בואינג 787

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בואינג 787
Boeing 787 first flight.jpg
בואינג 787 בטיסתו הראשונה
מאפיינים כלליים
סוג מטוס נוסעים רחב גוף
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
יצרן בואינג
טיסת בכורה 15 בדצמבר 2009
תקופת שירות 26 באוקטובר 2011 – עדיין בשירות
צוות 2
נוסעים 210–290
יחידות שיוצרו 547 (נכון לאפריל 2017)
משתמש ראשי יפןיפן אול ניפון איירווייז
ארצות הבריתארצות הברית יונייטד איירליינס
יפןיפן ג'פאן איירליינס
קטארקטאר קטר איירווייז
מחיר 787-9: 227.8 מיליון דולר.
787-8: 193.5 מיליון דולר
32 מיליארד דולר עלות הפרויקט
ממדים
אורך 56.7 מטר
גובה 16.9 מטר
רוחב 5.97 מטר
מוטת כנפיים 52.0 מטר
משקל ריק 110,000 ק"ג
משקל המראה מרבי 228,000 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 954 קמ"ש
טווח טיסה מרבי 15,750 ק"מ
סייג רום 13,100 מטר
הנעה
שני מנועי טורבו-מניפה מתוצרת ג'נרל אלקטריק (ארצות הברית) או רולס-רויס (בריטניה).
הדמיה ממוחשבת של גרסה 9
תא הטייס של המטוס
אול ניפון איירווייס בואינג 787-8
בואינג 787-9 של חברת אל על

בואינג 787 (מכונה גם Dreamliner וידוע גם בשם הקוד 7E7) הוא מטוס נוסעים סילוני רחב גוף שפותח ומיוצר על ידי חברת בואינג. מספר הנוסעים שניתן להטיס באמצעותו הוא בין 200 ל-350 (בהתאם לגרסה ולסידורי הישיבה). צריכת הדלק שלו נמוכה יחסית, בין השאר בזכות חומרים מרוכבים כגון סיבי פחמן ששימשו בבנייתו. ה-787 נועד להחליף את מטוס הבואינג 767 הוותיק. המטוס הוצג לציבור לראשונה ב-8 ביולי 2007 (7.8.07 בשיטת רישום התאריך הנהוגה בארצות הברית), טיסת הבכורה שלו נערכה ב-15 בדצמבר 2009, והמטוס הראשון מייצור סדרתי נמסר ללקוח, חברת התעופה "אול ניפון איירווייז", בסוף חודש אוגוסט 2011.

המטוס משווק בשלוש גרסאות: 8, 9 ו-10.

תהליך הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות התשעים, כשמכירות הבואינג 767 והבואינג 747 נחלשו, החברה החליטה לפתח שני דגמים חדשים של מטוסי נוסעים: דגם משופר של ה-747 (747-8), ובמקביל - מטוס מהיר ומתקדם במיוחד (כונה "סוניק קרוזר"), בעיצוב מהפכני. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, משבר קשה מאוד פגע בחברות התעופה, ובמיוחד בחברות התעופה האמריקניות. המשבר הכלכלי הזה, בצירוף עליית מחירי הדלק, הוביל את חברת בואינג למסקנה שיש ביקוש למטוסים יעילים וחסכוניים בדלק, והיא החליטה לפתח את ה-787 במקום ה"סוניק קרוזר". בואינג הצהירה שהמטוס יהיה חסכוני בצריכת הדלק בשיעור של 20 אחוזים בהשוואה למטוסים מקבילים - בזכות המנועים החדשים, התכנון האווירודינמי והשימוש הרב בחומרים מרוכבים קלים ומערכות מתקדמות נוספות. אחד המאפיינים העיקריים - מערכות חשמליות חדשות יחליפו מערכות הידראוליות מיושנות.

מאפיינים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חומרים מרוכבים: 80 אחוזים מהמטוס עשויים חומרים מרוכבים מתקדמים וקלים. חלוקת המשקל לפי חומרים: מרוכבים 61 אחוזים, אלומיניום 20 אחוזים, טיטניום 11 אחוזים, פלדה 8 אחוזים.
  • חלונות הנוסעים גדולים במיוחד, בציפוי LCD (תצוגת גביש נוזלי) לשיפור תנאי הראות.
  • דחיסת האוויר לתא הנוסעים מתבצעת באמצעות מערכת חשמלית, ולא באמצעות המנועים.
  • במטוס רשת נתונים מתקדמת לשליטה על המערכות השונות.
  • העיצוב הסופי של המטוס שמרני מאוד, בניגוד לעיצוב המקורי, שהיה קיצוני.

המטוס מורכב במפעל בואינג באוורט, וושינגטון, המעסיק כ-1,000 עובדים. המפעל מסוגל להרכיב מטוס שלם בכל שלושה ימים.

תקלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בינואר 2013 החליט ה-FAA לקרקע את כל טיסות המטוסים מדגם זה ברחבי ארצות הברית. בעקבות החלטה זו, החליטו על קרקוע המטוסים גם יפן, מדינות האיחוד האירופאי ומדינות נוספות. הסיבה לקרקוע הייתה רצף של חמש תקלות מאותו סוג במטוסים שונים מדגם זה, שגרמו למספר נחיתות חירום, אם כי לא לתאונות. הבעיה הייתה נעוצה בסוללות הליתיום יון של המטוס - שעוצמת כל אחת מהן פי כ-85 מסוללה של מחשב נייד - שהתחממו ועלו באש. תקלה זו נחשבת לחמורה במיוחד, כיוון שהיא עלולה לגרום לשריפה ולחנק של הנוסעים מעשן. רשות התעופה האמריקאית וכן רשויות תעופה אחרות חוקרות את התקלות שקרו[1]. התברר כי לעתים מסוימות מתרחשת בזמן טעינה התחממות של סוללות ליתיום יון, הגורמת לבריחה תרמית מהסוללה שעשויה להוביל לשריפת הסוללה ואף להתפוצצותה, אך קשה לצפות מתי היא אמורה להתרחש, ואי אפשר להבין את מקור הבעיה. החברה הציעה עיצוב מחדש של הסוללה, מעטפת פלדה שתכלול חומר עמיד בפני אש, סביבה נטולת חמצן סביב הסוללה, וצינור ניקוז שיפנה את העשן מחוץ לגוף המטוס במקרה של התחממות קריטית של הסוללות. כעבור שלושה חודשים אישר ה-FAA שינויים בתכנון המטוס, שיאפשרו את החזרתם לשירות של 50 המטוסים שיוצרו[2]. עלות הקרקוע והתיקון לחברת בואינג מוערכת בלמעלה מ-500 מיליון דולר.

ב-2016, בטיסת אייר קנדה מטורונטו לתל אביב, כשלה מערכת חמצן אחת מבין השתיים של המטוס, ולכן המטוס נאלץ לרדת בגובה. לאחר כמה זמן כשלה גם המערכת השנייה. המטוס נחת נחיתת חירום בשדה התעופה לונדון הית'רו ללא נפגעים.

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

787-8[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגם הבסיסי והעיקרי, אורכו 57 מטר ומוטת כנפיו 60 מטר. טווח הטיסה הוא 14,200–15,200 ק"מ, בהתאם למספר הנוסעים. במטוס 210 מושבי נוסעים בשלוש מחלקות (ראשונה, עסקים ותיירים). גרסה זו של בואינג 787 היא הראשונה להיכנס לשירות סדיר, בשנת 2010. בואינג מייעדת גרסה זו להחלפת מטוסים מדגם בואינג 767-200ER ו-767-300ER וכן להכניסו לנתיבי טיסות ארוכות שבהן אין כדאיות כלכלית בהפעלת מטוסים גדולים יותר. רוב הזמנות הדגם התקבלו לגרסה זו.

787-9[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם ארוך, ובו 250–290 מושבי נוסעים בשלוש מחלקות. טווח המטוס נע בין 14,800–15,750 ק"מ. המטוס נכנס לשירות בשנת 2014.

787-10[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך 18 ביוני 2013, במהלך הסלון האווירי בפריז הכריזה בואינג על גרסה מוארכת של ה-787-9. וב-13 בפברואר 2017 השיקה החברה את המטוס בטקס מיוחד[3], וב-31 במרץ 2017 המריא המטוס לראשונה[4].

הדמיה של גרסה 10 של המטוס
גרסה 10 של המטוס

דגמים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

787-3[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם לטווחים קצרים. יישא 290 נוסעים בשתי מחלקות (עסקים ותיירים), לטווח של 4,650–5,650 ק"מ בעומס מלא. דגם זה יתחרה בדגמים של איירבוס A300, איירבוס A310 ‏,A350 ובואינג 757-300/בואינג 767-200 בנתיבים אזוריים משדות תעופה בעלי מגבלות על גודל מטוסים היכולים להתחבר לשרוול העלאת נוסעים. גוף מטוס זה יהיה זהה לדגם 787-9 אולם יכיל חיזוקים כדי לאפשר המראות ונחיתות מרובות. מוטת כנפיו תהיה קצרה בכ-7.6 מטר מזו של דגם 787-9 והוא יהיה מצויד בכנפונים, זאת כדי להתאים למגבלות הגודל בשדות תעופה קטנים יותר, במיוחד ביפן.

טווח דגם זה מוגבל עקב הפחתת המשקל המרבי להמראה ל-163,290 ק"ג, עובדה המגבילה את כמות הדלק הנישאת במטוס לאחר העמסת הנוסעים ומטענם. בואינג מייעדת מטוס זה לנתיבים המקשרים בין ערים גדולות מאוד (מעל 5 מיליון תושבים) הנמצאות בקרבה יחסית, כגון לונדון וברלין, בוגוטה וקראקס, ניו יורק ויוסטון, סידני ואוקלנד, או טוקיו ושנגחאי, כמו גם ערים בהודו ובמזרח אסיה. 43 מטוסים מדגם זה הוזמנו על ידי שתי חברות תעופה יפניות המפעילות היום מטוסים מדגם בואינג 747-400. אולם, עקב עיכובים בייצור המטוס ביטלה חברת ג'פאן איירליינס את כל הזמנותיה לדגם זה ואילו חברת אול ניפון איירווייז ביטלה הזמנת שני מטוסים מתוך 30 מטוסים בהזמנה המקורית.

ב-13 בדצמבר 2010 ביטלה בואינג את ייצורו ופיתוחו של דגם זה עקב חוסר בכדאיות כלכלית, וכל ההזמנות שהיו לדגם זה בוטלו.

מסירות והזמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסירת המטוס הראשונה הייתה בספטמבר 2011 לאול ניפון איירווייז.
  • ב-5 באוגוסט 2015 הודיע חברת אל על כי בכוונתה לקנות 15 מטוסים 787 מהדגמים (-8), (-9) ו-(10). המטוסים היו צפויים להגיע החל מהמחצית השנייה של שנת 2017, ובהתאם לכך נחת לראשונה בנתב"ג מטוס ראשון, מדגם 787-9, ב-23 באוגוסט 2017[5]. בנוסף לאלו, החברה מסרה כי כאשר תסתיים הרכישה החברה תקנה 13 מטוסים נוספים מהדגמים הנ"ל[6].
  • חברת ארקיע החליטה לקנות ארבעה מטוסים מדגם 9. אך לבסוף החליטה לוותר עליהם והיא מחכירה אותם לחברת נורוויג'ן אייר שאטל ורישומם הם LN-LNL G-CIXO EI-LNJ EI-LNI
  • בתאריך 27 בדצמבר 2016 השלימה בואינג את מסירת המטוס ה-500 שלה מדגם 787 ושברה בכך שיא בזמן מסירת מטוסים. המטוס ה-500 נמסר לחברת אוויאנקה.[7]

הזמנות של המטוס:

787-8 787-9 787-10 סה"כ
426 675 177 1,278

חברות תעופה המפעילות את המטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשימה מעודכנת לחודש אוגוסט 2017:

נתונים טכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם B787-8
B787-9 B787-10
צוות בתא הטייס שניים
נוסעים 242 בשתי מחלקות
381 (מקסימום)
290 בשתי מחלקות
420 (מקסימום)
330 בשתי מחלקות
אורך 56.7 מ' 62.8 מ' 68.3 מ'
מוטת כנפיים 60.1 מ'
שטח הכנף 325 מ"ר
זווית הכנפיים (ביחס לניצב לגוף המטוס) 32.2°
גובה 16.9 מ' 17 מ'
קוטר המרכב 5.77 מ'
רוחב תא הנוסעים 5.49 מ'
קיבולת מטען 28 LD3 36 LD3 40 LD3
משקל המראה מקסימלי 228 טון 253 טון 254 טון
מהירות שיוט מאך 0.85 (1028 קמ"ש, 487 קשר, בגובה 40,000 רגל/12.19 ק"מ)
מהירות שיוט מקסימלית מאך 0.9 (1089 קמ"ש, 510 קשר, בגובה 40,000 רגל/12.19 ק"מ)
טווח (תחת עומס) 13,600 ק"מ 14,100 ק"מ 11,900 ק"מ
תכולת דלק מרבית 126,000 ליטר
גובה טיסה 43,000 רגל
מנועים (2×) GEnx-1B
RR 1000
יכולת דחף מרבי 280 קילו-ניוטון 320 קילו-ניוטון 340 קילו-ניוטון

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Boeing Statement on Federal Aviation Administration 787 Action". 
  2. ^ אחרי יותר מ-3 חודשי קירקוע: בואינג קיבלה אישור להפעיל מחדש את הדרימליינר, באתר כלכליסט, 19 באפריל 2013
  3. ^ "בואינג השיקה את מטוס הדרימליינר 787-10". פורט2פורט. בדיקה אחרונה ב-21 בפברואר 2017. 
  4. ^ /News, טיסת בכורה ל'דרימליינר' של בואינג, באתר ערוץ 7
  5. ^ "צפו: מטוס הדרימליינר התקבל בטקס המוני - כיכר השבת". כיכר השבת (בעברית). בדיקה אחרונה ב-23 באוגוסט 2017. 
  6. ^ קוטלר, דני שדה, עמית (26 ביוני 2017). "לאן יטוס הדרימליינר הראשון של אל על?". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2017. 
  7. ^ "חלום של מטוס: נמסר מטוס הדרימליינר ה-500". פורט2פורט. בדיקה אחרונה ב-27 בדצמבר 2016.