זיגפריד לנץ
 | |
| זיגפריד לנץ בשנת 1969 | |
| לידה |
17 במרץ 1926 אלק, פרוסיה המזרחית, הרייך הגרמני  |
|---|---|
| פטירה |
7 באוקטובר 2014 (בגיל 88) המבורג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
גרמניה |
| מקום קבורה |
Friedhof Groß Flottbek |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת המבורג |
| שפות היצירה |
גרמנית |
| יצירות בולטות |
השיעור בגרמנית |
| תקופת הפעילות |
מ-1956 |
| בן או בת זוג |
|
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| חתימה |
 |
  | |
זיגפריד לֶנץ (בגרמנית: Siegfried Lenz; 17 במרץ 1926 – 7 באוקטובר 2014) היה סופר גרמני. כתב שנים-עשר רומנים והוציא כמה קבצים של סיפורים קצרים, מסות ומחזות לרדיו ולתיאטרון.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לנץ נולד בעיר ליק (Lyck) שבפרוסיה המזרחית.
על פי מסמכים שפורסמו ביוני 2007, הוא הצטרף למפלגה הנאצית, בגיל 18, ב-20 באפריל 1944, יחד עם עוד כמה סופרים ואישים גרמנים כמו דיטר הילדברנדט ומרטין וולסר. אולם בעקבות הפרסום אמר לנץ כי הוא נכלל ברשימה כ"הצטרפות קולקטיבית" ללא ידיעתו[1]. במלחמת העולם השנייה היה חייל בקריגסמרינה ושימש כ"פנריך זורן" (צוער קצין) באוניה "אדמירל שיר", באונית העזר הגרמנית "האנסה", ולתקופה קצרה בנסטבד בדנמרק. זמן קצר לאחר הכניעה הגרמנית בלינבורג הית', הוא ערק והוחזק לזמן קצר כשבוי מלחמה בשלזוויג-הולשטיין. לאחר מכן עבד כמתורגמן בצבא הבריטי.
למד באוניברסיטת המבורג פילוסופיה, אנגלית והיסטוריה ספרותית. לימודיו הופסקו מוקדם, כשהפך למתמחה בעיתון "די ולט", שם שימש כעורך בין השנים 1950 עד 1951. ושם הכיר את אשתו לעתיד, ליסלוטה, לה נישא בשנת 1949.
בשנת 1951, השתמש לנץ בכסף שהרוויח מהרומן הראשון שלו, Habichte in der Luft ("הנצים באוויר"), למימון טיול לקניה. בתקופתו שם כתב על מרד מאו מאו בסיפורו הקצר "לוק, משרת עדין". לאחר 1951 עבד לנץ כסופר עצמאי בהמבורג, שם הצטרף לקבוצת הכותבים של "קבוצת 47". יחד עם גינטר גראס הצטרף להמפלגה הסוציאל-דמוקרטית ודגל באוסטפוליטיק של ווילי ברנדט. כתומך בהתקרבות למזרח אירופה, היה חבר במשלחת הגרמנית בחתימת הסכם ורשה (1970). באוקטובר 2011 הוא הפך לאזרח כבוד בעיר הולדתו אלק, שהפכה לפולנית כתוצאה משינויי הגבול בעקבות ועידת פוטסדם ב-1945.
בשנת 1985, הופק סרט הוליודי בשם "ספינת המרד" על פי ספרו "ספינת המגדלור"[2].
בשנת 2003, הצטרף לנץ ל-Verein für deutsche Rechtschreibung und Sprachpflege (החברה לכתב איות ולטיפוח שפה גרמנית) כדי למחות נגד רפורמת הכתיבה הגרמנית של 1996[3].
אשתו, ליסלוטה, נפטרה בשנת 2006 לאחר 57 שנות זוגיות. ארבע שנים לאחר מכן הוא התחתן עם שכנתו בת 74, אולה, שעזרה לו לאחר מות אשתו. זיגפריד לנץ נפטר בגיל 88, ב-7 באוקטובר 2014, בהמבורג.
לאחר מותו יצא לאור רומן שטרם פורסם, Der Überläufer ("המעיל"), שכתב לנץ בשנת 1951. בין ההשפעות שלו, זהו רומן על חייל גרמני שערק לכוחות הסובייטים.
פרסים והוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]זיגפריד לנץ קיבל את פרס גתה בפרנקפורט ביום השנה ה-250 להולדת יוהאן וולפגנג פון גתה.
ב-2010 זכה לנץ בפרס נונינו הבינלאומי.
פרס זיגפריד לנץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]"פרס זיגפריד לנץ" הוא פרס ספרותי המוענק מדי שנתיים בהמבורג, על ידי קרן זיגפריד לנץ. הפרס מוענק ל"סופרים בינלאומיים שזכו להכרה בעבודתם הנרטיבית ויצירתם, קירבה לרוחו של זיגפריד לנץ". חבר שופטים בן חמישה חברים, שמינתה הקרן בוחר את מקבלי הפרס. הפרס כולל מענק בסך 50,000 יורו. את הפרס יזם זיגפריד לנץ בשנת 2014, זמן קצר לפני מותו באוקטובר אותה שנה. מקבל הפרס הראשון היה הסופר הישראלי עמוס עוז[4].
ספריו שתורגמו לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שיחת העיר; תרגם מגרמנית צבי ארד, תל אביב: עם עובד ('ספריה לעם'), תשל"ו 1975. (רומן) (Stadtgespräch, 1963)
- המופת; מגרמנית: אברהם קדימה, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, 1977. (רומן) (Das Vorbild, 1973)
- השיעור בגרמנית; מגרמנית: חיים איזק, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, 1978. (Deutschstunde, 1968)
- מוזיאון המולדת; מגרמנית: חיים איזק, 2 כרכים, תל אביב: זמורה, ביתן ('ספרית מעריב'), 1982. (Heimatmuseum, 1978)
- אלם; מגרמנית: צבי ארד, תל אביב: זמורה-ביתן, 1984[5]. (רומן)
- איינשטיין חוצה את האלבה ליד האמבורג; מגרמנית: מרים די-נור, תל אביב: זמורה-ביתן, 1984[6]. (קובץ סיפורים) (Einstein überquert die Elbe bei Hamburg)
- מגרש האימונים; מגרמנית: צבי ארד, תל אביב: זמורה-ביתן, 1990. (Exerzierplatz, 1985)
- מבחן הצליל; מגרמנית: צבי ארד, תל אביב: זמורה-ביתן, 1993. (Die Klangprobe, 1990)
- הפלגה אחרונה; תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, תל אביב: עם עובד ('ספריה לעם'), 2002[7].
- מחלקת אבדות; מגרמנית: גלעד גינבר, בני ברק: ספרית פועלים, 2008[8]. (רומן) (Fundbüro, 2003)
- אוניית המגדלור; תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר טלי קונס; עורכת: יערה שחורי, ירושלים: כתר ('סדרת נובלה'); המפעל לתרגום ספרי מופת, מרכז ההדרכה לספריות בישראל, משרד המדע, התרבות והספורט – מינהל התרבות – המחלקה לספרות, 2009[9]. (Das Feuerschiff, 1960)
- דקה דומייה; מגרמנית: רחל בר-חיים, אור יהודה: מחברות לספרות, 2010[10]. (Schweigeminute, 2008)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של זיגפריד לנץ (בגרמנית)
זיגפריד לנץ, ברשת החברתית Goodreads- הספרים של זיגפריד לנץ, באתר "סימניה"
- זיגפריד לנץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פותחים ספר: אוניית המגדלור | זיגפריד לנץ, באתר הארץ, 31 בינואר 2010 - פרק מתוך הספר
- דליה קרפל, בגיל 85, זיגפריד לנץ מתכנן את הרומן הבא שלו, באתר הארץ, 14 בינואר 2011
- אבנר שפירא, מת הסופר הגרמני זיגפריד לנץ, בן 88, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2014
זיגפריד לנץ (1926-2014), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ד-פ-א, הסופרים מרטין ואלזר וזיגפריד לנץ מכחישים כי הצטרפו מרצונם למפלגה הנאצית בנערותם, באתר הארץ, 9 ביולי 2007
- ^ מאיר שניצר, סימבוליזמים - "ספינת המרד" - קולנוע דיזנגוף תל אביב, חדשות, 12 בנובמבר 1987
- ^ המו"לים הגרמנים דוחים האיות החדש: זו דיסלקציה, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2004
- ^ מיה סלע, פרס זיגפריד לנץ יוענק לעמוס עוז, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2014
- ^ ביקורות:
אהרן פאפו, זיגפריד לנץ – חומר למחשבה; חברים על המדף – חובה, חדשות, 8 ביוני 1984
יגאל תומרקין, בחזרה לפולין, כותרת ראשית, 16 במאי 1984 - ^ ביקורות:
אמנון אחי נעמי, לראות מבעד לקיר - איינשטיין חוצה את האלבה ליד האמבורג - זיגפריד לנץ, כותרת ראשית, 4 ביולי 1984
מרדכי אבישי, בין תכנים לצורות בסיפורי לנץ, מעריב, 2 בנובמבר 1984 - ^ ביקורות:
עודד ולקשטיין, סיפורם של אספנים, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2002
אריאנה מלמד, כרוניקה של מוות ידוע מראש, באתר ynet, 15 במאי 2002 - ^ ביקורות:
רות אלמוג, שלא כמו חצים, מלים ננעצות לנצח, באתר הארץ, 18 במרץ 2008
ענת לויט, גיבור בעל כורחו, באתר גלובס, 7 באפריל 2008 - ^ ביקורות:
יפתח רייכר עתיר, "אוניית המגדלור" מאת זיגפריד לנץ | אור בקצה המגדלור, באתר הארץ, 24 במרץ 2010
יותם שווימר, דילמת המגדלור, באתר nrg, 11 בינואר 2010
רות אלמוג, מוסר בערפל ובסערה, באתר הארץ, 29 בינואר 2010 - ^ ביקורות:
שירה סתיו, "דקה דומייה" מאת זיגפריד לנץ: כוכב הצפון כבה, באתר הארץ, 26 בינואר 2011
תלמה אדמון, זמן תל אביב, התלמיד מתאבל: על "דקה דומייה", באתר nrg, 6 בדצמבר 2010