גיור האדומים
גיור האדומים היה תהליך ייהודם של בני העם האדומי בתקופת ממלכת החשמונאים.
בשנת 125 לפנה"ס השלים השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון את מלחמתו באדומים, כבש את נחלתם וגייר אותם.[1] קיימת מחלוקת בקרב חוקרים האם התבצע גיור זה בכוח או שמא היה זה תהליך שנבע מרצון. כמו כן, עלתה דיעת יחיד בדברי חז"ל שהיה זה גיור לשם עבדות ולא גיור רגיל (אם כי אין תיעוד היסטורי על שיעבוד האדומים).
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי בית שני (או כבר בסוף ימי בית ראשון[2]) היגרו האדומים לדרום הר חברון הריק מיהודים, בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה.[3] בתקופה ההלניסטית עברו האדומים, כמו כל העמים באזור, תהליך של התייוונות. המעמד הגבוה באדום דיבר יוונית ואימץ אל חיקו את התרבות היוונית. תחת שלטון מצרים התלמיית התקיימה בדרום יהודה יחידה מנהלית שנקראה "אִידוּמיאָה".[4]
זמן מה התעוררו חיכוכים בין תושביה החדשים של דרום יהודה לבין היהודים הוותיקים, הצבא הסלאוקי הסתייע בהם בדיכוי מרד החשמונאים, ויהודה המכבי אף נלחם בהם.[5] בשנת 129 לפנה"ס, בעקבות המלחמה של אנטיוכוס השביעי נגד הפרתים[6] או לאחר מותו במסע זה,[7] יצא יוחנן הורקנוס למסע כיבושים גדול בארץ ישראל שבמהלכו כבש גם את אידומיאה.
הגיור ההמוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוסף בן מתתיהו מספר על כיבוש אדום בתקופה החשמונאית:
- ”הורקנוס לכד את אדורה (אדוריים) ומרישה, ערי אידומאיה (אדום), ולאחר הכניעו את כל האדומים התיר להם להישאר בארץ אם יימולו את מבושיהם ויאבו להשתמש בחוקי היהודים. בשל דבקותם בארץ אבותיהם האדומים נכנעו למילה ולהפיכת אורח חייהם האחר, זהה לזה של היהודים. מאותו זמן ואילך היו הם ליהודים”.[1]
לפי יוספוס, לאחר שכבש את אדוריים ומרשה, הערים הגדולות של אדומיאה, דרש הורקנוס מן האדומים שנכבשו להימול ולהיעשות יהודים. אלה שמילאו את הדרישה הזאת הורשו להישאר בארצם, ואלו שלא אולצו לגלות מנחלתם. באופן דומה מתאר זאת ההיסטוריון פטולמאיוס (שלהי המאה ה-1 לפנה"ס):
- "האדומים לעומת זאת, לא היו במקורם יהודים, אלא פיניקים וסורים, אך מאחר שהוכנעו על ידם ונאלצו לקיים את המילה, באופן שנמנו עם העם (היהודי) וקיימו אותם המנהגים, הם נקראו יהודים".[8]
אלא שהגאוגרף היווני סטראבון אינו מזכיר את הגיור בכוח: "האדומים הם נבטים שגלו מארצם בגלל מרד ונתחברו אל היהודים והשתתפו עמהם באותם החוקים עצמם".[3]
ישנן עדויות נוספות על בואם של אדומים לממפיס במצרים. מכיוון שמדובר באותה תקופה, ניתן לומר כי היו אלו אדומים שדבקו בדתם המסורתית או בתרבות היוונית ועזבו את ארצם כתוצאה מהכיבוש היהודי.
הממצאים הארכאולוגיים מאשרים את כיבושיו של יוחנן הורקנוס כפי שמספר יוספוס, כאשר ערים רבות בארץ נמצאו עם סימני שרפה: בשומרון, בהר גריזים, ובבית שאן. מרשה, בשונה מאזורים אלו, לא נהרסה באש, והדבר מאשר את האפשרות שאכן הוצעה לאדומים אפשרות להישאר במקומם אם ייכנעו לתכתיבים החשמונאים.[9] המבנים, המטבעות של הורקנוס והמקוואות שנתגלו במרשה מלמדים שאף כי חלה נטישה, התקיים במקום יישוב בעל אופי יהודי מובהק. כמו כן, החפירות מלמדות על הרס מקדשים בערים שונות באדום בתקופה זו.[10]
עם השנים, השתלבו והתערו האדומים שנותרו בארץ בתוך החברה היהודית. הצאצא המפורסם ביותר של הגיור האדומי הוא הורדוס, מלך יהודה, אשר שנאת הפרושים ורבים מהעם כלפיו וכלפי רומא, לפי חלק מהדעות, היא המקור לאמרה "אדום היא רומי".[11] אולם למעשה, בניגוד למשמעות של הביטוי, בימי הרומאים רוב האדומים היו חלק מן החברה היהודית באופן מלא. ישנן עדויות כי אדומים רבים היו מתלמידי בית שמאי וחלקם אפילו הסתופפו תחת דגלם של מנהיגי הקיצוניים כיוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא.[12] לאחר המרד הגדול ברומאים (בו השתתפו האדומים, ואף תמכו ברובם בקנאים שונאי רומי), נעלמו האדומים כליל כישות אתנית-גאוגרפית.
הפולמוס על הגיור הכפוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעבר שלטה במחקר הדעה הרווחת שגיור האדומים אכן נעשה בכפייה. כיום ישנם היסטוריונים הסוברים שהאדומים התגיירו מרצונם לאחר הכיבוש החשמונאי, והם מבססים את דעותיהם על הטיעונים הבאים: ראשית, המקורות מהם שאב יוספוס את עדותיו נגועים בשנאת בית חשמונאי, דברי פטולומיאוס (שהם מהעדויות המוקדמות) הם דוגמה מובהקת לעמדה העוינת ולמגמת התעמולה האנטי יהודית שרווחו בספרות ההלניסטית. דווקא מסטראבון, שהביע שנאה גלויה לבית חשמונאי, היה מצופה שיזכיר עניין זה, ועניין זה מעלה ספק אם אכן התבצע גיור בכפייה.[13] שנית, האדומים והיטורים היו נוודים וספגו תרבויות רבות מרצונם. הממצאים הארכאולוגיים מלמדים על בליל תרבויות: הלניזם, יהדות, ותרבות אדומית הדומה לתרבות הכנענית הקדומה.[14] שלישית, סביר להניח שלא היה צורך לכפות את ברית המילה, אלא רק לחדש מנהג קדום. האדומים, כמו רבים מעמי הלבנט, היו מלים את עצמם מדורי דורות. רביעית, גיור כפוי נוגד לגמרי את המקובל במסורת היהודית,[15] חמישית, ישנן דוגמאות של גיור מרצון, כמו של משפחת המלוכה בחדייב.
כנגד עמדה זו, יש הטוענים כי הגיור אכן נעשה בכפייה, מהטיעונים הבאים: ראשית, כל הדוגמאות על גיור מרצון מאוחרות לתקופה החשמונאית,[16] הגיור בחדייב עורר התנגדות בקרב העם ומדובר היה רק על בני המלוכה. שנית, ישנן דוגמאות נוספות לכפיית מילה ובכך כבר החלו מתתיהו הכהן ואנשיו, שכתוב שהביסו את הפושעים והחוטאים ומלו בכוח את הילדים הלא נימולים.[17] תאודוטוס, באפוס על שכם, מזכיר ביצירתו מילה בכפייה[18] ויוספוס מספר על מפקד רומי (מטיליוס) בתחילתו של המרד הגדול, שחייו ניצלו לאחר שהבטיח לשוביו הקנאים שיתייהד ויעבור ברית מילה.[19] שלישית, יוספוס התגאה במוצאו החשמונאי, ולכן אין זה סביר שיכתוב דבר רק כדי להשחיר את מוצאו ולמצוא חן בעיני הרומים. פעמים רבות הוא מאיר באור חיובי את היהודים כדי למצוא חן, אבל אינו עושה הפוך.[20] רביעית, ההלכה האוסרת גיור בכפייה התגבשה אחרי בית שני, כאשר בתקופת בית שני לא היה הדבר מוסכם.[21] חמישית, יחסי עוינות שררו בין אדומים ליהודים עוד מימי שיבת ציון ועד הדור הראשון של החשמונאים, ולפיכך אין לצפות שתזנח האוכלוסייה את מנהגיה ותעבור באופן חופשי ורציני לאמץ את הדת היריבה.[22]
אוריאל רפפורט טוען כי מלבד המעמד העירוני המיוון העליון, האוכלוסייה בארץ ישראל הייתה עוינת את הפולייס ההלניסטיות, ולכן מלחמתם של החשמונאים בערים ההלניסטיות הפכה אותם לנושאי דגל שחרור הארץ מעול היוונים, שהיה חיובי גם בעיני אוכלוסייתה הלא יהודית. שחרור זה העלה את קרנם של היהודים ואהדה זו אפשרה את הצלחת הגיור.[23][24] אריה כשר משער כי האדומים התגיירו במסגרת ארגונם החברתי השבטי: כאשר מנהיגיהם הסכימו לקבל על עצמם את היהדות, הלכו בעקבותיהם גם בני היחידות השבטיות שהנהיגו. תופעה דומה התרחשה גם בקרב שבטים ערביים שהתנצרו ומאוחר יותר התאסלמו.[25]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריה כשר, אדום ערב וישראל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, יג, 258-257
- ^ יחזקאל, לה: ה- ו, עובדיה א: יט, (ראו גם: תהילים קלז: ז, איכה ד: כא)
- ^ 1 2 סטראבון, גאוגרפיקה, טז, 2, 34.
- ^ ישראל שצמן, על גיורם של האדומים, לאוריאל מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה, מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ו. הוא מביא שם את דיודורוס סיקולוס אשר התבסס על הירונימוס מקרדיה., ירושלים תשס"ו.
- ^ מקבים א, ה: 3-1. וכן מקבים ב י: 16-23
- ^ יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים, (דרוש מקור ספציפי)
- ^ יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, (דרוש מקור ספציפי)
- ^ מנחם שטרן - M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, LII. Ptolemy The Historian, 146, p. 356
- ^ עמוס קלונר, חפירות מרשה, ירושלים, רשות העתיקות, 1996, עמ' 19. שצמן מסייג בספרו קביעה זו משום שלא הושלמו החפירות, כמו כן ישנם סימני מצור והרס בשער העיר.
- ^ זאב ספראי, ייהודה של ארץ ישראל החשמונאית, ירושלים וארץ ישראל, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב 2000, עמ' 72. וכן ישראל שצמן, על גיורם של האדומים, לאוריאל מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה, מרכז זלמן שז"ר, עמ' 240. המקדשים בבאר שבע ולכיש נמצאו הרוסים.
- ^ אריה כשר, אדום, ערב וישראל, יהודים ועממי הספר בתקופה ההלניסטית והרומית, יד יצחק בן-צבי, ירושלים. עמ' 198–199, וכן הערה 5 שם.
- ^ אריה כשר, אדום, ערב וישראל, יהודים ועממי הספר בתקופה ההלניסטית והרומית, יד יצחק בן-צבי, ירושלים. עמ' 199
- ^ אריה כשר, אדום, ערב וישראל, יהודים ועממי הספר בתקופה ההלניסטית והרומית, יד יצחק בן-צבי, ירושלים. עמ' 51. וכן סטראבון, גיאוגראפיקה, טז, 2, 37, שם 40)
- ^ זאב ספראי, ייהודה של ארץ ישראל החשמונאית, ירושלים וארץ ישראל, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב 2000, עמ' 71. הרחבה שם על ממצאים מח'רבת אל-כום עם שמות כמו "בעל", או "אל", שמות יהואיסטים וכן "קוס" בעל מוטיב אדומי. וכן מוזכר החודש אדר השני, הוא אדר ב'.
- ^ אריה כשר, אדום, ערב וישראל, יהודים ועממי הספר בתקופה ההלניסטית והרומית, יד יצחק בן-צבי, ירושלים. עמ' 53, וכן הערה 16 שם הוא מביא את מסכת גרים, א, ז: 'כל שאינו מתגייר לשם שמים אינו גר'
- ^ ישראל שצמן, על גיורם של האדומים, לאוריאל מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה, מרכז זלמן שז"ר (עמ' 230). הוא מוסיף שם שאמנם אין מדובר בגויים, אך נקבע תקדים של כפיית המילה.
- ^ מקבים א, ב: 44-47
- ^ י' גוטמן, "האפוס על שכם", הספרות היהודית ההלניסטית, א, ירושלים תשכ"ט, עמ' 245
- ^ יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים ב, 454
- ^ ישראל שצמן, על גיורם של האדומים, לאוריאל מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה, מרכז זלמן שז"ר. עמ' 233. גם כאשר מזכיר יוספוס את מנהג המילה ומתייחס לעצם השמצת המנהג, אין הוא מזכיר את כפיית המילה של החשמונאים ומכאן שלא נתקל בדברי תעמולה נגד החשמונאים בהקשר זה.
- ^ ישראל שצמן, על גיורם של האדומים, לאוריאל מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה, מרכז זלמן שז"ר. עמ' 233. וכן, א"ה וייס, דור דור ודורשיו, וילנה תרנ"ג, עמ' 117.
- ^ ישראל שצמן, על גיורם של האדומים, לאוריאל מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה, מרכז זלמן שז"ר. עמ' 236.
- ^ אוריאל רפפורט, "הערים ההלניסטיות וייהודה של ארץ ישראל בתקופה החשמונאית", בתוך: מדינת החשמונאים: קובץ מאמרים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 236–237.
- ^ אוריאל רפפורט, "הערים ההלניסטיות וייהודה של ארץ ישראל בתקופה החשמונאית", בתוך: מדינת החשמונאים, עמ' 237, הערה 27: רפפורט מציין השקפה שהביע M. Radin, על כך שההתגיירות הייתה מעין "מחאה אוריינטאלית" נגד הפולייס ותרבותן, ומציע להשוות זאת להתפשטות האסלאם באפריקה כמחאה נגד האימפריאליזם האירופי־נוצרי.
- ^ אוריאל רפפורט, יוחנן מגוש חלב, עמ' 26, הערה 25 (ע"פ כשר, אדום, עמ' 71–73).