זיארה
זיארה (בערבית: زِيارة; באופן מילולי: "ביקור", "מקום פגישה") היא ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה או לצורך עבודה פולחנית אחרת.
באסלאם, "זיארה" הוא כינוי לעלייה לרגל לאתרים שאינם הכעבה במכה, שעלייה לרגל אליה מכונה "חג'". האתרים לזיארה קשורים לחייו של הנביא מוחמד, מלוויו, צאצאיו ודמויות חשובות אחרות בהיסטוריה האסלאמית, כדוגמת האימאמים השיעים והקדושים הסופים. האתרים השונים כוללים מסגדים, קברים, ומקומות בהם התרחשו קרבות מפורסמים. הזיארה נפוצה במיוחד בקרב השיעה, וסונים רבים רואים בה כפירה ו"סגידה לקברים".
בקרב יהדות ארצות האסלאם השתרש המושג "זיארה" ככינוי לעלייה לרגל והשתטחות על קברי צדיקים.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור השם זיארה הוא בשורש הערבי ז.ו.ר (زور) שמשמעותו "לבקר". המילה נהגית ziyārah, עם תא מרבוטה (ة), שאינה נשמעת בסוף המילה. הגייה מקובלת נוספת של המילה היא "זיארת" (על פי הפרסית: زیارت, וגם בטורקית: ziyaret).
מוסלמים באיראן ואף בחלקים של דרום-אסיה משתמשים במילה "זיארה" ככינוי לעליית הרגל למכה (הח'ג) וגם ככינוי לעלייה לרגל למקומות אחרים הקשורים לנביא. האתרים אליהם מבוצעת העלייה לרגל מכונים "זיאראטגאה".
היסטוריה של הזיארה באסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ריבוי אתרי הזיארה נובע מעניינם של משטרים רבים בעבר לקדם את אתרי הזיארה שהיו בשטחם, בשל מספר סיבות. אחת מהן היא רצונם של המשטרים להבטיח שתושביהם יוכלו לבקר באתרים קדושים, בעת בה הם אינם יכולים להגיע למכה, מדינה או אתרים קדושים משמעותיים יותר, בשל סכסוכים בין-שלטוניים ומלחמות (לדוגמה, בתקופת שלטון האימפריה הספווית באיראן במאה ה-16 שלחמה בעות'מאנים שמנעו מהשיעים לבצע את העלייה לרגל לאתרים בעיראק), או בשל סכנות בדרכים (שודדים, פגעי הטבע). כמו כן, היה גם מניע כלכלי משמעותי, לקיומם ובנייתם של אתרים חדשים לזיארה, שעודדו תיירות ומסחר.
למיקומם של אתרי הזיארה הייתה השפעה רבה על התפזרות האוכלוסייה במדינות המוסלמיות. אתרי הזיארה משכו אליהם מאמינים שרצו לחיות בצל המקדשים, שהקימו בתי מדרש, שמשכו אליהם תלמידים חדשים; האתרים גם משכו אליהם עוליי רגל, שמצידם הביאו סוחרים למקום. ערים רבות החלו כמסגד או קבר והורחבו לאחר מכן, עם הגעת התושבים החדשים.
הזיארה לעומת החג'
[עריכת קוד מקור | עריכה]הזיארה אינה מצווה על המוסלמים, בניגוד לחג', שהוא אחד מחמשת עמודי האסלאם. עם זאת, העלייה לרגל למקומות שאינם מכה הייתה לעיתים הדבר היחיד שהתאפשר למאמינים. חלק מהמוסלמים מאמינים כי אם אין ביכולתם לבצע את החג', הזיארה למקדש או קבר מפורסם יכולה להוות תחליף לחג'. על כן, מכונה לעיתים הזיארה בשם "החג' של העני".[1]
בסונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
באסלאם הסוני (ולא רק בקרב הסלפים והוהאבים) נאסר להשוות בין טקס העלייה לרגל למכה לבין טקס הזיארה, זאת כדי לא לפגוע בייחוד הדתי וקדושת הכעבה. מבחינה דתית, הטקס הייחודי אך ורק לכעבה הוא טקס הטואף, שבו על המאמין לבצע שבעה סיבובים סביב הכעבה. בכעבה ניתן גם להקריב קורבנות ולידור נדרים. בפועל, שני הטקסים האחרונים קיימים גם בטקס הזיארה, זאת משום אמונת אנשים רבים כי טקסים אלו יכולים להוות תחליף החוסך זמן וכסף, בהשוואה לביצוע העלייה לרגל למכה. ביצוע טקסים אלו שלא במכה פורש על ידי חכמי ההלכה הסונים כפגיעה ישירה באופי הדתי המיוחד לכעבה. לטענת חכמי ההלכה, האסלאם היא דת מונותאיסטית, והקרבת קורבנות לאנשים בשר ודם שהלכו לעולמם ונחשבים לקדושים, מקרבת את דת האסלאם לעידן הפלורליזם האלילי שהיה נפוץ בקרב הערבים בתקופת הג'אהיליה.
מהסיבות שתוארו לעיל, מרבית המסורות הסוניות מגנות את טקס הזיארה ומשוות אותו לפולחן אלילים. קיימת למשל מסורת האומרת כי "אלוהים מקלל את האנשים אשר עשו את הקברים כמו מסגדים". חלק מחכמי ההלכה ייחסו למוחמד את האמירה כי "אין לבקר אלא בשלושה מסגדים, מסגד הכעבה, מסגד הנביא, ומסגד אל-אקצא", כאשר המסורת בבירור נועדה לצמצם את הזיארה רק לשלושת המסגדים.
בפועל מסמל טקס הזיארה את האסלאם העממי (ולא זה הפורמלי, אשר עוצב על ידי הוגים וחכמי הלכה), של האנשים הפשוטים, שהתקשו להתמודד עם הפער הגדול בין חייהם הפשוטים לבין תפיסת האלוהים המונותיאסטית באסלאם, שנראית בלתי נתפסת להגיון האנושי, ורחוקה מהמציאות המוחשית והחומרית הקיימת. עבור מאמינים אלו, הזיארה יכולה לקרבם לאל באמצעות מתווך (דמות קדושה מוכרת), לו מקריבים קורבנות (פולחן חליפין), מאשר לפנות באופן ישיר לדמות הבלתי נתפסת (האל). על כן, דווקא בטקס הזיארה ניתן לראות את הפער הקיים בין האסלאם הפורמלי או הממסדי לבין האסלאם העממי, פער המתקיים גם בזמננו.
מחלוקת
[עריכת קוד מקור | עריכה]קבוצות סוניות מסוימות, הוהאבים והסלאפים - מאמינים כי סוגים רבים של זיארה הם עבודת אלילים (שִרְכּ), כפירה, או חידוש אסור בדת (בִדְעָה). לאורך ההיסטוריה, התרחשו מקרים רבים בהם סלאפים או והאבים שהגיעו לשלטון אסרו על קיומה של הזיארה, ולעיתים אף החריבו מקומות אליהם המאמינים עלו לרגל.
ממשלת סעודיה תומכת בפירוש הווהאבי של האסלאם. כאחראי על שתי הערים הקדושות לאסלאם - מכה ואל-מדינה, מנסה לעיתים המשטר הסעודי למנוע מהשיעים והסופים לבצע זיארה במהלך ביקורם לשתי הערים לחג'. אתר פופולרי לזיארה, בית הקברות באקי, הוחרב עם יסודה של סעודיה בשנות ה-20, ומאז הוא מוקף במודעות ענק המכריזות על הכפירה שב"סגידה לקברים". במודעות, נקראים המבקרים בבית הקברות, לערוך את הביקור רק בשביל להעריך את אופיים הארעי של החיים.
אתרים מפורסמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימים אלפי אתרי זיארה, במדינות שונות, ובהן איראן, עיראק, סעודיה, אפגניסטן, הודו, מרוקו, ישראל, מלזיה, פקיסטן, סינגפור, דרום אפריקה, סוריה, ואוזבקיסטן.
האתרים הגדולים והמפותחים ביותר כוללים את:
- סעודיה:
- מסגד הנביא באל-מדינה שבסעודיה - נבנה על ידי מוחמד, ולאחר מכן הורחב. מוחמד קבור בו וכך גם הח'ליפים אבו בכר הראשון, ועומר בן אל-ח'טאב השני.
- בית הקברות ג'נת אל-בקי במדינה, סעודיה. במקום קבורות כל נשותיו של מוחמד ורבים ממלוויו של מוחמד, פאטמה בת מוחמד, עות'מאן בן עפאן הח'ליף השלישי, חסן אבן עלי האימאם השיעי השני, עלי אבן חוסיין האימאם השיעי הרביעי, מוחמד אל-באקר האימאם השיעי החמישי, ג'עפר א-צאדק האימאם השיעי השישי, מאליכ אבן אנאס, מייסדה של האסכולה המאליכית ועוד. המקדשים המפוארים במקום הוחרבו ב-1925 על ידי הווהאבים.
- איראן:
- מקדש פאטמה מעצומה בקום שבאיראן - אחותו של עלי א-רידא קבורה שם.
- מקום קבורתו של עלי א-רידא, האימאם השיעי השמיני במשהד, איראן.
- אימאמזדה סאלח - מקום קבורת אחיו של מוסא אלכאט'ם, בבירת איראן טהראן.
- אפגניסטן:
- ראוז-א-שריף באפגניסטן (המסגד הכחול) - נטען כי עלי בן אבי טאלב, הח'ליף הרביעי והאימאם השיעי הראשון, נקבר שם.
- הודו:
בהודו יש כמה עשרות אתרי עלייה לרגל, אחד החשובים בהם הוא:
- עיראק:
- מסגד האימאם עלי - מקום קבורתו של עלי בן אבי טאלב, בנג'ף עיראק.
- מסגד האימאם חוסיין - מקום קבורתו של האימאם השיעי השלישי חוסיין אבן עלי, בסאמרא, עיראק.
- מקדש שני האימאמים - מקום קבורתם של האימאם השיעי השביעי מוסא אלכאט'ם, ונכדו האימאם השיעי התשיעי מוחמד א-תקי, שכונת כאזמיה של בירת עיראק בגדאד
- כרבלא שבעיראק, מקום קרב כרבלא בו נהרג חוסיין אבן עלי, ורבים מבני משפחתו בידי הח'ליף האומי יאזיד.
- סוריה:
- מקדש סיידה זינב בת עלי - מקום קבורתה של זינב בת עלי, בדמשק סוריה.
אתרים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
האתר הראשי לזיארה בישראל הוא מסגד אל-אקצא בירושלים, ממנו מאמינים המוסלמים עלה מוחמד השמימה וכן כיפת הסלע הסמוכה. אתרים נוספים כוללים את מערת המכפלה בחברון, בה קבורים אברהם, יצחק, יעקב ונשותיהם, הנחשבים לקדושים גם באסלאם. קברו של יוסף בשכם וקברה של מריה, אם ישו בירושלים, גם כן מהווים אתרי זיארה פופולריים בישראל. בנוסף להם - נבי מוסא במדבר יהודה, נבי סמואל, קבר שיח' סולטאן באדר בדיר א-שיח', קברי יונה הנביא (יש אחד כזה בחלחול, אחד במשהד (מועצה מקומית) ועוד אחד בח'אן יונס) וכן קבריו של סלמאן הפרסי (יש אחד בלוד, אחד בירושלים ואחד בג'בל סלמן ליד יצהר הדרוזים מאמינים שקברו בנבי יעפורי ליד ברכת רם).
זיארה בקרב יהודי ארצות האסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהודים אשר גרו בארצות ערב העתיקו את מנהג העלייה לרגל למקומות קדושים ולקברי צדיקים במיוחד ביום הפטירה לקרנבלים חגיגיים והילולות. אברהם פונטרימולי, שהיה רב באזמיר במאה ה־19, סבר כי בעת הזיארה, מותר ואף כדאי להתחנן אל רוח המת כדי שיבקש רחמים אצל הקב"ה, ואין בזה דורש אל המתים משום שאין הוא מתפלל אל גוף המת אלא מבקש מרוחו, וזאת, לדבריו, בניגוד לפוסקים האשכנזיים שהתנגדו נחרצות למנהג.[2]
זיארה אצל הדרוזים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדרוזים מספר מקומות קדושים, כמו: נביא שועיב, שזכרו נחגג בה-25 באפריל, נבי סבלאן שזכרו נחגג ב-10 בספטמבר ונבי אל-ח'דר שזכרו נחגג ב-25 בינואר ומקובל לערוך זיארה לקבריהם ולברך איש את רעהו בברכת "זיארה מקבולה".[3]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אורה לימור, אלחנן ריינר, מרים פרנקל, עלייה לרגל - יהודים, נוצרים, מוסלמים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ד – 2014. פרק ד: העלייה לרגל לירושלים בעולם האסלאם, עמ' 203–248.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יהושע פרנקל, ענייני ארץ-ישראל בספר מסע מגרבי, אל-רחלה אל-מגרביה של אל-עבדרי, קתדרה 31, אפריל 1984
- זיארה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
