וינצ'נצו ניבאלי

וינצ'נצו ניבאלי
Vincenzo Nibali
	וינצ'נצו ניבאלי עם אופני קבוצת בחריין-מרידה.
לידה	14 בנובמבר 1984 (בן 39); מסינה, איטליה
כינוי	הכריש
גובה	181 ס״מ
משקל	65 ק"ג
תחום	כביש
קבוצות עבר	פאסה בורטולו (2005) ; ליקוויגאס (2006-2012); אסטנה (2016-2013) בחריין מרידה (2016-2019) ; טרק-סגפרדו (2020-2021) ; אסטנה קזחסטן (2022)
הישגי שיא	טור דה פרנס (2014); ג'ירו ד'איטליה (2013, 2016); וואלטה אספניה (2010); טירנו - אדריאטיקו (2012, 2013); ג'ירו די לומברדיה (2015, 2017); מילאנו - סן רמו (2018); ג'ירו דל טרנטינו (2008, 2013); אליפות איטליה מרוץ כביש (2014, 2015); הטור של עומאן (2016) ;
	vincenzonibali.it

וינצ'נצו ניבאלי (באיטלקית: Vincenzo Nibali, הגייה איטלקית: vinˈtʃɛntso ˈniːbali; נולד ב-14 בנובמבר 1984) הוא רוכב אופני כביש מקצועי לשעבר, הנחשב לאחד מרוכבי האופניים החזקים בעולם שרכבו בעשור השני של המאה ה-21. ניבאלי נולד ליד מצרי מסינה ומכונה בשל כך "כריש המצרים" או בקיצור "הכריש". ניבאלי התמחה גם במרוצי קטעים וגם במרוצים חד-יומיים. הישגיו הבולטים בגרנד טורים הם ניצחון בטור דה פראנס ב-2014, בוואלטה אספניה ב-2010 וניצחונות בג'ירו ד'איטליה ב-2013 וב-2016. הישגיו הבולטים במרוצים החד-יומיים הם ניצחון במילאנו - סן רמו ב-2018 וניצחונות בג'ירו די לומברדיה ב-2015 וב-2017.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניבאלי נולד לסלווטורה וג'ובאנה במסינה שבסיציליה. כדי להיות רוכב אופניים ברמה גבוהה, עזב בגיל 16 את עיר הולדתו ועבר לחיות, להתאמן ולהתחרות בטוסקנה. במשך מספר שנים חי כ-10 חודשים בשנה בביתו של המנהל הספורטיבי שלו, קרלו פרנצ'סקי, הסמוך ללמפורצ'יו שבטוסקנה.

באביב 2012 עבר ניבאלי, יחד עם חברתו, להתגורר בלוגאנו שבשווייץ. באוקטובר 2012 הם נישאו.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2002 סיים שני באליפות העולם לנוער במרוץ נגד השעון וב-2004 סיים במקום השלישי באליפות העולם במרוץ נגד השעון עד גילאי 23 בגיל 19 בלבד. ניבאלי הפך לרוכב מקצועי כאשר הצטרף ב-2005 לקבוצת הצמרת האיטלקית "פאסה בורטולו". ב-2006 עבר לקבוצה "ליקוויגז". בשנה זו ניצח במרוץ הקלאסי "ג'י פי קווסט" הנערך בפלואה (Plouay) שבברטאן בצפון מערב צרפת. ב-2007 השתתף לראשונה במרוץ החשוב ביותר באיטליה, הג'ירו ד'איטליה וסיים במקום ה-19 בדרוג הכללי. ב-2008 סיים ניבאלי במקום ה-10 במרוץ החד-יומי הקלאסי, לייז'–בסטון–לייז' וניצח לראשונה את ג'ירו דל טרנטינו. כמו כן סיים את הג'ירו ד'איטליה במקום ה-11 ואת הטור דה פראנס היוקרתי במקום ה-20.

2009[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה זו רשם שני ניצחונות במרוצים חד-יומיים חשובים באיטליה. האחד ב"ג'ירו דל'אפנינו", לאחר בריחת יחיד ממרחק של כ-50 קילומטר לסיום. הניצחון השני היה ב"גרן פרמיו צ'יטה די קמיורה" (Gran Premio Città di Camaiore). הוא סיים שישי בטור של קליפורניה ותשיעי בטור החבל הבסקי. ב"טור דה פראנס" חלק את הובלת קבוצתו, ליקוויגז", עם הצ'כי רומן קרויציגר. ניבאלי הצליח להוכיח את עצמו כטוב מבין השניים בכך שסיים במקום השביעי בדרוג הכללי, הישגו הטוב ביותר בתחרות גרנד טור עד אז.

2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניבאלי פתח שנה זו בצורה מושלמת, הוא ניצח במרוץ הקטעים "טור דה סאן לואיס" המתקיים בארגנטינה. הוא צורף לסגל קבוצת "ליקוויגז" ל"ג'ירו ד'איטליה" ברגע האחרון, עקב ערכי דם בעייתיים של אחד מרוכבי הקבוצה הבכירים, פרנקו פליזוטי שפסלו את השתתפותו. ניבאלי לבש את "החולצה הוורודה" (חולצת המוביל במרוץ) לאחר שקבוצתו ניצחה בקטע הרביעי שהיה מרוץ קבוצתי נגד השעון. מאוחר יותר ניצח בקטע 14 וסיים שלישי בדרוג הכללי אחרי המנצח בן קבוצתו, איוואן באסו ואחרי הספרדי דויד ארויו. בהמשך השנה ניצח בטור של סלובניה ובמרוץ החד-יומי האיטלקי "טרופאו מלינדה". בלקרת סוף שנה זו ניצח לראשונה בגרנד טור; ב"וואלטה אספניה".

2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"ג'ירו ד'איטליה" של אותה שנה הועדף ניבאלי על איבן באסו ורכב כמוביל הבלעדי של קבוצת "ליקוויגז". הוא סיים במקום השלישי אחרי המנצח, אלברטו קונטאדור והמקום השני, מיקלה סקרפוני (יותר מאוחר נלקח התואר מקונטדור עקב שימוש בחומרים אסורים וניבאלי הוקפץ למקום השני). את ה"וואלטה אספנה" סיים במקום השביעי.

2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתיחת שנה זו סיים שני בטור של עומאן בפיגור של שנייה אחת אחרי המנצח, פטר וליטס. הוא ניצח במרוץ הקטעים היוקרתי "טירנו - אדריאטיקו" וסיים שלישי במרוץ הקלאסי מילאנו - סן רמו. במרוץ לייז'–בסטון–לייז' סיים במקום השני והשלים שני מקומות על הפודיום במרוצים המשתייכים לחמשת המונומנטים. ניבאלי החליט שבשנה זו הוא מוותר על ה"ג'ירו ד'איטליה" כדי להתמקד במרוץ היוקרתי של השנה, ה"טור דה פראנס". מהלך זה הוכח כמוצלח לאחר שהצליח לסיים במקום השלישי והמכובד כשמקדימים אותו המנצח, ברדלי ויגינס ובמקום השני, כריסטופר פרום. בסוף שנה זו, ניבאלי החליט לעזוב את קבוצתו ולעבור לקבוצת אסטנה, שם הוא חתם לשנתיים החל מ-2013 ובבעלותו חוזה המוערך בכשלושה מיליון יורו לשנה.

2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניבאלי פתח שנה זו עם מקום שביעי בטור של עומאן וניצח שנה שנייה ברציפות ב"טירנו אדריאטיקו". באפריל ניצח במרוץ ההכנה לג'ירו ד'איטליה, ה"ג'ירו דל טרנטינו" (Giro del Trentino). ב"ג'ירו ד'איטליה", לאחר טור קשה לכל הרוכבים, עקב תנאי מזג אוויר חורפיים קשים ביותר הכוללים רוחות חזקות ושלג, ניצח בדרוג הכללי והקדים את ריגוברטו אוראן שבמקום השני ב-4:43 דקות ואת קאדל אוונס שבמקום השלישי ב-5:52 דקות. היה זה ניצחונו השני בקריירה בגרנד טור.

2014[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביוני ניצח ניבאלי באליפות איטליה במרוץ כביש. לאחר שבוע זינק לטור דה פראנס כמועמד שנחשב טרם המרוץ כשלישי באיכותו לאחר כריס פרום ואלברטו קונטדור. ניבאלי ניצח בקטע השני במרוץ, שהסתיים בשפילד שבאנגליה ועבר ללבוש את החולצה הצהובה (לובש החולצה הצהובה הוא הרוכב בעל הזמן הכללי הטוב ביותר). ניבאלי לבש את חולצת המוביל במשך שבעה קטעים (במהלכם פרש כריס פרום מהמרוץ בגלל פציעה). הוא איבד את החולצה הצהובה למשך קטע אחד לטוני גלופן, אך בקטע ה-10 ניצח קטע בשנית והחזיר לעצמו את החולצה הצהובה. בקטע זה פרש גם אלברטו קונטדור בעקבות פציעה. ניבאלי ניצח גם בקטע 13 ההררי ובקטע 18 שהסתיים בפסגת מעלה אוטאקאם. ניבאלי המשיך ללבוש את החולצה הצהובה עד הסיום בפריז תוך שהוא מפגין שליטה מלאה במרוץ בכל שלביו ולאחר שהחזיק בחולצה צהובה כמעט לכל אורך המרוץ.

2015[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניבאלי הצהיר בתחילת השנה כי מטרתו היא ניצחון שני רצוף בטור דה פראנס. כשבוע לפני המרוץ הוא ניצח בפעם השנייה ברציפות באליפות איטליה. בטור דה פראנס נקלע ניבאלי לפיגור בדרוג הכללי במחצית הראשונה של המרוץ ורק במחציתו השנייה הצליח לשפר את מיקומו וסיים במקום הרביעי בדרוג הכללי, בהפרש ניכר מהמנצח, כריסטופר פרום. ניבאלי ניצח בקטע ה-19 ההררי. הוא הואשם על ידי כריס פרום ברכיבה בלתי ספורטיבית בקטע זה, כשלטענת פרום, ניבאלי תקף את דבוקת המובילים כשנוכח שלכריס פרום ארעה תקלה טכנית.
לוואלטה אספניה זינק כמוביל משותף של קבוצת אסטנה (יחד עם פאביו ארו שניצח במרוץ). ניבאלי הורחק מהמרוץ לאחר שהוכח כי אחז ברכב הקבוצה ונעזר בו בנסיעה, לאחר שנקלע לפיגור לאחר שהיה מעורב בנפילה רבת משתתפים בחלקה האחורי של הדבוקה.
בסיום העונה זכה ניבאלי במספר הישגים בולטים כשזכה בטריטיקו לומבארדו (תואר המורכב מהישגים בשלושה מרוצים חד-יומיים רצופים בצפון איטליה) לאחר שניצח בשניים מתוך שלושת המרוצים המרכיבים את התואר: קופה ברנוקי וטרה ואלי וארסינה. כשבועיים לאחר מכן ניצח גם בג'ירו די לומברדיה.

2016[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניבאלי הציב לעצמו מטרה לקראת עונת 2016 להשתתף באותה עונה גם בג'ירו ד'איטליה וגם בטור דה פראנס. בפברואר 2016 ניצח ניבאלי בקטע ההררי הבולט בטור עומן, המסתיים בג'בל אחדר. ניצחון זה הקנה לו גם את הניצחון בדרוג הכללי במרוץ. במרוצי ההכנה שלו לג'ירו הוא לא השיג תוצאות בולטות: בטירנו - אדריאטיקו הוא סיים שישי בדרוג הכללי. במילאנו - סן רמו הוא תקף בירידה מהפוג'ו אך נתפס על ידי הדבוקה. בג'ירו דל טרנטינו הוא גילה כושר מאכזב ובלייז'–בסטון–לייז' סיים בפיגור של כ-2 דקות מהמנצח לאחר שהחל לפגר אחרי הדבוקה בעלייה שלפני העלייה המסיימת.

בתחילת הג'ירו ד'איטליה המשיך ניבאלי להפגין כושר בינוני, שהיווה המשך לתצוגות הבלתי מרשימות שלו לפני המרוץ. לאחר הקטע ה-18 הוא דורג במקום הרביעי בדרוג הכללי, בפיגור של 4:43 דקות אחר המוביל ההולנדי, סטייבן קראוסווייק. בקטע ה-19 ההררי, שהסתיים בריזול (Risoul) שמעבר לגבול הצרפתי, ניצח ניבאלי וניצל נפילה של קרייסוויק כדי להתקדם בדרוג הכללי למקום השני, כשהוא מפגר ב-44 שניות אחרי הקולומביאני, אסטבן צ'אבס. בקטע ה-20, שהיה גם הוא קטע הררי בסמוך לגבול הצרפתי, הצליח ניבאלי, בסיוע קבוצתו החזקה, לפתוח פער מצ'אבס, ועבר להוביל בדרוג הכללי בפער של 52 שניות על צ'אבס ו-1:17 על אלחנדרו ולוורדה. הוא שמר על החולצה הוורודה - חולצת מוביל המרוץ, גם בקטע המסיים של ג'ירו 2016 שנערך בטורינו, והשלים בכך ניצחון שני בג'ירו ד'איטליה.

בטור דה פראנס לא בלט ניבאלי. הישגו הבולט במרוץ היה מקום שלישי בקטע ה-20 ההררי. לאחר המרוץ הוא התמקד בהכנות למרוץ הכביש האולימפי בריו 2016 שהתאים ליכולותיו כרוכב. במרוץ האולימפי הוא הפגין יכולת גבוהה כשהצליח לגשר לקבוצת בריחה בה נמצא חברו לקבוצה ולנבחרת, פביו ארו, בעליה האחרונה במרוץ הוא הצליח לברוח מקבוצה זו, יחד עם סרחיו הנאו מקולומביה ורפאל מייקה מפולין, והשלושה נראו כמועמדים ודאיים למדליות. אולם ניבאלי, ואחריו הנאו, נפלו בעיקול במורד וניבאלי שבר בעקבות הנפילה את עצם הבריח. במרוץ ניצח גרג ון אוורמט מבלגיה.

2017[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 2016 עבר ניבאלי לקבוצת בחריין-מרידה. הוא השיג את ניצחונו הראשון בעונה, באפריל 2017, כשניצח בדרוג הכללי בטור של קרואטיה. הוא הגיע לג'ירו ד'איטליה כאחד המועמדים המובילים לניצחון. בחלקיו המוקדמים של המרוץ הוא דורג במקום הרביעי והחמישי בדרוג הכללי. לאחר ניצחונו בקטע שנחשב כקשה במיוחד והסתיים בבורמיו הוא עלה למקום השלישי ואף טיפס למקום השני בקטע הלפני אחרון. אולם בקטע האחרון, שהיה מרוץ אישי נגד השעון, ניצח טום דימולן (שגם ניצח בדרוג הכללי במרוץ), חלף בדרוג הכללי על פני ניבאלי, וכך סיים ניבאלי במקום השלישי, בפיגור של 40 שניות מהמנצח.
גם לפני הוואלטה אספניה נחשב ניבאלי כאחד מהמועמדים המובילים לניצחון. הוא אף ניצח בקטע השלישי שהסתיים באנדורה וגם היה תחרותי לאורך כל המרוץ. אולם, כריסטופר פרום, שעלה לראש הדרוג הכללי כבר לאחר הקטע השלישי, הצליח לשמור על ההובלה עד לסיום המרוץ וניצח בו. ניבאלי סיים שני בפיגור של 2:15 דקות לאחר פרום.
ניבאלי המשיך את כושרו הטוב גם לאחר סיום הוואלטה. הוא סיים שני במרוץ החד-יומי, ג'ירו דל'אמיליה, לאחר שאיפשר לחברו לקבוצה, ג'ובאני ויסקונטי, לברוח מספר קילומטרים לסיום ולנצח. בג'ירו די לומברדיה, שנערך שבוע לאחר מכן, חבר ניבאלי לטיבו פינו שברח לדבוקת המובילים. הוא ניצל את יכולותיו ברכיבה במורד ופתח פער מפינו וניצח במרוץ בפער של 28 שניות מז'וליאן אלאפיליפ שסיים שני.

2018[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2018 ניצח ניבאלי במונומנט השלישי שלו, במרוץ מילאנו - סן רמו, לאחר שתקף בעליה לפוג'ו די סן רמו והצליח לברוח ולסיים לפני קבוצות הספרינטרים שרדפו אחריו. כעבור מספר שבועות השתתף, לראשונה בקריירה שלו, ברונדה ון פלנדרן ויזם את ההתקפה שהביאה לניצחונו של ניקי טרפסטרה במרוץ. ניבאלי סיים במקום ה-24. הוא פרש מהטור דה פראנס 2018 לאחר הקטע ה-12, לאחר שנפל בעלייה לאלפ ד'ואז כשנתקל בצופים בקהל. הוא הצליח לסיים את הקטע אך פרש לאחר שאובחן אצלו שבר של חוליה. הוא חזר להתחרות בוואלטה אספניה 2018, בעיקר כהכנה לאליפות העולם שהתקיימה באינסברוק שבאוסטריה. במרוץ הכביש באליפות העולם הוא לא הצליח להישאר עם קבוצת הרוכבים ממנה יצא המנצח אלחנדרו ולוורדה.

2019[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2019 חזר ניבאלי להתמקד בג'ירו ד'איטליה, הוא גילה כושר טוב לאורך המרוץ אך בקטע ה-14 ניצח ריצ'רד קאראפאס את הקטע בפער של יותר מ-1:50 דקות מניבאלי ושאר יריביו לדירוג הכללי. ניצחון זה הקנה לקאראפאס את החולצה הוורודה של מוביל המרוץ. ניבאלי אומנם הצליח לעקוף בהמשך המרוץ את פרימוז' רוגליץ' ולעלות למקום השני הכללי, אך לא מעבר לכך, והוא סיים במקום השני הכללי אחרי קאראפאס. לאחר מכן השתתף גם בטור דה פראנס וכבר בשבוע הראשון נראה שאינו בכושר המספיק להתמודד על ניצחון במרוץ זה. בעקבות כך נכנס לקבוצות בריחה במטרה להשיג ניצחונות בקטעים, ובקטע 20 הדבר עלה בידו, כאשר ניצח את הקטע שהסתיים בעלייה לואל טורנס.

2020[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת 2020 סבלה באופן כללי מפגיעת מגפת הקורונה. ניבאלי הסתפק בהישגים דלים יחסית לציפיות ממנו. הוא סיים במקום הרביעי בדרוג הכללי במרוץ פריז - ניס וסיים במקום השביעי בדרוג הכללי בג'ירו ד'איטליה. כמו כן הוא סיים בין עשרת הראשונים במספר מרוצים חד יומים יוקרתיים כגון ג'ירו די לומברדיה וג'ירו דל'אמיליה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא וינצ'נצו ניבאלי בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של וינצ'נצו ניבאלי (באיטלקית)

וינצ'נצו ניבאלי, ברשת החברתית פייסבוק
וינצ'נצו ניבאלי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
וינצ'נצו ניבאלי, ברשת החברתית אינסטגרם
וינצ'נצו ניבאלי, באתר olympedia.org
וינצ'נצו ניבאלי, באתר Cycling Archives