לדלג לתוכן

בואינג 717

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בואינג 717
Boeing 717
בואינג 717
בואינג 717
בואינג 717
מאפיינים כלליים
סוג מטוס נוסעים צר-גוף
קוד נאט"ו B712
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
יצרן בואינג
טיסת בכורה 2 בספטמבר 1998
תקופת שירות 12 באוקטובר 1999(AirTran Airways) – הווה (25 שנים)
צוות 2
נוסעים 106 / 117
יחידות שיוצרו 156
משתמש ראשי ארצות הבריתארצות הברית דלתא איירליינס
ספרדספרד Volotea
ארצות הבריתארצות הברית הוויאן איירליינס
אוסטרליהאוסטרליה קוואנטס
מחיר 717-200 – 35 מיליון דולר 2001
ממדים 
אורך 37.8 מטר
גובה 8.92 מטר
מוטת כנפיים 28.47 מטר
משקל המראה מרבי 54,900 ק"ג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ביצועים 
מהירות מרבית 811 קמ"ש
טווח טיסה מרבי 3,815 ק"מ
סייג רום 11.277 מטר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הנעה 
שני מנועי BR700 תוצרת רולס-רויס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בואינג 717 הוא מטוס נוסעים צר-גוף דו מנועי לטווח קצר עד בינוני של חברת בואינג. המטוס יוצר בדגם אחד מרכזי, ה-200–717. הוא תוכנן ושווק במקור על ידי חברת מקדונל דאגלס כ-MD-95, נגזרת של משפחת DC-9. הוא מסוגל להכיל עד 134 נוסעים, עם טווח של עד 3,820 ק"מ. הוא מופעל על ידי שני מנועי רולס-רויס BR715 טורבו-מניפה, המורכבים בחלק האחורי של גוף המטוס. המטוס יוצר בשנים 1997–2006.

פיתוח וייצור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטוס תוכנן באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 על ידי חברת מקדונל דאגלס, תחת הכינוי MD-95, כדור שלישי של סדרת מטוסי ה-DC-9 המוצלחת של מקדונל-דאגלס[1]. שממנה נבנו כמעט 2,500 יחידות מדגמי DC-9, ‏MD-80, ו-MD-90 משנת 1965 עד שנת 2006.

ההזמנה הראשונה של המטוס התקבלה על ידי מקדונל דאגלס באוקטובר 1995 על ידי חברת ValuJet Airlines (לימים AirTran Airways). לאחר המיזוג של החברות מקדונל דאגלס ובואינג בתחילת 1997[2], עוד לפני שייצורו החל, הוחלט לשנות את שם המטוס ל"בואינג 717". הדגם סימן את כניסתה של בואינג לשוק מטוסי הסילון האזוריים לטווח קצר. שוק בו בואינג לא הייתה פעילה, בעיקר בשל שולי רווח נמוכים[3]. שוק בו התחרתה עם הדגם איירבוס A318, שגם היה בפיתוח באותה עת[4].

ייצור המטוס החל ב-1 במאי 1997, במפעל מקדונל דאגלס בלונג ביץ' בדרום קליפורניה[5]. טקס ההשקה שלו נערך ב-10 ביוני 1998. טיסת הבכורה של ה-717 התקיימה ב-2 בספטמבר 1998[1]. לאחר בדיקות, הוענק למטוס הסמכה ב-1 בספטמבר 1999. המסירה הראשונה שלו הייתה בספטמבר 1999 לחברת "אייר-טראן" (AirTran Airways), שהזמינה 50 מטוסי 717 עם אופציה ל-50 מטוסים נוספים. השירות המסחרי החל חודש אחר כך. חברת טראנס וורלד איירליינס גם מסרה הזמנה של 50 מטוסים עם השקת הדגם[6]. ב-1998 חתמה חטיבת בדק של התעשייה האווירית לישראל על חוזה תחזוקה עם אייר-טראן[7], חוזה שהורחב ב-2002 לכולל את מטוסי ה"בואינג 717"[8], וחודש שוב ב-2005[9]. מפעל שה״ל (שירותים הידראוליים לוד), של התעשייה האווירית, סיפק כני־נסע עבור המטוס[10].

ההחלטה של בואינג להמשיך עם פרויקט ה-717 החלה לאט לאט להשתלם, שהמפעילים הראשונים שלה היו מרוצים מהאמינות של המטוס והחליטו לבצע הזמנות נוספות. בין השאר חברת התעופה האזורית האוסטרלית הקטנה "אימפולס", חתמה על חוזה חכירה לטווח ארוך של חמישה מטוסי 717 בתחילת 2000. אימפולס נמכר לחברת קוואנטס במאי 2001. וקוואנטס החליטה להשתמש בו במקום במטוסי BAe-146 שהחזיקה. בשנת 2000 גם הציעה בואינג את המטוס, במסגרת מכרז לאספקת שלושה מטוסי מודיעין חדשים עבור חיל האוויר הישראלי. מכרז בו הפסידה חברת אלתא מערכות[11].

במרץ 2001 הודיעה חברת ארקיע, כי היא מתעניינת ברכישת מטוסי נוסעים מדגם בואינג 717-200. היא הסבירה את התעניינותה במטוסי הבואינג 717-200 ברצונה לשלב מטוסים גדולים יותר בקווים הפנים-ארציים שלה, בעיקר בקו לאילת[12]. ההזמנה לא בוצעה לבסוף.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001 הודיעה בואינג כי היא שוקלת להפסיק את הייצור של המטוס. בשלב זה היו לה הזמנות לעוד 55 מטוסים, כאשר 82 כבר נמסרו ללקוחות, אך היא הייתה זקוקה ל-200 הזמנות בסך הכול, כדי שפרויקט יגיע לאיזון וייצור הדגם יהיה רווחי[13] בדצמבר 2001, הודיעה בואינג כי תמשיך להפעיל את קוו הייצור של ה-717[14].

בשנת 2002 הזמינה חברת התעופה "מידווסט אקספרס" 25 מטוסי בואינג 717[15].

בשנת 2003 הזמינה החברה לטיסות חסך ג'טסטאר איירווייז מאוסטרליה 14 מטוסי בואינג 717[16].

ייצור הבואינג 717 הופסק במאי 2006, לאחר שנבנו 156 מטוסים. נכון למרץ 2022, ישנם 102 מטוסי בואינג 717-200 בשירות עם שלוש חברות תעופה: דלתא איירליינס, QantasLink, והוויאן איירליינס.

לוח הזמנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדגם הרגיל:

  • הזמנה ראשונה: 19 באוקטובר 1995
  • חשיפת המטוס: 10 ביוני 1998
  • טיסה ראשונה: 2 בספטמבר 1998
  • אישור המטוס על ידי הרשויות: 1 בספטמבר 1999
  • העברת המטוס הראשון: 23 בספטמבר 1999
  • תחילת השירות: 12 באוקטובר 2000
  • מסירה אחרונה: 23 במאי 2006

נתונים טכניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדגם הרגיל:

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 דרור מרום, ‏בואינג תפסיק ייצור 11-MD, אחרון מטוסי מקדונל-דגלאס, באתר גלובס, 7 ביוני 1998
  2. ^ דרור מרום, ‏מיזוג מהשמים, באתר גלובס, 17 בדצמבר 1996
  3. ^ בלומברג, סנט לואיס, ‏בואינג תרחיב ייצור דגמי 717 האיזוריים של מקדונל דגלאס, באתר גלובס, 3 במאי 1998
  4. ^ אליהו חסין, ‏חוכרת המטוסים הגדולה בעולם תזמין 30 מטוסי איירבוס מהדגם החדש 318, באתר גלובס, 23 בנובמבר 1998
  5. ^ בלומברג, סיאטל, ‏בואינג דחתה אספקת 12 מטוסים לעשר חברות תעופה, באתר גלובס, 17 בספטמבר 1997
  6. ^ בלומברג, סנט לואיס, ‏טי.וו.איי. תפצל רכש מטוסים ב-3.9 מיליארד דולר בין אירבוס ובואינג, באתר גלובס, 10 בדצמבר 1998
  7. ^ דרור מרום, ‏תע"א תסייע בשיקום חברת ואליו-ג'ט שמטוסה התרסק בביצות פלורידה, באתר גלובס, 12 באפריל 1998
  8. ^ דרור מרום, ‏התעשייה האווירית תתחזק את המערכות במטוסי בואינג של אייר-טראן האמריקנית, באתר גלובס, 11 בדצמבר 2002
  9. ^ כתב גלובס, ‏התעשייה האווירית תתחזק מטוסי אייר-טראן ב-100 מיליון דולר על פני 15 שנה, באתר גלובס, 25 בינואר 2005
  10. ^ דרור מרום, ‏תע"א תחזיר את מפעל שה"ל מלוד לנתב"ג ותחדש ציוד הייצור שלו, באתר גלובס, 28 בספטמבר 1999
  11. ^ דרור מרום, ‏אלתא מקב' תע"א תספק לצה"ל מטוסי מודיעין ב-250 מיליון דולר, באתר גלובס, 14 באפריל 2002
  12. ^ דרור מרום, ‏ארקיע משקיעה בקווים הפנימיים: מעוניינת לרכוש מטוסי נוסעים חדישים של בואינג, באתר גלובס, 18 במרץ 2001
  13. ^ יעקב שרגל, ניו יורק, ‏בואינג שוקלת להפסיק את ייצור מטוס הנוסעים הקטן ביותר, 717, באתר גלובס, 22 באוקטובר 2001
  14. ^ סוכנויות הידיעות, בואינג עלולה לדווח על הפסד ברבעון הרביעי; רווחיה צפויים להיות נמוכים מהתחזיות ב-700 מיליון דולר, באתר TheMarker‏, 13 בדצמבר 2001
  15. ^ מידווסט אקספרס רוכשת מבואינג 25 מטוסים, באתר ynet, 18 באפריל 2002
  16. ^ בלומברג, ‏קואנטס איירווייס, חברת התעופה הגדולה באוסטרליה, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2003