשה כמנהלת הסמינר החדש לאוצרות ולביקורת בבית הספר קמרה אובסקורה. כמו כן, שימשה כמרצה בבית ספר מנשר לאמנות שבתל אביב.

אזולאי היא בת זוגו של פרופ' עדי אופיר, עמו ערכה את סדרת הספרים הצרפתית: "תרגומים מן המחשבה הצרפתית בת זמננו", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

היא ובעלה פרסמו גם שני ספרים משותפים:

ימים רעים: בין אסון לאוטופיה
משטר זה שאינו אחד - כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (ראו: הכיבוש הישראלי, מהנהר עד לים)

מחקר הדוקטורט שלה עסק ב"אפשרותה ומצבה של אמנות ביקורתית בישראל בשנות ה-70 וה-80".

שימשה כמרצה באוניברסיטת בר-אילן במשך כ-11 שנה. בשנת 2011 הסתיימה העסקתה לאחר שלא-קיבלה קביעות, על פי אחת הטענות עקב דעותיה הפוליטיות^[1]. ב-2012 ירדה לארצות הברית, ומועסקת באוניברסיטת בראון כפרופסור המרצה לתרבות מודרנית ומדיה במחלקה לספרות השוואתית.

באוקטובר 2023, לאחר מתקפת הפתע על ישראל שהביאה לפרוץ מלחמת חרבות ברזל – פרסמה במדיה החברתית שלה פוסט תמיכה בארגון הטרור חמאס – היא שיתפה את תמונת גדר-הביטחון הישראלית על גבול רצועת עזה נופלת, וכתבה: ”דלת בית הסוהר נפלה”.^[2] בנוסף, הביעה תמיכה במחאות נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל ואף עודדה הפגנות פרו-פלסטיניות שהתקיימו באותה עת ברחבי לונדון.^[3]

נשואה לפרופ' לפילוסופיה עדי אופיר. מתגוררים בפרובידנס, רוד איילנד שבארצות הברית.

חילמי שושא מגש הכסף (עם חיים דעואל לוסקי) חמו"ל, תל אביב 1997 (חוברת מחאה בעקבות פרשת חילמי שושא)
אימון לאמנות, מכון פורטר לפואטיקה וסמיוטיקה, אוניברסיטת תל אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
איך זה נראה לך?, הוצאת בבל, 2000
Death's Showcase, MIT Press, 2001
ימים רעים: בין אסון לאוטופיה (עם עדי אופיר), הוצאת רסלינג, 2002.
היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2006.
האמנה האזרחית של הצילום, הוצאת רסלינג, 2007.
משטר זה שאינו אחד - כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (עם עדי אופיר), הוצאת רסלינג, 2008^[4].
אלימות מכוננת 1947–1950, גנאלוגיה חזותית של משטר והפיכת האסון ל'אסון מנקדות מבטם', רסלינג, 2009.
דמיון אזרחי, רסלינג, 2010.
The One State Condition: Occupation and Democracy in Israel/Palestine, Stanford University Press, 2012
Different Ways Not to Say Deportation, Fillip Editions/Artspeak, 2013
Potential History: Unlearning Imperialism, Verso Books, 2019

אריאלה אזולאי, ‏מי היה מאמין, אתה קורא גרמנית, תיאוריה וביקורת 15, חורף 1999, עמ' 49–62
אריאלה אזולאי, ‏רוח הרפאים של יגאל עמיר, תיאוריה וביקורת 17, סתיו 2000, עמ' 9–26
אריאלה אזולאי ועדי אופיר, ‏אנו לא שואלים 'מה זה אומר' אלא 'איך זה פועל': הקדמה לאלף מֵישָרים, תיאוריה וביקורת 17, סתיו 2000, עמ' 123–131
"קול באישה פרווה: דלז מתקרב למחבר מאחור", בתוך: עבד, התענגות, אדון: על סדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות, הוצאת רסלינג, 2002, עמ' 53–63
"צאצאי הזמן ודיירי המרחב", אחרית-דבר בתוך: הטרוטופיה, הוצאת רסלינג 2003
"תצלום לא חתום" פורסם כאחרית דבר למהדורה העברית של הספר היסטוריה קטנה של הצילום מאת וולטר בנימין

אלתוסר, לואי (2003). על האידאולוגיה, הוצאת רסלינג.
מישל פוקו (2003). הטרוטופיה, הוצאת רסלינג.
ז'יל דלז ופליקס גואטרי, "מהי ספרות מינורית?", מכאן: כתב עת לחקר הספרות העברית, כרך א' (אביב תש"ס), עמ' 134–143.
ז'יל דלז ופליקס גואטרי, ‏אלף מֵישָרים, סעיף XIV: מערכת אקסיומטית והמצב העכשווי, תיאוריה וביקורת 17, סתיו 2000, עמ' 132–144.
ז'יל דלז (2002) "הצגת זאכר-מזוך - שני פרקים נבחרים: 'אב ואם'/'החוק, ההומור והאירוניה'", בתוך: עבד, התענגות, אדון: על סדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות, הוצאת רסלינג, עמ' 38–52.
ז'אן פרנסואה ליוטר (1999). שתי שיחות מתוך בצדק, סדרת "הצרפתים", הוצאת הקיבוץ המאוחד.
ז'אן בודריאר (2007). סימולקרות וסימולציה, סדרת "הצרפתים", הוצאת הקיבוץ המאוחד.