לדלג לתוכן

זיארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

זיארהערבית: زِيارة; באופן מילולי: "ביקור", "מקום פגישה") היא ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה או לצורך עבודה פולחנית אחרת.

באסלאם, "זיארה" הוא כינוי לעלייה לרגל לאתרים שאינם הכעבה במכה, שעלייה לרגל אליה מכונה "חג'". האתרים לזיארה קשורים לחייו של הנביא מוחמד, מלוויו, צאצאיו ודמויות חשובות אחרות בהיסטוריה האסלאמית, כדוגמת האימאמים השיעים והקדושים הסופים. האתרים השונים כוללים מסגדים, קברים, ומקומות בהם התרחשו קרבות מפורסמים. הזיארה נפוצה במיוחד בקרב השיעה, וסונים רבים רואים בה כפירה ו"סגידה לקברים".

בקרב יהדות ארצות האסלאם השתרש המושג "זיארה" ככינוי לעלייה לרגל והשתטחות על קברי צדיקים.

אטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם זיארה הוא בשורש הערבי ז.ו.ר (زور) שמשמעותו "לבקר". המילה נהגית ziyārah, עם תא מרבוטה (ة), שאינה נשמעת בסוף המילה. הגייה מקובלת נוספת של המילה היא "זיארת" (על פי הפרסית: زیارت, וגם בטורקית: ziyaret).

אתר הזיארה העתיק ביותר, מסגד הנביא במדינה

מוסלמים באיראן ואף בחלקים של דרום-אסיה משתמשים במילה "זיארה" ככינוי לעליית הרגל למכה (הח'ג) וגם ככינוי לעלייה לרגל למקומות אחרים הקשורים לנביא. האתרים אליהם מבוצעת העלייה לרגל מכונים "זיאראטגאה".

היסטוריה של הזיארה באסלאם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריבוי אתרי הזיארה נובע מעניינם של משטרים רבים בעבר לקדם את אתרי הזיארה שהיו בשטחם, בשל מספר סיבות. אחת מהן היא רצונם של המשטרים להבטיח שתושביהם יוכלו לבקר באתרים קדושים, בעת בה הם אינם יכולים להגיע למכה, מדינה או אתרים קדושים משמעותיים יותר, בשל סכסוכים בין-שלטוניים ומלחמות (לדוגמה, בתקופת שלטון האימפריה הספווית באיראן במאה ה-16 שלחמה בעות'מאנים שמנעו מהשיעים לבצע את העלייה לרגל לאתרים בעיראק), או בשל סכנות בדרכים (שודדים, פגעי הטבע). כמו כן, היה גם מניע כלכלי משמעותי, לקיומם ובנייתם של אתרים חדשים לזיארה, שעודדו תיירות ומסחר.

למיקומם של אתרי הזיארה הייתה השפעה רבה על התפזרות האוכלוסייה במדינות המוסלמיות. אתרי הזיארה משכו אליהם מאמינים שרצו לחיות בצל המקדשים, שהקימו בתי מדרש, שמשכו אליהם תלמידים חדשים; האתרים גם משכו אליהם עוליי רגל, שמצידם הביאו סוחרים למקום. ערים רבות החלו כמסגד או קבר והורחבו לאחר מכן, עם הגעת התושבים החדשים.

הזיארה לעומת החג'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזיארה אינה מצווה על המוסלמים, בניגוד לחג', שהוא אחד מחמשת עמודי האסלאם. עם זאת, העלייה לרגל למקומות שאינם מכה הייתה לעיתים הדבר היחיד שהתאפשר למאמינים. חלק מהמוסלמים מאמינים כי אם אין ביכולתם לבצע את החג', הזיארה למקדש או קבר מפורסם יכולה להוות תחליף לחג'. על כן, מכונה לעיתים הזיארה בשם "החג' של העני".[1]

עיצוב הפנים של האמאזאדה סאלח בטהראן

באסלאם הסוני (ולא רק בקרב הסלפים והוהאבים) נאסר להשוות בין טקס העלייה לרגל למכה לבין טקס הזיארה, זאת כדי לא לפגוע בייחוד הדתי וקדושת הכעבה. מבחינה דתית, הטקס הייחודי אך ורק לכעבה הוא טקס הטואף, שבו על המאמין לבצע שבעה סיבובים סביב הכעבה. בכעבה ניתן גם להקריב קורבנות ולידור נדרים. בפועל, שני הטקסים האחרונים קיימים גם בטקס הזיארה, זאת משום אמונת אנשים רבים כי טקסים אלו יכולים להוות תחליף החוסך זמן וכסף, בהשוואה לביצוע העלייה לרגל למכה. ביצוע טקסים אלו שלא במכה פורש על ידי חכמי ההלכה הסונים כפגיעה ישירה באופי הדתי המיוחד לכעבה. לטענת חכמי ההלכה, האסלאם היא דת מונותאיסטית, והקרבת קורבנות לאנשים בשר ודם שהלכו לעולמם ונחשבים לקדושים, מקרבת את דת האסלאם לעידן הפלורליזם האלילי שהיה נפוץ בקרב הערבים בתקופת הג'אהיליה.

מהסיבות שתוארו לעיל, מרבית המסורות הסוניות מגנות את טקס הזיארה ומשוות אותו לפולחן אלילים. קיימת למשל מסורת האומרת כי "אלוהים מקלל את האנשים אשר עשו את הקברים כמו מסגדים". חלק מחכמי ההלכה ייחסו למוחמד את האמירה כי "אין לבקר אלא בשלושה מסגדים, מסגד הכעבה, מסגד הנביא, ומסגד אל-אקצא", כאשר המסורת בבירור נועדה לצמצם את הזיארה רק לשלושת המסגדים.

בפועל מסמל טקס הזיארה את האסלאם העממי (ולא זה הפורמלי, אשר עוצב על ידי הוגים וחכמי הלכה), של האנשים הפשוטים, שהתקשו להתמודד עם הפער הגדול בין חייהם הפשוטים לבין תפיסת האלוהים המונותיאסטית באסלאם, שנראית בלתי נתפסת להגיון האנושי, ורחוקה מהמציאות המוחשית והחומרית הקיימת. עבור מאמינים אלו, הזיארה יכולה לקרבם לאל באמצעות מתווך (דמות קדושה מוכרת), לו מקריבים קורבנות (פולחן חליפין), מאשר לפנות באופן ישיר לדמות הבלתי נתפסת (האל). על כן, דווקא בטקס הזיארה ניתן לראות את הפער הקיים בין האסלאם הפורמלי או הממסדי לבין האסלאם העממי, פער המתקיים גם בזמננו.

קבוצות סוניות מסוימות, הוהאבים והסלאפים - מאמינים כי סוגים רבים של זיארה הם עבודת אלילים (שִרְכּ), כפירה, או חידוש אסור בדת (בִדְעָה). לאורך ההיסטוריה, התרחשו מקרים רבים בהם סלאפים או והאבים שהגיעו לשלטון אסרו על קיומה של הזיארה, ולעיתים אף החריבו מקומות אליהם המאמינים עלו לרגל.

ממשלת סעודיה תומכת בפירוש הווהאבי של האסלאם. כאחראי על שתי הערים הקדושות לאסלאם - מכה ואל-מדינה, מנסה לעיתים המשטר הסעודי למנוע מהשיעים והסופים לבצע זיארה במהלך ביקורם לשתי הערים לחג'. אתר פופולרי לזיארה, בית הקברות באקי, הוחרב עם יסודה של סעודיה בשנות ה-20, ומאז הוא מוקף במודעות ענק המכריזות על הכפירה שב"סגידה לקברים". במודעות, נקראים המבקרים בבית הקברות, לערוך את הביקור רק בשביל להעריך את אופיים הארעי של החיים.

אתרים מפורסמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים אלפי אתרי זיארה, במדינות שונות, ובהן איראן, עיראק, סעודיה, אפגניסטן, הודו, מרוקו, ישראל, מלזיה, פקיסטן, סינגפור, דרום אפריקה, סוריה, ואוזבקיסטן.

האתרים הגדולים והמפותחים ביותר כוללים את:

ראוז-א-שריף באפגניסטן, הוקם ב-1512
סעודיה:
איראן:
אפגניסטן:
הודו:

בהודו יש כמה עשרות אתרי עלייה לרגל, אחד החשובים בהם הוא:

  • קברו של סולטאן אל-הינד (חוואג'ה מואין-א-דין צ'ישטי) באג'מר, מייסד המסדר הצ'שטי הסופי.
עיראק:
סוריה:

אתרים בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסגד אל-אקצא, האתר השלישי בקדושתו למוסלמים, 1982

האתר הראשי לזיארה בישראל הוא מסגד אל-אקצא בירושלים, ממנו מאמינים המוסלמים עלה מוחמד השמימה וכן כיפת הסלע הסמוכה. אתרים נוספים כוללים את מערת המכפלה בחברון, בה קבורים אברהם, יצחק, יעקב ונשותיהם, הנחשבים לקדושים גם באסלאם. קברו של יוסף בשכם וקברה של מריה, אם ישו בירושלים, גם כן מהווים אתרי זיארה פופולריים בישראל. בנוסף להם - נבי מוסא במדבר יהודה, נבי סמואל, קבר שיח' סולטאן באדר בדיר א-שיח', קברי יונה הנביא (יש אחד כזה בחלחול, אחד במשהד (מועצה מקומית) ועוד אחד בח'אן יונס) וכן קבריו של סלמאן הפרסי (יש אחד בלוד, אחד בירושלים ואחד בג'בל סלמן ליד יצהר הדרוזים מאמינים שקברו בנבי יעפורי ליד ברכת רם).

זיארה בקרב יהודי ארצות האסלאם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים אשר גרו בארצות ערב העתיקו את מנהג העלייה לרגל למקומות קדושים ולקברי צדיקים במיוחד ביום הפטירה לקרנבלים חגיגיים והילולות. אברהם פונטרימולי, שהיה רב באזמיר במאה ה־19, סבר כי בעת הזיארה, מותר ואף כדאי להתחנן אל רוח המת כדי שיבקש רחמים אצל הקב"ה, ואין בזה דורש אל המתים משום שאין הוא מתפלל אל גוף המת אלא מבקש מרוחו, וזאת, לדבריו, בניגוד לפוסקים האשכנזיים שהתנגדו נחרצות למנהג.[2]

זיארה אצל הדרוזים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדרוזים מספר מקומות קדושים, כמו: נביא שועיב, שזכרו נחגג בה-25 באפריל, נבי סבלאן שזכרו נחגג ב-10 בספטמבר ונבי אל-ח'דר שזכרו נחגג ב-25 בינואר ומקובל לערוך זיארה לקבריהם ולברך איש את רעהו בברכת "זיארה מקבולה".[3]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ לעיתים אף קיימות אמונות על אתרי זיארה שונים, הטוענות כי האתר משתווה לקדושת מכה, או מתקרב אליה. כך, למשל, מאמינים רבים טוענים כי מעבר דרך שער ח'ואג'ה סחיב בפקיסטן שבע פעמים שווה לביצוע החג'. ראו כאן.
  2. ^ אברהם פונטרימולי, עבד אברהם, אזמיר, תרמ"א, עמ' א ע"א - ד ע"א
  3. ^ החגים הדרוזים, באתר isifya.co.il