מפלגת אל-איסתקלאל

מפלגת אל-איסתקלאל
حزب الاستقلال العربي
מדינה	פלשתינה (א"י)
מייסד	אל-ח'דרא, עבד אל-באקי, דראוזה, עבד אל-האדי, אל-מאדי, נויהד, רשיד אל-חאג' אבראהים, אכרם זעיתר, פהמי אל-עבושי ודוקטור סלים סלאמה
תקופת הפעילות	13 באוגוסט 1932 – 1947 (כ־14 שנים)
אידאולוגיות	פאן-ערביות; הלאומיות הערבית; אנטי-ציונות;

מפלגת אל-איסתקלאל (בערבית: حزب الاستقلال العربي, מילולית: מפלגת העצמאות הערבית) הייתה מפלגה פוליטית לאומית פאן-ערבית חילונית שהתקיימה בקרב הציבור הפלסטיני בתקופת המנדט בין השנים 1932–1947. המפלגה הציבה קו תוקפני כנגד ממשלת המנדט, בה ראתה שותפה פעילה למעשה הציוני; הציונות, מצידה נתפסה כזרוע של האימפריאליזם הבריטי. בין השנים 1936–1939 הנהיגה המפלגה את המרד הערבי הגדול שכוון בעיקר כנגד הבריטים ורק כתוצר-לוואי כנגד היישוב. עקב כך נאסרו רבים מראשיה והוגלו לאיי סיישל.

תולדות המפלגה

הקמת המפלגה

כמה ממייסדי מפלגת אל-אסתקלאל בוועידת המפלגה בשכם, 1935. יושבים מימין לשמאל: מוחמד עלי דרוזה (שכם), אכרם זעיתר (שכם), מוחמד עזת דראוזה (שכם), רשיד אל־חאג' אבראהים (חיפה), ד"ר סלים סלאמה (חיפה). עומדים משמאל לימין: אחמד א־שוקיירי (עכו), עג'אג' נֻוַיְהִד (לבנון), פהמי אל-עבושי (ג'נין), צבחי אל-ח'דרא (צפת), עלי נאצר א-דין (לבנון), והעיתונאי מאג'ד אַל־קֻטֻב (שכם).^[1]

הקמת מפלגת איסתקלאל הפלסטינית הייתה תוצאה של ניסיון להקים ארגון פוליטי כלל-ערבי. בזמן כינוס הקונגרס האסלאמי העולמי בדצמבר 1931 בירושלים, התכנסו כ-40 פעילים, של אגודת "אל-פתאה" ופעילים של ממשל פייסל בדמשק (בשנים 1920-1918), וחיברו אמנה לאומית פן-ערבית, שתהווה בסיס לכינוס ועידה ערבית כללית. האמנה קבעה כי ארצות ערב אינן ניתנות לחלוקה ופסלה כל מדיניות מקומית נפרדת, וכן גם הצהירה שהאומה הערבית מתנגדת לכל צורה של אימפריאליזם. המתכנסים בחרו ועדה שתארגן את הוועידה: אסעד דאע'ר (מרוני מלבנון שעבד בעיתון אל-אהראם במצרים), ח'יר א-דין א-זרכלי (סורי שחי במצרים), עג'אג' נויהד (דרוזי מלבנון שחי בארץ ישראל), ושלושה פלסטינים, צובחי אל-ח'דרא (אנ'), עיזאת דראוזה ועווני עבד אל-האדי. הוועדה, שכינתה עצמה "הוועד הפועל של הוועידה הערבית הכללית", הזמינה אישים ערבים, בעיקר מעיראק, להשתתף בוועידה שנועדה להתקיים לארח אותה, אולם המלך הסעודי, חשש שהוועידה תקדם את השליטים ההאשמים והתנגד לקיומה. גם הבריטים לחצו שלא לאפשר את קיום הוועידה בבגדאד ופייסל דחה אותה לסתיו 1933. אלא שהוא נפטר ב-8 בספטמבר ויוזמי הוועידה כבר לא ראו טעם בכינוסה. בעקבות ביטול הוועידה, החליטו הפן-ערבים הפלסטינים להקים מפלגה פן-ערבית משלהם, שעשויה בעתיד לשמש בסיס למפלגה שתאגד בתוכה את החוגים הפן-ערביים בכל ארצות ערב. אחד החותמים על ה"קול-קורא" לכינוס ועידה פן-ערבית כללית היה אמין אל-חוסייני, והוא ותומכיו השתתפו בדיונים המוקדמים על הקמת המפלגה, אולם כאשר נתברר לו כי היוזמה החדשה מביאה ליצירת מפלגה שהיא אמנם פן-ערבית, אבל פלסטינית בלבד, נטש אותה עם תומכיו. ב-13 בדצמבר 1931 חתמו 11 פלסטינים על "קול-קורא לעולם הערבי": צובחי אל-ח'דרא, אסחאק דרויש, מוחמד אל-עפיפי, ראע'ב אבו אל-סעוד אל-דג'אני, אחמד חילמי עבד אל-באקי, עיזאת דראוזה, עווני עבד אל-האדי, מועין אל-מאדי (אנ'), אחמד אל-אמאם, עג'אג' נויהד וכאמל אל-דג'אני.^[2]

המפלגה נוצרה כתוצאה מפילוג במחנה המג'ליסיון (תומכי משפחת חוסייני או "החוסיינים"), שניזון פוליטית מתנועות לאומיות ערביות ובפרט "הגוש הלאומי" בסוריה (מפלגות אלה בעולם הערבי מאמצות את השם "איסתקלאל"). צעירים קיצוניים חילונים שהושפעו מהלכי רוח לאומניים יצרו ב-4 באוגוסט 1932 את המפלגה סביב דמותו של עווני עבד אל-האדי, מתוך רצון לפעולה דינמית ומודרנית יותר מזו שיוצגה על ידי חוגי המועצה המוסלמית העליונה. מאז הפילוג ניטשה בין האיסתקלאל ובין החוסיינים יריבות פוליטית.

המפלגה הוקמה על ידי עשרה אנשים. שישה מהם היו בין 11 החותמים על ה"קול-קורא": אל-ח'דרא, עבד אל-באקי, דראוזה, עבד אל-האדי, אל-מאדי ונויהד. ארבעת האחרים היו: רשיד אל-חאג' אבראהים (אנ'), אכרם זעיתר, פהמי אל-עבושי (אנ') ודוקטור סלים סלאמה (הנוצרי היחיד). לאחר זמן קצר, הצטרפו אליהם שני אישים נוספים, חמדי אל-חוסייני (מעזה) וחרבי אל-איובי. 12 האישים האלה היוו את הרשות המרכזית של המפלגה. אף אחד מהם לא היה מירושלים, מלבד נויהד, שהתגורר בה, אולם בהיותו דרוזי מלבנון, היה זר למחנאות המשפחתית שבה. בין מייסדי המפלגה היו מנהלי בנקים ואנשי כספים (אבראהים ועבד אל-באקי), עורכי-דין (עבד אל-האדי, אל-ח'דרא ואחמד שוקיירי), עיתונאים (נויהד, חמדי אל-חוסייני ואבראהים א-שנטי, עורך "א-דפאע"), מורים (זעיתר והאשם א-סבע) ורופא (סלאמה).^[2]

מצע המפלגה

מצע המפלגה, שהתבסס על ה"קול-קורא" מדצמבר 1931,^[2] כלל חמישה סעיפים, שאינם שונים שוני מהותי ממצען של שאר המפלגות הלאומיות הערביות:

א) מתן עצמאות מוחלטת לארצות הערביות.
ב) ארצות ערב - יחידה אחת שאין לפצלה.
ג) פלסטין היא ארץ ערבית, והיא חלק טבעי מסוריה הגדולה.
ד) ביטול הצהרת בלפור והקמת משטר ערבי פרלמנטרי בארץ.
ה) פעולה למען הגשמת עקרונות אלה... מתוך שיתוף פעולה עם קבוצות האיסתקלאל שבשאר ארצות ערב.^[3]

פעילות המפלגה

לאחר הקמת המפלגה, היא החלה בפעילות פוליטית. אורגנו אסיפות בערים ופורסמו כרוזים חריפים בעלי תוכן פן-ערבי, אנטי-אימפריאליסטי, אנטי-בריטי ואנטי-ציוני, בהם שבו מחבריהם לקרוא לארץ ישראל "סוריה הדרומית". נישאו נאומים שתקפו את הממשלה ואת הערבים המשתפים איתה פעולה ובהם נשיא המועצה המוסלמית העליונה, אמין אל-חוסייני. הציבור נקרא שלא לשתף פעולה עם הממשלה, לא לשלם מיסים ולהיאבק במנדט הבריטי. פעילות זו החריפה בתחילת 1933. היא התקבלה בציבור בחיוב, במיוחד בקרב הנוער והמשכילים. המפלגה משכה אליה את ארגוני הנוער, אגודת הצעירים המוסלמים ופלוגות הצופים, ובמחצית הראשונה של 1933 הגיעה לשיא השפעתה. לאחר מכן ירד היקף הפעילות. בספטמבר נערך המפגש הפומבי האחרון ובסוף השנה חדלו רוב הסניפים להתקיים. תהליך הדעיכה חל על רקע הפיצול הפנימי בין תומכי ההאשמים לתומכי הסעודים, וכן על רקע מריבות אישיות. המפלגה גם סבלה מקשיים כספיים, וזאת בשל היעדר תמיכה מצד משפחה עשירה של נכבדים והיעדר מנגנון ציבורי הדומה למועצה המוסלמית העליונה.^[2]

מול המפלגה החוסיינית

באוגוסט 1933, כשביקרה המפלגה את אמין אל-חוסייני על שיתוף הפעולה שלו עם הממשלה, תקפו אותה החוסיינים והמועצה המוסלמית העליונה פיטרה את עאוני עבד אל-האדי מתפקידו כיועצה המשפטי.^[2]

במרץ 1935 יצרו החוסיינים, כתגובת נגד, את המפלגה הערבית הפלסטינית. האידאולוגיה של האיסתקלאל פנתה בראש ובראשונה כנגד האימפריאליזם הבריטי המפצל את העולם הערבי וראתה בציונות רק ענף אחד מענפי האימפריאליזם, זאת בעוד החוסיינים ריכזו את מלחמתם ביהודים הציונים ונזהרו בבריטים. למרות הצגת התמונה האידאולוגית הזו, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה התהפכה המגמה בעוד החוסיינים נטו יותר לכיוון הפשיסטי ואנשי איסתקלאל נטו לעודד את הבריטים במדיניותם האנטי-ציונית ולתמוך במדיניות הספר הלבן.

הבדל נוסף בין החוסיינים לאיסתקלאל היה שהאיסתקלאל הייתה מפלגה חדשה של עירוניים צעירים משכילים וחילונים ללא קהל תומכים כפרי, בעוד החוסיינים נהנו ממאגר גדול של תומכים בקרב האוכלוסייה הכפרית, המבוגרת והמוסלמית של הארץ ומהמבנה המסורתי של החמולות. לאיסתקלאל היו תדיר בעיות מימון (שלא היו לחוסיינים שנהנו משליטה בכספי הווקף) שהצריכו אותה ליטול הלוואות מבנקים ובעלי הון. עיתון המפלגה היה א-דיפאע.

בקיץ 1935 תמכה המפלגה בהקמת "קופת האומה להצלת הקרקעות", בראשה עמד אחמד חילמי עבד אל-באקי, ראש "בנק האומה". מטרת הקופה הייתה לסייע בפיתוח כלכלי ורכש קרקעות כתגובת-נגד לגאולת הקרקעות של התנועה הציונית. בשל המרד, המשברים הכלכליים ואווירת המשבר של "מאתיים ימי החרדה" פעלה הקופה בעיקר החל מסתיו 1943. במקביל להשקעת כספים בפיתוח תעשייה חקלאית מודרנית בכפרים, פעלה הקופה כגוף תעמולה שהציג את המוכר את אדמתו ליהודים או העוסק בתיווך למטרה זו כבוגד בעמו. חוגי החוסיינים יצאו במתקפה כנגד "הקופה" ומנהליה בדרישות לחשיפת מקורות המימון שלה, שהגיעו ממקורות הליגה הערבית. כיוון שהכספים שהוקצו על ידי מדינות ערב למטרת סיוע לאחיהם הפלסטינים הופנו משקמה הקופה למטרה זו, הם חדלו להגיע אל קופות המועצה המוסלמית העליונה (החוסיינית), כפי שהיה לפני הווסדה. כדי להתמודד עם בעיה זו יצר מוסא אל-עלמי את "המפעל הקונסטרוקטיבי" החוסייני, שהיה בעל מטרות זהות לאלו של "הקופה".^[4]

בהתאם לנטייה האנטי-בריטית נוצרו בתוך המפלגה שני אגפים. האגף ה"ימני" ניסה ליצור קשרים עם משטרים פשיסטיים באירופה, בעיקר באיטליה הפאשיסטית בעוד האגף ה"שמאלי" יצר קשרים עם קומינטרן (האינטרנציונל הקומוניסטי). לאחר תום מלחמת העולם השנייה התדלדלו שורות המפלגה והיא התפוררה.

ראו גם

לקריאה נוספת

יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמודים 289-288

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מפלגת אל-איסתקלאל בוויקישיתוף

יובל ארנון-אוחנה, ‏מפלגת אל-אסתיקלאל – ראשיתו של ראדיקאליזם פלסטינאי, 1930–1937, קתדרה 12, תמוז תשל"ט, יולי 1979
מהו הדרך ל"אסתקלאל"?, דבר, 26 ביולי 1931

הערות שוליים

^ המזרח התיכון בימינו, האוניברסיטה הפתוחה, ספר 6: הפלסטינים – עם בפזורתו (כותב: מצטפא כבהא), עמ' 22, איור 6.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 156-152.
^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 293, הערה 28 (על פי עיסא אל-ספרי, פלסטין אל-ערביה בין אל-אנתדאב ואל-צהיוניה, עמוד 244).
^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 357-356.

[1] המזרח התיכון בימינו, האוניברסיטה הפתוחה, ספר 6: הפלסטינים – עם בפזורתו (כותב: מצטפא כבהא), עמ' 22, איור 6.

[ממהומות_למרידה_152-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 156-152.

[3] יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 293, הערה 28 (על פי עיסא אל-ספרי, פלסטין אל-ערביה בין אל-אנתדאב ואל-צהיוניה, עמוד 244).

[4] יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 357-356.

[1]

[2]

[3]

[4]