הממלכות הברבריות

הממלכות הברבריות היו מדינות שנוסדו על ידי עמים שונים שאינם רומיים, בעיקר גרמניים, במערב אירופה ובצפון אפריקה בעקבות קריסת האימפריה הרומית המערבית במאה החמישית. הממלכות הברבריות היו הממשלות העיקריות במערב אירופה בראשית ימי הביניים. סיום תקופת הממלכות הברבריות נחשבת עם הכתרתו של קרל הגדול לקיסר בשנת 800.

היווצרותן של הממלכות הברבריות הייתה תהליך מסובך, הדרגתי ובעיקר לא מכוון. ניתן לאתר את מקורם בכך שהמדינה הרומית לא הצליחה לטפל במהגרים ברברים בגבולות האימפריאליים, מה שהוביל הן לפלישות והן להזמנות לשטח אימפריאלי. למרות זרם הולך וגובר של ברברים, הרומאים מנעו מהם במקביל את היכולת להשתלב כראוי במסגרת האימפריאלית. שליטים ברברים היו בתחילה מצביאים מקומיים ומלכים כפופים ללא קשרים מוצקים לטריטוריה כלשהי. השפעתם רק הלכה וגברה כאשר קיסרי רומא ותופסי השלטון בכוח החלו להשתמש בהם ככלי שרת במלחמות אזרחים. הממלכות הברבריות עברו לממלכות טריטוריאליות תקינות רק לאחר קריסת הסמכות המרכזית המערבית הרומית האפקטיבית.

מלכים ברברים קבעו לגיטימציה באמצעות חיבורם לאימפריה הרומית. כמעט כל השליטים הברברים השתמשו בתואר "דומינוס נוסטר" ("אדוננו"), ששימש בעבר את הקיסרים הרומאים, ורבים הוסיפו לשמם את השם פלביוס, שנשאו כמעט כל הקיסרים הרומאים בשלהי העת העתיקה. רוב השליטים גם תפסו תפקיד כפוף בדיפלומטיה עם האימפריה הרומית המזרחית שנותרה. היבטים רבים של הממשל הרומי המאוחר שרדו תחת שלטון ברברי, אם כי השיטה הישנה התמוססה ונעלמה בהדרגה, תהליך שהואץ על ידי תקופות של סערה פוליטית.

הממלכות הברבריות של מערב אירופה היו ברובן רעועות וחולפות. עד להכתרתו של קרל הגדול בשנת 800, רק הממלכה הפרנקית שלו נותרה מחוץ לרשת הממלכות העצומה והמגוונת של פעם.

אטימולוגיה

"הממלכות הברבריות" הוא המונח הקולקטיבי המשמש בדרך כלל היסטוריונים מודרניים לציון הממלכות שהוקמו במערב אירופה לאחר התמוטטות האימפריה הרומית המערבית. המונח ספג ביקורת על ידי כמה חוקרים בשל השימוש ב"ברברי" מונח מזלזל. חלק מהיסטוריונים רואים גם ב"ממלכות ברבריות" כינוי שגוי שכן הממלכות נתמכו ובמידה רבה מאוישות על ידי אליטות רומיות לשעבר. מונחים חלופיים שהוצעו על ידי כמה היסטוריונים כוללים "ממלכות פוסט-רומיות", "ממלכות רומיות-ברבריות", "ממלכות לטיניות-גרמניות", "ממלכות לטיניות-ברבריות", "ממלכות מערביות", ו"ממלכות ראשית ימי הביניים".

"ממלכה ברברית" לא היה בשימוש האוכלוסייה של הממלכות כדי לייעד מדינות משלהן. סופרים מראשית ימי הביניים בממלכות השתמשו לעיתים ב"ברברי" בהתייחסות לתושבי ממלכות אחרות, אם כי מעולם לא בהתייחסות לממלכות שלהם.

הקמה

רקע

עלייתן של הממלכות הברבריות בטריטוריה שנשלטה בעבר על ידי האימפריה הרומית המערבית הייתה תהליך הדרגתי, מורכב ובעיקר לא מכוון. מוצאם בסופו של דבר ניתן לייחס להגירות של מספר רב של עמים ברברים (כלומר לא רומיים) לשטח האימפריה הרומית. אף על פי שתקופת הנדידה (בערך 300–600) מכונה לעיתים קרובות "הפלישות הברבריות", ההגירות הודרבנו לא רק על ידי פלישות אלא גם על ידי הזמנות. הזמנת עמים מעבר לגבול הקיסרי ליישב את השטח הרומאי לא הייתה מדיניות חדשה, והוא נעשה מספר פעמים על ידי קיסרים בעבר, בעיקר למטרות כלכליות, חקלאיות או צבאיות. בגלל גודלה ועוצמתה של האימפריה הרומית, יכולת ההגירה שלה הייתה כמעט אינסופית. מספר אירועים במהלך המאות הרביעית והחמישית סיבכו את המצב.

הוויזיגותים (376–410)

בשנת 376 הורשו הוויזיגותים לחצות את נהר הדנובה ולהתיישב בבלקן על ידי ממשלת האימפריה הרומית המזרחית. הוויזיגותים, שמנו אולי 50,000 (מתוכם 10,000 לוחמים), היו פליטים, שנמלטו מפני האוסטרוגותים, שבתורם נמלטו מפני ההונים. הקיסר המזרחי, ואלנס (שלט 364–378), היה מרוצה מהגעתם של הוויזיגותים שכן המשמעות הייתה שהוא יכול לגייס את הלוחמים שלהם בעלות נמוכה, ולחזק את צבאותיו. שבטים ברברים שביקשו להתיישב באימפריה חולקו בדרך כלל לקבוצות קטנות יותר ויושבו מחדש על פני שטח אימפריאלי. אולם הוויזיגותים הורשו להישאר מאוחדים ולבחור בעצמם את תראקיה כמקום התיישבותם. אף על פי שהמדינה הרומית הייתה אמורה לספק לוויזיגותים מזון, הלוגיסטיקה האימפריאלית לא יכלה להתמודד עם המספר הגדול של פליטים ופקידים רומיים בפיקודו של לופיקינוס החמירו את המשבר על ידי מכירת חלק ניכר מהמזון לפני שהגיע לוויזיגותים. על רקע הרעב המשתולל, כמה משפחות ויזיגותיות נאלצו למכור את ילדיהן לעבדות רומאית עבור מזון. לאחר שלופיקינוס הרג קבוצה של וויזיגותים רמי דרג, המצב התפתח למרד בקנה מידה מלא, שנודע מאוחר יותר בשם המלחמה הגותית (376–382). בשנת 378 הנחילו הוויזיגותים תבוסה משתקת לצבא השדה הרומי המזרחי בקרב אדריאנופול, בו נהרג גם הקיסר ואלנס.

התבוסה באדריאנופול הייתה הלם עבור הרומאים, ואילצה אותם לנהל משא ומתן עם הוויזיגותים בגבולות האימפריאליים ולהתיישב בהם. ההסכמים עם סיום המלחמה הגותית הפכו את הוויזיגותים ל"פוידראטים" עצמאיים למחצה תחת מנהיגיהם, מה שאפשר לקרוא להם ולגייס אותם לצבא הרומי. בניגוד ליישובים קודמים, הוויזיגותים לא פוזרו ובמקום זאת קיבלו אדמות מלוכדות במחוזות סקיתיה, מואסיה ואולי מקדוניה. אף על פי שהתבוסה באדריאנופול הייתה הרת אסון, כמה היסטוריונים מודרניים מתחו ביקורת על הרעיון שזה היה צעד מכריע בנפילת האימפריה הרומית המערבית. מלבד הוויזיגותים שנותרו קבוצה מלוכדת, יישובם בסופו של דבר לא היה שונה בהרבה מקבוצות קודמות והם הושקטו והוכלו למעשה עד תחילת שנות ה-380.

מלחמות אזרחים רומיות בסוף המאה ה-4, כמו גם תקופות של מלחמה קרה בין החצרות האימפריאליות של האימפריה הרומית המערבית והמזרחית, אפשרו לוויזיגותים תחת מנהיגם אלאריק הראשון (שלט 395–410) להפוך לכוח פעיל בפוליטיקה האימפריאלית, קשור באופן קלוש לממשלה האימפריאלית עצמה. גם הוויזיגותים וגם הרומאים היו מודעים לכך שהאוטונומיה הגותית התקבלה רק מאחר שהיו מעט אלטרנטיבות, ונפגעים גותיים חוזרים ונשנים במלחמות רומיות גרם לוויזיגותים לחשוד יותר ויותר במניעים רומיים. בהקשר זה מרדו הוויזיגותים מספר פעמים בפיקודו של אלאריק, שביקש להשיג תפקיד רשמי במסגרת האימפריאלית כגנרל רומי, וכן לשלם עבור חסידיו כחיילים רומיים. אלאריק נתפס שוב ושוב ביריבות ובתככים של החצר בין האימפריה המזרחית והמערבית וכישלונו להשיג הכרה רשמית הוביל בסופו של דבר את כוחותיו לבזוז את רומא בשנת 410.

התמוטטות בגאליה ובבריטניה (388–411)

מלחמות אזרחים רומיות בסוף המאה הרביעית היו הרות אסון להגנת האימפריה הרומית המערבית. בשנת 388, הקיסר המזרחי תאודוסיוס הראשון (שלט 379–395) ניצח את הקיסר המערבי, תופס השלטון בכוח, מגנוס מקסימוס (שלט 383–388). בשנת 394, שוב הביסו חייליו של תאודוסיוס יריב מערבי, אוגניוס (שלט 392–394). משמעות שני הסכסוכים הייתה טבח גדול של רגימנטים רומיים מערביים. אחרי מגנוס מקסימוס, אף קיסר מערבי משמעותי מעולם לא נסע מצפון לליון ונראה כי הייתה מעט מאוד פעילות אימפריאלית אמיתית בבריטניה או בצפון גאליה. במובנים רבים, האימפריה הרומית חדלה לפעול באזור; משרדים מקומיים נסוגו לדרום גאליה, אריסטוקרטים נמלטו דרומה, והבירה המקומית הועברה בשנת 395 מטריר לארל. עדויות ארכאולוגיות מבריטניה ומצפון גאליה מציגות קריסה מהירה של תעשיות רומיות, חיי הווילות והציוויליזציה הרומית בכללותה. הגבול היעיל של השליטה האימפריאלית עבר מגבול הריין ללואר.

בין השנים 405 ל-407 פלשו מספר רב של ברברים לגאליה במה שנקרא מעבר הריין, כולל האלאנים, הוונדלים והסואבים. קבוצות אלו לא היו מהממלכות הסמוכות מיד לגאליה הרומית; במקום זאת, סביר להניח שהם היו תלויים במידה רבה במתנות רומיות והתגרו לנסוע מערבה כאשר מתנות כאלה נעצרו וההונים הגיעו למזרח. הברברים הכריעו במהירות את מה שנותר מביצורי ההגנה הרומיים באזור והובילו את הכוחות הרומיים בבריטניה להוקיר את הקיסר-תופס השלטון בכוח קונסטנטינוס השלישי (שלט 407–411).

קונסטנטינוס השלישי הצליח לשמור במידת מה על הברברים על הריין. סוף שלטונו עקב סכסוך רומי פנימי נוסף הותיר את הצבאות בגאליה מפולגים והביא לכך שהשבטים יכלו לחדור לעומק גאליה והיספניה. ללא כוח צבאי מספיק ועם ניהול בלתי אפשרי, הממשלה הקיסרית נטשה למעשה את בריטניה וצפון גאליה בסביבות שנת 410. בבריטניה, זה הוביל לפיצול לממלכות מקומיות רבות. בצפון גאליה תפסו את השלטון עמים כמו הפרנקים והבורגונדים, שחיו בעבר מעבר לגבול האימפריאלי.

השלמה אימפריאלית (411–476)

השלב השני בהיווצרותן של הממלכות הברבריות היה קבלת הסטטוס קוו האימפריאלי. הממשלה הרומית לא ראתה בשום שלב את קיומם של שטחים אוטונומיים למחצה בשליטת הברברים כרצוי, אך החלה לסבול אותם במהלך שנות ה-420 וה-430. לא הרומאים ולא הקבוצות הברבריות השונות ביקשו להקים ממלכות טריטוריאליות חדשות ומתמשכות שהחליפו את השלטון האימפריאלי. עלייתן של הממלכות הברבריות לא נבעה מעניין ברברי בהקמתן אלא מכשלים בממשל הרומי ומכישלון בשילוב השליטים הברברים במערכות האימפריאליות הרומיות הקיימות.

שליטים ברברים מוקדמים היו נסבלים רק בתנאי האימפריה הרומית. 'ממלכות' מוקדמות, כמו אלו של הסואבים והוונדלים בהיספניה, נדחקו כתוצאה מכך לקצוות של מחוזות פחות חשובים. בשנת 418, הקבוצות הוויזיגותיות שהיו בעבר תחת אלאריק יושבו על ידי הקיסר הונוריוס (שלט 393–423) באקוויטניה שבדרום גאליה, והם ייסדו את הממלכה הוויזיגותית. הרומאים חזו בכך יישוב זמני של בני חסות נאמנים של השלטון הקיסרי, שניתן לסמוך על תמיכתם במאבקים פנימיים. ההתיישבות לא נתפסה כוויתור ממשי של טריטוריה אימפריאלית, בהתחשב בכך שגם הממשל הרומי נצפה כממשיך בארצות המוענקות, אם כי בפיקוח הוויזיגותים כוסאלים. אף על פי שכמה גנרלים רומיים בתקופת הונוריוס פעלו לבלימת השפעתם וכוחם של השליטים הברברים, מספר מלחמות האזרחים שאחרי מותו של הונוריוס הפך את מעמד הברברים לדאגה משנית. במקום לדכא את המלכים הברברים, הקיסרים ותופסי השלטון בכוח במאה החמישית ראו בהם כלי שרת פנימיים שימושיים.

השלב השלישי של היווצרות הממלכות הברבריות היה ההכרה של הממשלה הקיסרית באימפריה הרומית המערבית הבלתי יציבה יותר ויותר בכך שהיא לא מסוגלת עוד לנהל ביעילות את השטחים שלה. זה הוביל את האימפריה לוותר על שליטה יעילה בארצות נוספות לשליטים הברברים, שמחוזותיהם היוו כעת חלק קבוע מהנוף. שינויים טריטוריאליים אלו לא הביאו לכך שאדמות בתוך הגבולות הקיסריים לשעבר חדלו להיות חלק מהאימפריה הרומית ברמה הרעיונית. הסכמים שנכרתו עם הוויזיגותים בשנת 439 והוונדלים, שכבשו את צפון אפריקה, בשנת 442 הכירו למעשה בשליטי אותם עמים כמושלים טריטוריאליים של חלקים משטח אימפריאלי, והפסיקו את היומרה של ממשל אימפריאלי פעיל. הסכמים אלו, אף שלא נתפסו כבלתי ניתנים לביטול, הניחו את היסודות לממלכות טריטוריאליות אמיתיות.

שליטים ברברים נקטו בצעדים שונים כדי להציג עצמם כשליטים לגיטימיים במסגרת האימפריאלית הרומית, כפופים באופן נומינלי לקיסר רומא המערבי. מנהג זה נמשך גם לאחר הדחתו של הקיסר המערבי האחרון, רומולוס אוגוסטולוס, בשנת 476. שליטים ברברים לאחר 476 הציגו את עצמם בדרך כלל ככפופים לקיסר הרומאי המזרחי שנותר, ולעיתים זכו לכיבודים שונים על ידי הממשלה האימפריאלית.

הופעתן כממלכות טריטוריאליות (476–600)

כמעט בשום מקום במערב אירופה לא היו שליטים ברברים קשורים היטב לממלכות טריטוריאליות עד סוף המאה החמישית או אפילו מאוחר יותר. השלב האחרון בהיווצרות הממלכות הברבריות התרחש כאשר השליטים הברברים איבדו אט אט את ההרגל לחכות שהאימפריה הרומית המערבית תתפקד שוב כראוי. מאחר שנעזבו לנפשם, שליטים ברברים החלו לקחת על עצמם את התפקידים שהוחזקו בעבר על ידי הקיסרים, ועברו למלכים טריטוריאליים ראויים. תהליך זה התאפשר רק באמצעות קבלת השליטים הברברים על ידי אריסטוקרטים רומיים מקומיים, שבמקרים רבים ראו באפשרות להחזיר את השליטה המרכזית הרומית המערבית כחסרת סיכוי יותר ויותר. שליטים ברברים רבים נהנו מתמיכה ניכרת מאריסטוקרטים רומיים, שהקימו צבאות מארצותיהם הן נגדם והן בעדם.

אוכלוסיית השטחים שבשליטת הברברים במערב אירופה המשיכה לראות את עצמה כחלק מהאימפריה הרומית גם במאה השישית. כאשר תיאודריך הגדול (שלט 493–526), המלך האוסטרוגותי של איטליה, הפך גם לשליט הוויזיגותים של היספניה בשנת 511, הדבר נחגג ברוונה כשחרור היספניה ושילוב מחדש של השטחים הוויזיגותים באימפריה הרומית. זאת למרות שגם הוויזיגותים היו דה יורה חלק מהאימפריה לפני נקודה זו.

התהליך המדויק בו קיבלו המלכים הברברים על עצמם תפקידים וזכויות מסוימות שיוחסו בעבר לקיסרים הרומאים אינו ברור לחלוטין. מאמינים שזה היה תהליך מאוד ממושך. ההיסטוריה מכירה בדרך כלל באלאריק הראשון בתור 'מלך הוויזיגותים' הראשון, אם כי התואר הזה חל עליו רק רטרואקטיבית. מקורות עכשוויים מתייחסים לאלאריק רק כדוקס או לפעמים הגמון, והוא לא שלט בממלכה, אלא בילה את הקריירה שלו ללא הצלחה בניסיון לשלב את עצמו ואת עמו במערכת האימפריאלית הרומית. השליט הוויזיגותי הקדום ביותר שידוע כמי שכינה את עצמו מלך והנפיק מסמכים ממשהו הדומה לקנצריה אימפריאלית היה אלאריק השני (שלט 484–507), אם כי כתבים עכשוויים מרמזים לקבלה והכרה נרחבת בממלכה וויזיגותית בגאליה עד שנות ה-450. הוויזיגותים לא הקימו בסיס כוח בטוח כממלכה פוסט-אימפריאלית במודע עד שנות ה-560 תחת לאוויגילד, לאחר כיבושים איטיים ולעיתים קרובות אכזריים בהיספניה.

הנוהג של הממלכות הברבריות להיות כפופות לקיסר הרומי המזרחי הגיע לקיצו כתוצאה ממלחמות הכיבוש מחדש של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון (שלט 527–565). יוסטיניאנוס ביקש להחזיר את השליטה האימפריאלית הישירה לאימפריה המערבית לשעבר, אם כי כיבושו מחדש לא הושלם וביסס את הרעיון שכל אדמות מחוץ לשליטתה הישירה של האימפריה המזרחית כבר אינם חלק מהאימפריה הרומית, מה שגרם גם לזהות הרומית לרדת באופן דרמטי במערב אירופה. מטבע הממלכה הוויזיגותית המשיך לתאר את הקיסרים המזרחיים עד שנות ה-580, אז החלו המלכים הוויזיגותים לטבוע מטבעות בשמם.

מורשת והמשכיות הרומית

המשכיות מנהלית

עלייתן של הממלכות הברבריות ראתה את פיזור הכוח במערב אירופה מבירה אחת, כמו רומא או רוונה בעבר, לכמה מלכים ואלי מלחמה מקומיים. למרות זאת, המנגנון של הממשל הקיסרי לשעבר המשיך לתפקד ביסודו במערב מכיוון שהשליטים הברברים אימצו היבטים רבים של הממשל הרומי המאוחר. המשפט הרומי נותר מערכת המשפט השלטת לאורך המאות החמישית והשישית. כמה מלכים ברברים גילו עניין בעניינים משפטיים והוציאו קודים משלהם, שפותחו על בסיס המשפט הרומי.

עיירות וערים היו אבני הבניין העיקריות של האימפריה הישנה ובתחילה נשארו כאלה גם בממלכות הברבריות. היעלמותה של המסגרת האימפריאלית הרומית הישנה הייתה תהליך הדרגתי ואיטי, שנמשך מאות שנים ולעיתים הואץ עקב תהפוכות פוליטיות. המערכת האדמיניסטרטיבית הרומית הישנה של מחוזות, דיוקסיות ומחוזות פרטוריאניים נותרה פונקציונלית חלקית במקומות מסוימים תחת השליטים הברברים. חלק מהשליטים אף נקטו בצעדים להשבת חלקים מהממשל. בשנת 510, המלך האוסטרוגותי של איטליה, תיאודריך הגדול, החזיר את המחוז הפרטוריאני של גאליה על שטח שכבש מידי הוויזיגותים ומינה למושל הפרטוריאני את האריסטוקרט הרומי ליבריוס.

מספר רב של תפקידים פוליטיים וביורוקרטיים רומיים שרדו את סוף האימפריה הרומית המערבית, המעידים על קודקסי החוק השונים שהוציאו המלכים הברברים. ישנם מסמכים רבים המוכיחים כי הרומאים המשיכו להיות פעילים בתפקידים כאלו בתוך הממלכות. הקמת הממלכות הברבריות לא הביאה אפוא קץ לחברה הרומית. לפי ההיסטוריון האירי פיטר בראון, במקום זאת ניתן לראות בהם "להפך [שהביאו] חוק וסדר לאזורים שסבלו במשך עשרות שנים מחלל מסוכן של סמכות".

ההבדל העיקרי בין הממשל הקיסרי הרומי לבין המינהלים המלכותיים החדשים היה קנה המידה שלהם. ללא חצר אימפריאלית מרכזית וקצינים שקישרו את ממשלות המחוזות השונים יחדיו, הממשלים בממלכות היו רדודים, והפכו פחות עמוקים ומורכבים משמעותית. הגודל הקטן יותר של הממלכות הברבריות גרם לכך שהכוח הרשמי נקטע ושהזדמנויות הקידום האישי והקריירות שהיו קיימות באימפריה הישנה כבר לא היו אפשריות. להתמוטטות זו בסדר הרומי הייתה תופעת הלוואי שהובילה לירידה ניכרת ברמת החיים, כמו גם לקריסת המורכבות הכלכלית והחברתית. התפתחות זו לא הייתה אוניברסלית ומקומות רבים, כמו גאליה, דווקא חוו עליות כלכליות במאה השישית.

הלגיטימיות הרומית

לאחר התמוטטות האימפריה הרומית המערבית, השליטים הברברים במערב אירופה עשו מאמץ לחזק את הלגיטימציה על ידי אימוץ אלמנטים מסוימים של האימפריה לשעבר. התואר בשימוש הנפוץ ביותר על ידי המלכים היה "רקס", שהיווה בסיס לסמכות שבו יכלו להשתמש בדיפלומטיה עם ממלכות אחרות וחצר הקיסרות שנותרה בקונסטנטינופול. למרות שכמה מחברים רומיים מזרחיים, כמו פרוקופיוס, תיארו את "רקס" כ"מונח ברברי", הוא שימש לעיתים בעבר לתיאור קיסרים רומיים ושימש לציון שהשליטים הברברים היו שליטים ריבונים, אם כי לא עם סמכות המאפילה על זאת של הקיסר בקונסטנטינופול.

רבים, אך לא כולם, מהמלכים הברברים השתמשו בתואר שלהם במתאר אתני. המלכים הפרנקים, למשל, הפכו את התואר שלהם כ-rex Francorum ("מלך הפרנקים"). שליטי איטליה, שבה היומרה של המשכיות רומא הייתה חזקה במיוחד, בולטים בכך שהם השתמשו רק לעיתים רחוקות במתאר אתני.

בנוסף ל"רקס", השליטים הברברים קיבלו על עצמם גם תארים ואימפריאליים רומיים שונים. כמעט כל המלכים הברברים קיבלו את התואר dominus noster ("אדוננו"), ששימש בעבר רק קיסרים רומיים, וכמעט כל המלכים הוויזיגותיים והמלכים הברברים של איטליה (עד סוף הממלכה הלומברדית) השתמשו בשם פלביוס, שנשאו כמעט כל הקיסרים הרומאים בשלהי העת העתיקה. השליטים הברברים המוקדמים הקפידו לשמור על עמדה כפופה לקיסרים בקונסטנטינופול, ולעיתים הוכרו בהצטיינות שונות על ידי הקיסרים, הלכה למעשה שימשו כמלכים בני חסות אוטונומיים ביותר.

למרות שהממלכות הברבריות נשלטו על ידי לא-רומאים, איש בסוף העת העתיקה לא היה מטיל ספק בכך שהן שייכות למערכת הפוליטית הרומית המאוחרת. הממלכות היו נטועות בחלק מהמקרים במסורות ברבריות אך היו קשורות גם למגיסטראטים אימפריאליים רומיים בכירים ושליטיהן החזיקו בסמכויות סגני-קיסר רשמיות ומוכרות.

אפשרות לשיקום אימפריאלי

בתחילת המאה השישית, המלכים החזקים ביותר במערב אירופה היו תיאודריך הגדול מאיטליה וכלוביס הראשון מהפרנקים. שני השליטים קיבלו כבוד והכרה על ידי החצר הקיסרית בקונסטנטינופול, שהעניקה להם מידה מסוימת של לגיטימציה ושימשה להצדקת התרחבות טריטוריאלית. תיאודריך הוכר כפטריקי על ידי הקיסר אנסטסיוס הראשון, שגם החזיר לאיטליה את סמלי האימפריה הרומית המערבית, שהיו בקונסטנטינופול מאז 476. סמלים אלו נלבשו על ידי תיאודריך בכמה הזדמנויות, וכמה מנתיניו הרומאים התייחסו אליו כקיסר, אבל נראה שהוא השתמש רק בתואר "רקס", ונזהר שלא להעליב את הקיסר. לאחר שהפרנקים הביסו את הוויזיגותים בקרב וואיל בשנת 507, הוכר כלוביס על ידי אנסטסיוס כקונסול כבוד, פטריקי ומלך בן חסות. כמו תיאודריך, חלק מהנתינים של כלוביס התייחסו אליו גם כקיסר, ולא מלך, אם כי מעולם הוא לא אימץ את התואר הזה בעצמו.

תיאודריך וכלוביס התקרבו למלחמה מספר פעמים ואפשר להעלות על הדעת שהמנצח בסכסוך כזה היה מקים מחדש את האימפריה הרומית המערבית תחת שלטונו. אף על פי שלא פרצה מלחמה ביניהם, התפתחויות כאלו הדאיגו את הקיסרים הרומאים המזרחיים. בית המלוכה המזרחי, מודאג מכך שניתן לראות את הכבוד המוענק להם כ"חותמות אישור" אימפריאליות, מעולם לא העניק להם אותו באותה מידה שוב. במקום זאת, האימפריה המזרחית החלה להדגיש את הלגיטימיות הרומית הבלעדית שלה, שהיא המשיכה בכך עד סוף ההיסטוריה שלה.

במאה השישית, היסטוריונים רומיים מזרחיים החלו לתאר את המערב כ"אבוד" לפלישות ברבריות, ולא את העובדה שמלכים ברברים רבים מונו על ידי הרומאים עצמם. התפתחות זו כונתה על ידי היסטוריונים מודרניים "המתקפה האידאולוגית היוסטינית". אף שעלייתן של הממלכות הברבריות במקומה של האימפריה המערבית הייתה רחוקה מלהיות תהליך שליו לחלוטין, הרעיון של "פלישות ברבריות" שמביא לסיום פתאומי ואלים לעולם העת העתיקה, שהיה בעבר גם הנרטיב המקובל בקרב היסטוריונים מודרניים, אינו מתאר במדויק את התקופה. מבין הממלכות הברבריות הרבות, הממלכה היחידה שנוצרה פחות או יותר בשלמותה באמצעות כיבוש צבאי הייתה ממלכת הוונדלים באפריקה. ייחוס סופה של האימפריה הרומית המערבית ל"פלישות הברבריות" מתעלם גם מהמגוון של הממלכות החדשות לטובת ברבריות לא-רומית הומוגנית ומתעלם מכל ניתוח שבו ניתן לראות באימפריה שותפה לקריסתה.

תרבות

למרות היותה מחולקת לכמה מחוזות קטנים יותר, שמרה אוכלוסיית הממלכות הברבריות על קשרים תרבותיים ודתיים חזקים זה עם זה, והמשיכה לדבר לטינית. המלכים הברברים אימצו הן את הנצרות (בשלב זה מבוססת היטב כדת הרומית) והן את השפה הלטינית בעצמם, ובכך ירשו ושימרו את המורשת התרבותית של רומא. עם זאת, הם גם נשארו מחוברים לזהותם הלא-רומית ועשו מאמצים לבסס את זהויותיהם הנבדלות.

הזהות הרומית נעלמה בהדרגה במערב אירופה, הן משום שהאימפריה הרומית המזרחית הדגישה את הלגיטימיות הרומית הייחודית שלה והן בשל המעמד השליט הברברי המקומי ואוכלוסיות רומיות שהתמזגו מבחינה אתנית. החיבור המתפוגג לאימפריה הרומית והחלוקה הפוליטית של המערב הובילו לפיצול הדרגתי של התרבות והשפה, ובסופו של דבר הולידו את העמים והשפות הרומאניות המודרניות.

סוף הממלכות הברבריות

הממלכות הברבריות התגלו כמדינות שבריריות ביותר. מתוך שלוש הממלכות החזקות ביותר וארוכות הטווח - אלה של הוויזיגותים, הפרנקים והלומברדים - רק הממלכה הפרנקית שרדה את ימי הביניים המוקדמים.

הממלכה הוויזיגותית קרסה כבר במאה השישית והיה צורך להקים אותה מחדש כמעט מאפס על ידי לאוויגילד בשנות ה-560 וה-570. הממלכה נהרסה סופית כאשר נכבשה על ידי הח'ליפות האומיית בתחילת המאה ה-8. במלחמות הכיבוש מחדש שלו, הקיסר המזרחי יוסטיניאנוס הראשון הרס הן את ממלכת הוונדלים באפריקה והן את הממלכה האוסטרוגותית באיטליה. רוב הממלכות הקטנות יותר בגאליה נכבשו ונקלטו בממלכה הפרנקית או נעלמו ממקורות היסטוריים לחלוטין.

הממלכות הברבריות שהוקמו היו במידה רבה תופעה פוליטית רומית שהתרחשה בהקשר של הנוף הגאופוליטי הרומי המאוחר. במקום הממלכות הללו, צצו מחוזות חדשים במאות השביעית עד התשיעית שייצגו סדר חדש, מנותק במידה רבה מהעולם הרומי הישן. הח'ליפות האומיית, שכבשה את היספניה מהוויזיגותים ואת צפון אפריקה מהאימפריה הרומית המזרחית, לא העמידה פנים להמשכיות רומית. הממלכה הלומברדית, אף על פי שנמנית לעיתים קרובות בין הממלכות הברבריות האחרות, שלטה באיטליה שנהרסה בסכסוך בין האוסטרוגותים והאימפריה הרומית המזרחית. שלטונם באיטליה הגיע לסיומו כאשר ממלכתם נכבשה על ידי הפרנקים בשנת 774. הממלכות היורשות הקטנות של הוויזיגותים בהיספניה - קודמותיהן של ממלכות מימי הביניים כמו לאון, קסטיליה ואראגון - היו ביסודן תת-פרנקיות, תרבותית ומנהלית קרובות יותר לממלכה הפרנקית מאשר הממלכה הוויזיגותית שנפלה.

כשורדת הבלעדית של הממלכות הישנות, הממלכה הפרנקית סיפקה את הדגם של מלכויות ימי הביניים המוקדמים שלימים יהוו השראה למלכי מערב אירופה לאורך שאר ימי הביניים. אף על פי שהשליטים הפרנקים זכרו אידיאלים רומיים ולעיתים קרובות שאפו לרעיונות מעורפלים של שיקום אימפריאלי, מאות שנות שלטונם הפכו את השלטון בממלכתם למשהו שדמה מעט מאוד לאימפריה הרומית. צורת הממשל החדשה הייתה אישית, המבוססת על סמכויות ויחסים בין אינדיבידואלים, ולא על המערכת המשפטית והביורוקרטית המנוהלת בכבדות של הרומאים. תקופת הממלכות הברבריות הגיעה לקיצה עם הכתרתו של קרל הגדול, מלך הפרנקים, לקיסר רומי על ידי האפיפיור לאו השלישי בשנת 800, בניגוד לסמכותה של האימפריה הרומית המזרחית שנותרה. האימפריה הקרולינגית של קרל הגדול, קודמתה של צרפת וגרמניה, דמתה למעשה יותר לאוסף של ממלכות המאוחדות רק בסמכותו של קרל הגדול מאשר לממלכה בעלת קשר משמעותי לאימפריה המערבית הרומית הישנה.

ראו גם

לקריאה נוספת

אורה לימור ויצחק חן, ראשיתה של אירופה, כרכים א–ד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2003.