השושלת המרובינגית

השושלת המרובינגית היא שושלת פרנקית סאלית, ששלטה בפרנקים באזור גאליה העתיקה מאמצע המאה ה-5 עד אמצע המאה ה-8. תקופת שלטונה של השושלת אופיינה במלחמות פנימיות רבות בין ענפיה השונים. במאה האחרונה לשלטונם החלו בני השושלת המרובינגית לאבד את עוצמתם הממשית, שעברה בהדרגה לשרי הבית (שנקראו "מאיורדומוס"), בני השושלת הקרולינגית. הללו לקחו על עצמם את כל סמכויות המלך, שתפקידו הפך לטקסי בלבד וריק מתוכן, והשתלטו על הכס הפרנקי באופן סופי ב-751, עם הדחתו של המלך כילדריך השלישי בידי פפין הגוץ.

השושלת נקראה לעיתים בזמנה "המלכים ארוכי השיער" (בלטינית reges criniti) בשל מנהגם לגדל את שערם, בניגוד לרומאים שהעדיפו תספורת קצרה.

מוצא

מדליית ארד של המלך מרובך הראשון

השושלת המרובינגית קיבלה את שמה ממייסדה האגדי, מֶרוֹבֵך (בלטינית מרובאוס או מרוביוס), שהנהיג את הפרנקים הסאלים בתחילת המאה ה-5. לעליית השושלת תרמו גם ניצחונותיו של בנו, כילדריך הראשון, במלחמותיו נגד הויזיגותים, הסקסונים והאלמאנים.

אחרי הכתרתו למלך התעמת בנו של כילדריך, כלוביס הראשון בשנת 486 עם סיאגריוס, מושל ממלכת סואסון, ששלט בשטח דרומית ומזרחית מסואסון עד נהר הלואר, ולאחר קרב סואסון , כבש את הממלכה. כלוביס ניצח את האלמאנים בקרב טולביאק ב-496 וכך איחד את רוב גאליה שמצפון לעמק הלואר תחת שליטתו. לאחר מכן המיר את דתו לנצרות קתולית עם אנשיו.

היסטוריה

לאחר מותו של כלוביס ב-511 חולקה הממלכה המרובינגית, שכללה בתוכה את כל העמים הפרנקים ואת כל גאליה מלבד בורגונדיה, בין ארבעת בניו, לפי המנהג הפרנקי. מסורת חלוקת הירושה נמשכה גם בקרב יורשיהם, אך גם במהלך שלטונם של מספר מלכים במקביל נחשבה הממלכה למקשה פרנקית אחת. בשנת 534 כבשו המרובינגים גם את בורוגנדיה, ולאחר מכן את פרובאנס.

הממלכה הפרנקית אוחדה שוב ב-613, תחת שלטונו של כלותאר השני, אך חולקה שוב לאחר מותו. חלוקות מאוחרות יותר יצרו את ממלכות אוסטרזיה, נויסטריה, בורגונדיה ואקוויטניה. המלחמות התכופות בין הממלכות הקטנות החלישו את המלוכה אך חיזקו את האצולה שנהנתה מתגמולים גדולים מהמלכים בתמורה לתמיכתה.

בנו של כלותאר השני, דגוברט הראשון, היה המלך המרובינגי האחרון שהיה בעל סמכות של ממש. יורשיו איבדו מכוחם לטובת המאיורדומוס, השר אשר על הבית, ולפיכך זכו לכינוי "מלכים עושי-כלום". המלחמות בין השרים הגיעו לקצן לאחר ניצחונה של אוסטרזיה בקרב טרטרי ב-687, בהנהגת פפין האמצעי. על אף שלא הכריז על עצמו כמלך באופן רשמי, הפך פפין לאחר הניצחון לשליט הממלכה הפרנקית בפועל. מעמד זה עבר בירושה גם לבניו, שחילקו את האדמות ביניהם כמלכים לכל דבר.

בנו של פפין, קרל מרטל, נלחם נגד האצולה וכן נגד אמו החורגת. קרל נהנה ממעמד יציב כשליט, ולאחר מות המלך החלש תיאודריך הרביעי ב-737, אף לא טרח למנות מלך חדש, כפי שנהגו בני משפחתו לעשות מזה דורות, אלא הכריז על עצמו כ"נסיך הפרנקים".

בנו של קרל מרטל, פפין הגוץ (השלישי), שירש מאביו את תפקיד המאיורדומוס, המשיך את מלאכתו באמצעות הרחבת האימפריה הפרנקית דרומה ומזרחה. לאחר שאחיו פרש למנזר, פפין הגוץ נותר המיורדומוס היחיד של הממלכה, ביקש את רשות האפיפיור זכריה למלוך במקום המרובינגים. ב-751 הכתירו האצילים הפרנקים את פפין כמלכם באופן רשמי. מלכותו של פפין זכתה גם בברכת האפיפיור, שהכיר בעוצמתו הצבאית ושאף לברית עמו. המלך המרובינגי המודח, כילדריך השלישי, נשלח למנזר לאחר שנגזז שערו הארוך, סמל שושלתו. הייתה זו תחילת מלכותם של בני השושלת הקרולינגית בממלכה.

ממשל ומשפט

המלך המרובינגי נהג להעביר לרשותו את כל שלל המלחמה, הכולל רכוש או אדמות ותושביהן, ולקבוע את חלוקתו בין אנשיו. עם מות המלך חולקה ממלכתו בין בניו.

המלכים מינו אזרחים חשובים לתפקידי רוזנים, הממונים על ההגנה, המנהל והמשפט באזוריהם. תהליך זה החליף את מערכת המנהל הרומית המתפוררת, שכללה מיסוי וביורוקרטיה, באזורים הגאלו-רומאים במערב ודרום גאליה. הרוזנים קיבלו מהמלך אדמות, ובתמורה התחייבו לספק למלך צבא ושכירי חרב על מנת להגן על ממלכתו. אחת לשנה נהגו אצילי הממלכה ולוחמיה להתאסף ולקבוע החלטות הנוגעות למדיניות הלחימה.

כאשר עלה מלך חדש לשלטון, נהגו הלוחמים להרימו מעל מגיניהם לכבוד הכתרתו, לסמל את תפקידו המסורתי כראש הצבא. על המלך היה לכלכל את עצמו מאדמותיו האישיות בלבד. ממערכת זו התפתח מאוחר יותר הפאודליזם, והציפיות לעצמאות מלכותית זו נמשכו עד לתקופת מלחמת מאה השנים. נפילת האימפריה הרומית גרמה להתמעטות המסחר, וכתוצאה מכך נאלצו בעלי האחוזות להסתמך על תוצרת עצמית. המסחר הבינלאומי שנותר נוהל בידי סוחרים מהמזרח התיכון.

בניגוד לבורגונדים ולויזיגותים, שניהלו מערכת חוקים אחידה המבוססת על המשפט הרומי, לא הנהיגו המרובינגים מדיניות אחידה כלפי כל הנתינים, אלא החילו עליהם חוקים שונים, בהתאם למוצאם: הפרנקים הריפארים היו כפופים לחוקים משלהם, בעוד שהפרנקים הסאלים (עליהם נמנו המרובינגים) היו כפופים לחוק הסאלי, שנחקק בשנת 511 ונותר בתוקף מאות שנים לאחר מכן. מערכת החוקים המרובינגי אסרה על חקיקת חוקים חדשים, והסתמכה על "משפטנים" שתפקידם היה לשנן את כל פסקי הדין שניתנו בעבר. מבין הצווים המרובינגיים המעטים ששרדו, עוסקים מרביתם ביישוב מחלוקות הנוגעות לירושה.

דת ותרבות

ערך מורחב – ארכיטקטורה ואמנות מרובינגית

גביע פרנקי מתחילת המאה השישית

התרבות המרובינגית התאפיינה בזיקה רבה לדת, בהשפעת הנזירים שהפיצו את הנצרות ברחבי הממלכה. הבולט מבין הללו היה קולומבנוס הקדוש, נזיר אירי שנודע בהשפעתו הרבה על המלכה באטילד. המלכים המרובינגים ונשותיהם למדו לנצל את הדת לתועלתם: הם העניקו מנזרים ומושבים אפיסקופליים לאצילים שתמכו בהם; תרמו למנזרים אדמות על מנת להבטיח את שליטתם בהן. מינו אנשים הקרובים להם לתפקידים בכירים בכנסייה; שלחו למנזרים את הבנים הצעירים, שקשה היה להשיאם, כדי למנוע איום מצדם על הירושה, שנועדה לבנים הבכורים. מדיניות זו הבטיחה קשר הדוק בין השליטים לכנסייה.

רבים מבני השושלת המרובינגית ששימשו כבישופים וראשי מנזרים, או העניקו תרומה נדיבה לכנסייה, הוכרזו על ידיה כקדושים. הז'אנר הספרותי הנפוץ ביותר בתקופה זו היה "חיי הקדושים". ההגיוגרפיה המרובינגית לא ניסתה לבנות ביוגרפיה במובן הרומאי או המודרני, אלא לעודד ולשמר מסירות תוך שימוש באמצעים ספרותיים מתוחכמים, שסייעו לכנסייה הפרנקית לגייס לטובתה האדיקות העממית ולקבוע את אמות המידה לקדושה.

היסטוריוגרפיה ומקורות

עדויות ספורות בלבד מן התקופה המרובינגית שרדו עד היום, אך הללו מספקים מידע מקיף על התקופה במלואה, מעלייתו של כלוביס הראשון ועד הדחתו של כילדריך השלישי. המקור המשמעותי ביותר על התקופה הוא רשומותיו של גרגוריוס מטור בישוף העיר טור. עבודתו הידועה ביותר, שנקראה עשרת ספרי ההיסטוריה (Decem Libri Historiarum) אך מוכרת יותר בשם ההיסטוריה של הפרנקים, משמשת כמקור המידע העיקרי על תקופת שלטונם של בניו של כלותאר השני ושל צאצאיהם.

מקור משמעותי נוסף, מסודר פחות מעבודתו של גרגוריוס מטור, הוא הכרוניקה של פרדגריוס, שנתחברה במאה ה-7, ועוסקת בתקופה שבין השנים 584 ל-641. עבודתו של פרדגריוס נמשכה גם אחריו בידי אחרים, תחת חסות הקרולינגים, וכיסתה את המשך התקופה עד שנת 768. המקור החשוב האחרון הוא ספר ההיסטוריה של הפרנקים (Liber Historiae Francorum), שחובר באזור סואסון בשנות ה-20 של המאה ה-8, ומתבסס על עבודתו של גרגוריוס מטור. אך אמינותו של מקור זה מועטה יותר, כיוון שנכתב תחת שלטון השושלת הארנולפינגית היריבה לשושלת המרובינגית, והוא מכיל הטעיות רבות.

מלבד מקורות אלו, העדויות המעטות שנותרו כוללות מכתבים, קובצי תקנות וכדומה. אנשי כנסייה, כדוגמת גרגורי מטור, כתבו מכתבים רבים, אך בודדים מהם שרדו. בנוסף שרדו מספר צווים ופסקי דין, וכן החוק הסאלי הידוע. מתקופת שלטונם של כלותאר השני ודגוברט הראשון ישנן דוגמאות רבות למעמדו של המלך כשופט ובורר עליון. כמו כן שרדו מספר כתבים על חיי הקדושים בני התקופה, שנכתבו זמן קצר לאחר מותם.

אבזם החגורה של המלכה ארגונד, התגלה ב-1957

פסל קבורה של כלוביס הראשון (רחוק מהמצלמה) מהמאה ה-12 ובנו כילדברט הראשון (קרוב למצלמה) בבזיליקת סן-דני

מידע נוסף על התקופה, ובעיקר על המודוס ויוונדי של הפרנקים, מספקים ממצאים ארכאולוגיים אחדים. אחת התגליות המשמעותיות בחקר התקופה הייתה ב-1653, אז נתגלה במקרה קברו של כילדריך הראשון בחצר כנסייה בעיר טורנה שבבלגיה. בין החפצים שנמצאו בקבר היה ראש פר מוזהב וכן החרקים המוזהבים המפורסמים, ששימשו כדוגמה לגלימת הכתרתו של נפוליון. ב-1957 נתגלה קברה של אשתו הרביעית של כלותאר הראשון, ארגונד , בזיליקת סן-דני בפריז. בגדי הקבורה של המלכה ותכשיטיה נשתמרו ברובם היטב, והודות לכך ניתן ללמוד מהם על הלבוש הנהוג בתקופה.

הטוען לכתר הצרפתי, בן לשושלת אורליאן ז'אן, רוזן פריז וילדיו הם צאצאים ישירים בשושלת הזכרית של השושלת המרובינגית.

לקריאה נוספת

• אורה לימור ויצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים ,כרך ב: ממלכת הפרנקים, תל אביב 2003: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמודים 5–86

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא השושלת המרובינגית בוויקישיתוף

• השושלת המרובינגית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מרובינגים, דף שער בספרייה הלאומית