סולו גיטרה

סולו גיטרה הוא קטע כלי המנוגן סולו על ידי נגן גיטרה יחיד (לרוב גיטרה חשמלית או גיטרה אקוסטית). הסולו מהווה ביטוי אישי של הנגן, ולרוב מכיל יסוד של וירטואוזיות ואלתור. לעיתים מלווה נגינת הסולו בליווי קצבי של חטיבת קצב (בס, תופים), ללא שירה ולעיתים ללא ליווי כלל. סולו הגיטרה הוא מאפיין מרכזי של שיר רוק ורוק כבד ומופיע גם בבלוז, בג'אז ובפופ.

מיקום הסולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל מופיע סולו בשיר רוק לאחר מחזור אחד או שניים של בית ופזמון חוזר (כלומר, לרוב בין הפזמון השני לבית השלישי) ומהווה פריצה ברגע שיא של היצירה. במהלך הסולו מתרחק הנגן מהמבנה המלודי, אך שב אליו בסופו של דבר לקראת סיום השיר, שלרוב ממשיך לעוד בית ופזמון חוזר.

קיימים שירים שסולו הגיטרה בהם מוביל לסופם, כך למשל Bohemian Rhapsody של להקת קווין, המסתיים בסולו של בריאן מיי, Comfortably Numb של פינק פלויד (סולן: דייוויד גילמור), Hotel California של להקת האיגלס, Wind Of Change של הסקורפיונז (סולן: קלאוס מיינה) ועוד.

קיימים שירים הנפתחים בסולו גיטרה כגון Johnny B. Goode של צ'אק ברי, Since I've Been Loving You של לד זפלין (סולן: ג'ימי פייג') ועוד.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולו הגיטרה התפתח ממסורת הנגינה בביג בנד הג'אז של שנות ה-40, בה ניתנה לנגנים וירטואוזים במה לבצע קטע מעבר מאולתר קצר יחסית (כדקה), במסגרת התזמורת. במסורת הג'אז ניתנת לנגני לכלי נגינה רבים במה להופעת סולו. נגנים שצמחו ממסורת של בלוז וניגנו גיטרה בביג בנד כצ'ארלי כריסטיאן (חבר תזמורתו של בני גודמן ב-1933) וטי-בון ווקר פיתחו את המבנה המורחב של הסולו ומסורת שיבוצו כחלק מקטעים בביצועם^[1]. מסורת הסולו נמשכה ופותחה לאורך ימי הרית'ם אנד בלוז והרוקנרול על ידי נגנים כצ'אק ברי, בו דידלי ובאדי הולי. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 ובעיקר במחצית השנייה שלהן התווספו לגיטרה אפקטים שונים כדיסטורשן, ריברב, טרמולו ועוד שאיפשרו מגוון רחב מאוד של ביטוי עצמי לנגנים. הסולואים התרחבו והגיעו לאורך של מעל 10 דקות בהופעות חיות ובתקליטים. בכיר סולני הגיטרה היה ג'ימי הנדריקס ורבים מסולני הגיטרה הגדולים של הרוק ניגנו בשנות השישים ובשנות השבעים שהמשיכו את מגמות ההתפתחות, בהם אריק קלפטון, דייוויד גילמור, קית' ריצ'רדס, ג'ימי פייג', ריצ'י בלקמור, ג'ורג' האריסון ועוד. בשנות השמונים ושנות התשעים המשיכו להופיע בעולם הרוק נגנים מוכשרים, שהלכו בעקבות המסורת שגובשה, בהם קרלוס סנטנה, מרק נופלר, בריאן מיי, קורט קוביין, סלאש, דה אדג', סטיבי ריי וון, גרי מור, אדי ואן היילן ועוד.

ברוק כבד ובמטאל התפתחה מסורת של סולואי גיטרה ארוכים, וירטואוזיים ומורכבים מאוד מבחינה טכנית המכונים שרדינג.

בעולם הדיסקו ודאנס נטה סולו הסינטיסייזר להחליף את תפקיד סולו הגיטרה של הרוק.

"סולו צוקים" - כינוי לסולו גיטרה דרמטי, שבו, בקלישאה של סרטוני וידאו מצולם הסולן כעומד על צוק תחת כיפת השמיים ומצולם מגבוה, באמצעות מסוק או רחפן.

סולו גיטרה במוזיקה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הרוקנרול בישראל לא הייתה ממסדית אלא צמחה במועדונים, כמה מטובי הגיטריסטים צמחו מרקע זה והגיעו לקונצנזוס בשלב מאוחר, בהם חיים רומנו, שמוליק בודגוב, יהודה קיסר ושלמה מזרחי.

נגני להקת כוורת אפרים שמיר, דני סנדרסון ויצחק קלפטר אחראים על כמה מסולואי הגיטרה הגדולים של המוזיקה העברית, כאשר הסולו בגיטרה אקוסטית של קלפטר בשיר "העץ הוא גבוה" (מאת זהר לוי) מוזכר פעמים רבות כסולו הגיטרה הטוב ביותר במוזיקה העברית^[2]^[3]^[4].

גיטריסטים עבריים נוספים הידועים בסולואי גיטרה הם אבי סינגולדה, גרי אקשטיין, יזהר אשדות, יהודה פוליקר, שלמה יידוב, דויד ברוזה, ברי סחרוף, שלומי ברכה, פיטר רוט, גיא מזיג, יהודה עדר, אילן וירצברג, רוני פיטרסון, ארז נץ, מורדי פרבר, חיים קריו, יוסי אלפנט, אורן לוטנברג, ענבל פרלמוטר, ניק מילר (סטלה מאריס), גבריאל בלחסן, ברוך בן יצחק (רוקפור), רמי יוסיפוב (טיפקס), יונתן פריג', משה בן-מוש ועוד.