הצלליות

הצלליות
**The Shadows**
מקום הקמה	אנגליה
מוקד פעילות	אנגליה
תקופת הפעילות	1958–1999 ; 2004 – 2005
סוגה	רוק אנד רול
חברת תקליטים	EMI
	אתר רשמי
חברים
	האנק מרווין ; ברוס ולש; בריאן בנט
חברים לשעבר
	ג'ט האריס; טוני מיהן; בריאן לוקינג; ג'ון רוסטיל; איאן סמוול ; טרי סמארט

הצלליות (באנגלית: The Shadows) היא להקת רוק בריטית שפעלה מסוף שנות החמישים ועד 2004.

בתחילה התפרסמה הלהקה כלהקת הליווי של הזמר הפופולרי קליף ריצ'רד, אך במחצית הראשונה של שנות השישים הייתה לאחת הלהקות הפופולריות ביותר בעולם המערבי. אם מחברים את מספר להיטי "להקת הצלליות" (25), יחד עם להיטי "קליף ריצ'רד והצלליות" (33), מתברר כי ללהקה היו במצעד הבריטי יותר להיטים מהביטלס.

הצלליות היו, רוב הזמן, להקה אינסטרומנטלית, ויצרו מציאות חדשה במוזיקה הפופולרית וברוק. הם הביאו את נגינת הגיטרה, ששימשה עד אז ככלי לליווי הזמרים, אל קדמת הבמה ככלי מוביל והם יצרו עיבודים מוזיקליים ברמה גבוהה ממה שהיה מקובל קודם לכן במוזיקת הפופ. המוזיקה של הצלליות ובמיוחד צליל הגיטרה הנקי והמתכתי וסגנון נגינתו של גיטריסט המוביל בלהקה, האנק מרווין, השפיעו על דורות של מוזיקאים ועל יוצרים בולטים במוזיקת הרוק. באמצע שנות השישים, בעקבות ההתפתחויות במוזיקת הפופ, ירדה הפופולריות של הצלליות באופן ניכר, אך הלהקה המשיכה להתקיים, וביוני 2004 קיימה מסע הופעות שכונה "The Final Tour". בספטמבר 2009 יצאה הלהקה למסע הופעות נוסף באירופה יחד עם קליף ריצ'רד.

היסטוריה

שנות החמישים

להקת הליווי הראשונה של קליף ריצ'רד נקראה הדריפטרס (להבדיל מהלהקה האמריקאית המפורסמת בעלת אותו שם). הם נקראו "קליף ריצ'רד והדריפטרס" וליוו אותו כשהקליט בקיץ 1958 בחברת EMI את להיטו הגדול הראשון "Move It". מנהל הלהקה, ג'וני פוסטר, התבקש על ידי המפיק מ-EMI, נורי פראמור, למצוא גיטריסט טוב יותר ללהקה. פוסטר היה מעוניין להחתים את הגיטריסט טוני שרידן, אך כשהלך לשמוע אותו מנגן במועדון לונדוני שהיה מרכז של נגנים צעירים, הוא התרשם מגיטריסט צעיר אחר והחליט להחתימו. הגיטריסט היה האנק מרווין בן ה-17 שהגיע ללונדון מניוקאסל יחד עם חברו, גיטריסט גם הוא, ברוס וולש. מרווין שהתקיים בדוחק רב, הסכים לחתום בתנאי שגם וולש יוחתם ואמנם, שניהם צורפו ללהקה. מרווין כגיטרה מובילה וולש על גיטרה קצב. בתור גיטרה בס ניגן, איאן סמוול, הגיטריסט של הדריפטרס שגם כתב את "Move It", אבל גם הוא הוחלף במהרה על ידי ג'ט האריס. עמדת התופים בה ניגן מתופף הדריפטרס, טרי סמרט, אוישה עד מהרה גם היא על ידי מתופף חדש, טוני מיהן, וכך, הוחלפו כל הדריפטרס, חוץ מקליף ריצ'רד. בתחילת 1959 הלהקה החלה להופיע ולהקליט. תחילה הקליטו שלושה סינגלים, הראשון ווקאלי, השני אינסטרומנטלי והשלישי גם הוא ווקאלי, אך אף לא אחד מהם הצליח להיכנס למצעד הבריטי. מעט לאחר מכן הוחלף השם ל"צלליות" (כדי למנוע בלבול והפרת זכויות השם עם הלהקה האמריקאית המצליחה "דריפטרס"), ואז, ב-1960, הוציאה הלהקה סינגל עם הקטע "Apache", ללחן של ג'רי לורדן. הקטע האינסטרומנטלי, אשר הציג צליל גיטרה חדש ומהפכני, זינק לראש המצעד הבריטי ושהה חמישה שבועות בראש המצעד.

שנות השישים

ללהקה שניגנה את "אפאצ'י" וזכתה מאוחר יותר לכינוי "הצלליות המקוריים" היו ב-1960 ו-1961 עוד להיטים רבים. מהם ניתן לציין את: "Man of Mystery",‏ "F.B.I",‏ "The Frightened City",‏ "Kon Tiki" ו-"The Savage". הלהקה אף הוציאה בספטמבר 1961 אלבום כשם הלהקה "The Shadows".

באוקטובר 1961 הוחלף טוני מיהן במתופף חדש, בריאן בנט ובאפריל 1962 הוחלף בעמדת גיטרת הבס ג'ט האריס בבריאן לוקינג. ההרכב החדש של הלהקה שרד רק 18 חודשים אך הצליח לשמור על הפופולריות של הלהקה תוך כדי שיפור וגיוון של צליל הלהקה ושמירה על ייחוד בסגנון המוזיקלי מול עלייתו של המרזיביט, צלילן של הלהקות הליברפוליות כמו: הביטלס, המחפשים וג'רי והפייסמייקרס.

חילופי הנגנים לא נפסקו בלהקה וב-1963 היה זה לוקינג שעזב ואת עמדת גיטרת הבס תפס ג'ון רוסטיל. הרכב זה של הלהקה הצליח להתגבש וליצור חדשנות מוזיקלית במספר דרכים. הם ניסו מגוון גדול יותר של גיטרות, הרחיבו וניסו סגנונות מוזיקליים חדשים מבחינתם והצליחו ליצור מרקם מוזיקלי ברמה גבוהה.

בשנת 1965 המליצו להם חברי הביטלס לנסות בכל זאת לשיר. הלהקה אימצה את הרעיון, אך אף על פי שהצליחה להכניס שני להיטים מושרים ל-20 הגדולים במצעד הבריטי (ועוד כמה קטעים קוליים שהופיעו על אלבום), נראה היה כי בגדול, הקהל הרחב העדיף אותם במתכונת המוכרת. לאחר אותו ניסיון, קטעים מושרים אמנם הופיעו על תקליטי הלהקה בהמשך הקריירה שלה, אבל באופן כללי הם היו פחות חשובים מבחינת התפיסה השיווקית, הן של הלהקה והן של חברת התקליטים.

במשך שנות ה-60 השתתף קליף ריצ'רד במספר סרטים והצלליות ליוו אותו והופיעו גם הם באותם סרטים: "אקספרסו בונגו", "הצעירים", "חופשת קיץ", "חיים נפלאים", "Finders Keepers" ובתור המריונטות, בסרטו של גרי אנדרסון, "Thunderbirds Are GO". הלהקה אף ליוותה את ריצ'רד במספר הפקות מוזיקליות על בימות לונדון, בין היתר, בהצגות "סינדרלה" ו"אלאדין". השתתפותה של הלהקה בכל ההפקות האלו לא הייתה רק לשם ליוויו של ריצ'רד. הם פיתחו באותן שנים את כישוריהם ככותבי שירים ולחנים. אם בסרטו הראשון של ריצ'רד, "The Young Ones", הם כתבו רק שירים בודדים, הרי שב-"Finders Keepers" ב-1966 הם כתבו כמעט את כל פסקול הסרט.

בדצמבר 1968, השלימה הלהקה הקלטת אלבום שציין עשור להקמתה, "Established 1958". בחלק מקטעי האלבום הם ליוו את קליף ריצ'רד ובאחרים היו אלו הצלליות לבדם בקטעים אינסטרומנטליים. ברוס ולש חש כי הלהקה השיגה את כל מה שרצתה וכי מיצתה את עצמה ומיד לאחר צאת האלבום הודיע על פרישתו מהלהקה. דומה היה כי בכך יבוא הקץ על קיום הלהקה, אלא שהם הקליטו אלבום נוסף ללא ולש, "Shades of Rock" ואף יצאו לסיבוב הופעות ביפן בו ליווה אותם הקלידן אלן הוקשאו. הלהקה אף הגיעה לישראל בראשית שנות השישים יחד עם קליף ריצ'רד. הלהקה קיימה הופעה בקולנוע "תל אביב" לעיני כאלפיים צופים.

שנות השבעים

בתחילת שנות השבעים הופיעו מרווין וולש, יחד עם המוזיקאי האוסטרלי ג'ון פראר, כלהקה ווקאלית שנקראה "מרווין וולש ופראר". הם הקליטו שני אלבומים ומספר סינגלים שזכו לשבחים מהביקורת ואלבום שלישי, ללא ולש. הופעותיהם לא זכו להצלחה גדולה ומרווין אף תיאר את ירידתם מהבמה במועדון מסוים – "ירדנו מהבמה לקול פסיעותינו". הסיבה לחוסר ההצלחה הייתה נעוצה, כנראה, בכך שהשלישייה ניגנה חומר מקורי בעוד שהקהל ציפה לשמוע ולחזות בלהיטים המפורסמים של הצלליות.

ב-1973 התאחדו הצלליות מחדש. וולש חזר ללהקה והמשיך לנגן גיטרה קצב. לאחר מותו של ג'ון רוסטיל, צורף ללהקה ג'ון פראר והלהקה הוציאה אלבום חדש "Rocking With Curly Leads". בחלק מקטעי האלבום השתמש מרווין בווקודר כדי לשנות את צליל הגיטרה הייחודי שלו. דבר זה, יחד עם הצבתו של פראר בחלק מהקטעים כגיטרה מובילה, העניקו צליל רענן ושונה ללהקה.

ב-1975 נבחרה הלהקה על ידי מנהל ה-BBC לייצג את אנגליה בתחרות האירוויזיון. הם שרו את השיר "Let Me Be The One" וזכו במקום השני לאחר הלהקה ההולנדית Teach In והשיר "Ding-A-Dong". החשיפה המחודשת של הלהקה סייעה לה במצעדי הפזמונים והם הוציאו אלבומים נוספים שזכו להצלחה. הבולט שבהם היה אוסף שיצא ב-1977, "20 Golden Greats" והגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי. הצלחת האלבום הביאה למסע הופעות גדול בו הצטרף ללהקה קלידן להקת סקאי, פרנסיס מונקמן. הצלליות הוציאו עוד אלבום שהגיע לראשות מצעד המכירות ובלט בו הלהיט "Don't Cry For Me Argentina".

הלהיט האחרון של הלהקה שהוקלט עבור חברת EMI היה ביצוע אינסטרומנטלי לשיר הקאונטרי המפורסם "Ghost Riders In The Sky" (שלצורך העניין שמו קוצר ל-"Riders In The Sky" על העטיפה), שהוקלט בהפקת דיסקו מעודכנת עם אפקטים חדשניים (לתקופה), מתוך מגמה להישאר רלוונטיים גם עבור דור הדיסקוטקים החדישים.

שנות השמונים

עקב אי הסכמות בקשר לזכויות יוצרים, עזבה הלהקה ב-1980 את חברת התקליטים EMI וחתמה חוזה עם חברת פולידור. שם אלבומה הראשון בחברה החדשה היה סמלי: "Change of Address". בגלל נושא זכויות היוצרים ורצונה של חברת פולידור להוציא מחדש על תקליטיה את להיטי הלהקה, הקליטה הלהקה מחדש את כל להיטיה. הם עשו זאת תוך שימוש בציוד הקלטה חדיש, ובה בעת, תוך שימוש בכלי הנגינה וההגברה המקוריים וגם תוך שימוש בעיבודים המקוריים, כל זאת, במטרה להישמע דומה ככל האפשר ללהיט המקורי. במהלך שנות השמונים קיימה הלהקה הופעות ובמקביל, הוציאה הלהקה 11 אלבומים חדשים. חלקם היה אלבומי אוסף וחלקם הכיל חומר מקורי וברוב המקרים זכו האלבומים להצלחה מסחרית נאה. ב-1990 הודיע מרווין כי הוא פורש לטובת קריירת סולו.

שנות האלפיים

ב-2004 התאחדה הלהקה שוב למסע הופעות "סופי" שזכה לשם: "farewell tour". הם אף הקליטו לכבוד האירוע שיר חדש, "Life Story", אותו הלחין מחבר "Apach", ג'רי לורדן. מסע ההופעות היה כה מוצלח וחברי הלהקה אף נהנו ממנו מאוד ובעקבותיו יצא מסע הופעות נוסף, "The Final Tour", שהתקיים ברחבי אירופה וננעל בברמינגהאם.

השפעת הלהקה

בעוד סיפור ההצלחה של הלהקה הוא עובדה מוגמרת בבריטניה, אירופה ויפן, בארצות הברית לא הצליחו הצלליות כמצופה. בנוסף, קיים פער גדול מאוד בין היחס לה זוכה הלהקה כיום למקום החשוב השמור לה בהתפתחות המוזיקה הפופולרית. מאמצע שנות השבעים ועד היום, נחשבת הלהקה על ידי הביקורת לאנאכרוניסטית, ממוסחרת ובמידה רבה, שמה משמש כפרודיה למי שממשיך למחזר מוזיקה מלפני 40 ו-50 שנה. מתוך ביקורת זו, ניתן גם להבין, כי המוזיקה של הצלליות נשארה פופולרית במשך כל אותן שנים בקרב קהל נרחב במיוחד בבריטניה ובאירופה. קהל אשר לא כתב טורי ביקורת בעיתונות אך היה מוכן לרכוש את אלבומי הלהקה.

מול אותה ביקורת צוננת, ניצבים עשרות מוזיקאים, ובמיוחד גיטריסטים, מהשורה הראשונה של מוזיקת הפופ והרוק בשנות השישים והשבעים, אשר טוענים כי בחרו בכיוון המוזיקלי שלהם ובחרו בגיטרה ככלי הנגינה המועדף עליהם, הודות למוזיקה של הצלליות ולנגינתו של האנק מרווין. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את: אריק קלפטון, פרנק זאפה, ג'ף בק, דייוויד גילמור, בריאן מיי, טוני איומי, ג'ורג' האריסון, מרק נופלר, ניל יאנג ופיט טאונסנד.

ב-1996 יצא האלבום "Twang" בו משתתפים גיטריסטים מהשורה הראשונה בעולם אשר ביצעו באלבום את גרסאותיהם ללהיטי הצלליות כמחווה ללהקה ובמיוחד להאנק מרווין. בין המשתתפים באלבום ניתן לציין את: ריצ'י בלקמור, בריאן מיי, פיטר גרין, ניל יאנג, מרק נופלר, פיטר פרמפטון, אנדי סאמרס והנק מרווין עצמו.

הצלליות הגיעו להופעה בישראל זמן קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, במאי 1967. הלהקה הופיעה באצטדיון רמת גן ביחד עם אמנים נוספים, בהם פיט סיגר, ננה מושקורי, וז'ק ברל. זה היה ביקורה השני של הלהקה בישראל: בספטמבר ובאוקטובר 1963, ליוותה הלהקה את קליף ריצ'רד בסיבוב ההופעות שלו בישראל.^[1]

גם על המוזיקה הפופולרית בישראל הייתה לצלליות השפעה גדולה. חלק גדול מלהקות הפופ הראשונות בישראל, שהוקמו בראשית שנות השישים, חיקו את הצלליות בהרכב כלי הנגינה שלהם, בעיבודים ואף שרו רבים מלהיטיהם. מבין המוזיקאים הבולטים שהושפעו מנגינת מרווין והצלליות ניתן למנות את יצחק קלפטר,^[2] מיקי גבריאלוב,^[3] חיים רומנו, גרי אקשטיין, שלמה מזרחי ויוסי פיאמנטה.^[4]^[5]