משפחת חוסייני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בני משפחת חוסייני, סביבות 1912. בשורה האמצעית שלישי משמאל אמין אל-חוסייני, לימים המופתי של ירושלים

משפחת חוסייני היא משפחה ערבית-פלסטינית ותיקה, מן המבוססות והמכובדות במשפחות הערביות בירושלים. בני חוסייני כיהנו לאורך דורות בתפקידי הנהגה פוליטיים ודתיים בחיים הציבוריים הפלסטיניים, ונודעו על פי רוב בעמדותיהם המיליטנטיות בכל הנוגע ללאומיות הפלסטינית והיחס לציונות.

בני חוסייני בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסיין סלים חוסייני, ראש עיריית ירושלים בעת הכיבוש הבריטי ב-1917

משפחת חוסייני מתחלקת למספר ענפים:[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת של משפחת חוסייני, ייחוסה (ומקור שמה) נובע מחוסיין בן עלי, בנו של עלי אבן אבו טאלב, שניהם נחשבים מאבות האסלאם במאה השביעית ובני משפחה ישירים של הנביא מוחמד.[2] לירושלים הגיעו החוסיינים ככל הנראה במאה ה-13[3], יחד עם כוחותיו של צלאח א-דין שכבשו את ארץ ישראל מידי הצלבנים. הם נזכרים בכרוניקה הירושלמית כמי שחכרו אז את אדמות כפר שרפאת, שנשאר אחד ממרכזיהם הראשיים גם במאה ה-20. על פי מסורת אחרת, התיישבה המשפחה באזור ירושלים רק במאה ה-16, בכפר דיר סודאן, שעל שמו נקראו אחר כך "אל-אסווד", ורק בתחילת המאה ה-19 שינתה המשפחה את שמה ל"חוסייני".[2]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרנה של משפחת חוסייני בירושלים עלתה בתקופה העות'מאנית, ומעמדה החברתי והדתי הנכבד התבסס במהלך המאה ה-19. בתקופה זו החלה המסורת של מינוי בני חוסייני לתפקידים שלטוניים ודתיים שונים בידי השלטונות העות'מאניים, אשר יצרו שכבת אליטה מקומית שהורכבה ממשפחות מקומיות (וכללה, בצד החוסיינים, את משפחות נשאשיבי, נוסייבה, ח'אלידי, דג'אני ואחרות). בניית שכבת אצולה כזו מקרב הבורגנות המקומית, שבניה כיהנו בתפקידי מושלי מחוזות, ראשי ערים, שופטים, מחנכים, בעלי קרקעות ומעסיקים, הייתה שיטה מקובלת בממשל העות'מאני, ושימשה את השלטונות כאמצעי שליטה ותקשורת בין השלטון המרכזי באיסטנבול לבין האוכלוסייה המקומית. מסורתית, מינו השלטונות את בני חוסייני לתפקיד הדתי הרם של "המופתי של ירושלים" – תפקיד שנשא יוקרה רבה בשל חשיבותה ומרכזיותה של ירושלים באסלאם – וכן לעמדות כוח נוספות בעלות אופי דתי. במשך רוב המאה ה-19, נשאו בני משפחת חוסייני בשני תפקידים חשובים: המופתי החנפי (החשוב מבין המופתים של ארבע האסכולות) והנקיב אל-אשראף (המנהיג והדובר של צאצאי משפחת הנביא, שלא היה חייב להיות איש דת מלומד, והיו בידיו סמכויות רבות ועמדת השפעה רחבה מאד) של ירושלים, שהיה בעל מעמד מיוחד, מאחר שגם בתחום זה לירושלים היה מעמד בכורה על שאר ערי הארץ: תחום אחריותו השתרע מג'נין ועד עזה והוא היה המחליט על מינויים של הנוקבא אל-אשראף המקומיים. במחצית הראשונה של המאה ה-19, מילא את תפקיד הנקיב אל-אשראף עומר אל-חוסייני, שעסק בפעילות ענפה והשפיע מאד על הפוליטיקה, החברה והכלכלה של ירושלים וסביבתה.[4] בתפקיד המופתי אחז טאהר מוסטפא אל-חוסייני במשך למעלה מ-40 שנה, ולאחריו ירש את התפקיד ב-1908 בנו הבכור כאמל אל-חוסייני. החל מהקמת עיריית ירושלים ב-1863 לטשה משפחת חוסייני עין גם אל עמדת הכוח הפוליטית של ראש העיר, ובני חוסייני איישו את התפקיד בחלק ניכר מהקדנציות של יתרת התקופה העות'מאנית. כמו כן, הייתה המשפחה ממונית על מקדשי "נבי מוסא" במדבר יהודה ואירוח עולי הרגל שהתקהלו שם מדי שנה בחגיגות נבי מוסא.[2] במקביל, צברה משפחת חוסייני רכוש רב, ולקראת סוף המאה ה-19 היו ברשותה עשרות אלפי דונמים של קרקעות ובכלל זה מטעים רבים באזור יריחו. המשפחה יצרה קשרי חיתון גם עם משפחות חשובות ומכובדות בסוריה ובלבנון.[2]

בשלהי התקופה העות'מאנית, עם גבור הצפיפות בין חומות ירושלים והאצת תהליך היציאה מן החומות, החלו בני חוסייני אמידים להתיישב באזור שמצפון לעיר העתיקה, בגדתו המערבית של ואדי אל-ג'וז בסמוך לדרך שכם (בואכה שייח' ג'ראח, שהוקמה בהמשך). באזור זה, שזכה לכינוי "שכונת החוסיינים", בנו בתי מידות מפוארים על אחוזות רחבות ידיים. בין הבולטים בבתים אלה המוכרים כיום הם ביתו של רבאח אל-חוסייני (שבשנת 1870 היה ראשון מבני המשפחה לצאת מחומות העיר) הידוע כיום כמלון "אמריקן קולוני", ביתו של איסמאעיל מוסא אל-חוסייני הידוע כיום כ"אוריינט האוס", ביתו של סלים אל-חוסייני שנודע אז כ"דאר חוסייני" וכיום כ"דאר א-טיפל אל-ערבי" (בית הילד הערבי) שנבנה ב-1882, וביתו של חאג' אמין אל חוסייני, שנבנה מאוחר יותר בשטח שנקרא "כרם המופתי" וידוע כיום כ"מלון שפרד". רבים מבתי הפאר בשכונה נמצאים עד היום בבעלות בני חוסייני וצאצאיהם.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובעת כיבוש ירושלים בידי הבריטים, עמד בראשות העיר חוסיין אל-חוסייני שהיה מוערך על הקהילות השונות בעיר, והוא זה שמסר את כניעת העיר לידי הכוחות הבריטים בראשות הגנרל אדמונד אלנבי.

תקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה ותחילת המנדט הבריטי, נשמר מעמדה של המשפחה. הבריטים המשיכו את המסורת של קודמיהם העות'מאניים, של טיפוח משפחות חזקות מקומיות ושילובן בממשל ובמנהל המקומיים. מספרם של בני חוסייני בעיר באותה עת מנה מאות אחדות בחלוקה למספר ענפים, ויחד עם ענפי משפחה שנשאו שמות אחרים, מנו החוסיינים אלפים אחדים. בני חוסייני מילאו משרות בכירות במנגנון השלטוני והאדמיניסטרטיבי הבריטי, כמו מוסא כאט'ם אל-חוסייני שמונה כראש עיריית ירושלים במרץ 1918. הוא הודח ממשרתו שנתיים מאוחר יותר, באפריל 1920, בשל מעורבותו בהסתה שהביאה לאירועי הדמים שנודעו ביישוב כמאורעות תר"פ, והוחלף בידי ראע'ב נשאשיבי המתון, איש משפחת נשאשיבי, יריבתם של החוסיינים. בתקופה זו, בה החלה לצמוח התנועה הלאומית הפלסטינית, גאתה היריבות המרה בין משפחת חוסייני למשפחת נשאשיבי, והתחרות בינן השתלטה על החיים הציבוריים הפלסטיניים. המשפחות נאבקו ביניהן על מינויים במועצה המוסלמית העליונה, בראשות ערים, וכן על ייסוד בנקים, אגודות מקצועיות ומיזמי פיתוח שונים. בעוד משפחת חוסייני ייצגה קו לאומני קיצוני ומיליטנטי, ייצגו הנשאשיבים קו לאומי מתון ונוח יותר לשלטונות הבריטים. מוסא כאט'ם נחשב במשך שנים רבות ל"ראש המשפחה".[2] לאחר שפוטר ממשרת ראש עיריית ירושלים, עמד בראש רוב הוועידות הערביות הלאומיות בשנות ה-20 ואף היה ראש הוועד הפועל הערבי.

הנציב העליון הבריטי הראשון, הרברט סמואל, החליט להמשיך את המסורת של מינוי בן משפחת חוסייני למשרת המופתי של ירושלים, וב-1921, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, מינה לתפקיד את אמין אל-חוסייני - אחיו למחצה של המופתי הקודם כאמל אל-חוסייני (שניהם בניו של המופתי שקדם להם טאהר אל-חוסייני). המופתי אמין אל-חוסייני התגלה במהרה כלאומן קיצוני, שעל רקע היריבות עם משפחת נשאשיבי הקצין עוד יותר את עמדותיו הלאומניות, תוך שילוב סוחף ביניהן לבין קנאות דתית קיצונית. את מאמציו מיקד בהסתה גוברת והולכת נגד הציונות ולסיכול מה שכינה המזימה היהודית להשתלט על המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים ובעיקר הר הבית. דרשותיו והטפותיו, ששילבו פסוקי קוראן עם הסתה אנטי-ציונית, זכו לאוזן קשבת בציבור הערבי בארץ ישראל ובעולם הערבי בכלל, ומעמדו שלו ושל משפחת חוסייני כמובילי מנהיגות לאומנית ערבית גבר והלך. על רקע ההסתה נגד היהודים ומעמדו המתחזק של חוסייני, פרצו ב-1929 מאורעות תרפ"ט, ועם המשך התבססות מנהיגותו הוקם ב-1936 הוועד הערבי העליון שהתגבש סביב חוסייני.

משפחת חוסייני שלטה במועצה המוסלמית העליונה, שהייתה הגוף היציג של ערביי ארץ ישראל בפני ממשלת המנדט ושימשה כעין ממשלה של ציבור זה. נשיא המועצה ("רָאִיס אל-עֻלָמָא"; ראש החכמים) היה חוסייני. בזכות השליטה במועצה אחזה המשפחה בידה בבסיס הכוח הפוליטי והכלכלי המרכזי בציבור הערבי. סביבה התרכז הזרם המרכזי של הציבור הערבי, בני קבוצת החמולות המקורבות למשפחת חוסייני, שזכו למינויים שזיכו אותם בטובות הנאה חומריות ובמעמד ציבורי ונקראו "אל-מַגְ'לִסִיוּן" ("אנשי המועצה") או "החוסיינים". במרץ 1935 התגבשה מקרב קבוצה זו המפלגה הערבית הפלסטינית.

המרד הערבי הגדול פרץ ב-1936 ביוזמת מפלגת אל-איסתקלאל, אך עד מהרה נטל אמין אל-חוסייני את רסן ההנהגה. בעקבות המרד פיזרו הבריטים את הוועד הערבי העליון, עצרו את ראשיו והיגלו אותם מן הארץ. אמין אל-חוסייני עצמו הצליח לחמוק ממעצר ולעשות את דרכו ללבנון. הוא המשיך את פעילותו המדינית המשלבת ליבוי יצרים דתי במדינות ערב השונות (ובמיוחד בעיראק), ובהמשך הגיע לברלין שם הפך לתומך המפלגה הנאצית וסייע לגרמניה הנאצית להקים דיוויזיה מוסלמית - דיוויזיה הררית מס' 13, חאנדיאר אס אס, שפעלה במסגרת הוואפן אס אס. בהמשך, תכנן והוציא לפועל את מבצע אטלס הכושל, שבמסגרתו ניסה כוח קומנדו של צנחנים ערבים ונאצים להרעיל את בארות המים של תל אביב. בני חוסייני נוספים היו בין הגולים, ביניהם בן-דודו של המופתי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, שהחל להתבלט כמנהיג צבאי בעת המרד. שנים אחדות מאוחר יותר, בעת מלחמת העצמאות, היה עבד אל-קאדר בין המפקדים הצבאיים הבולטים בקרב הכוחות הערביים שלחמו ביהודים, והוא נהרג בקרב על הקסטל.

לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיומה של מלחמת העצמאות פגע במעמדה ובמנהיגותה של משפחת חוסייני. עם זאת, שלא כמשפחות ערביות אמידות אחרות בירושלים - תושבי קטמון, טלביה, בקעה ומוסררה, שהפכו לפליטים ואיבדו את רכושם עם חלוקת ירושלים - לא איבדו החוסיינים רכוש רב ולא היו לפליטים, היות שמרביתם ישבו ואחזו בבתים ובאדמות שנמצאו בחלקי ירושלים שלא עברו לשלטון ישראלי, ממזרח ל"קו העירוני", בשטח ירדן. המשפחה עודה נחשבה מיוחסת ואמידה, גם במזרח ירושלים הירדנית, אך איבדה את הבכורה תחת בית המלוכה ההאשמי לטובת משפחות נשאשיבי ונוסייבה, שעמדותיהן המתונות היו נוחות לו יותר.

כאשר נרצח מלך ירדן עבדאללה הראשון בעת ביקור בהר הבית ביולי 1951 בידי קבוצת מחתרת לאומנית פלסטינית, היה זה בן משפחת חוסייני, דאוד אל-חוסייני, שעמד בראש ההתארגנות. לאורך תקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים הוסיף אמין אל-חוסייני לשהות בגלות בבירות ערב השונות, ולא הורשה לשוב לירושלים.

לאחר איחוד ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים החל להתבלט בציבוריות הפלסטינית הירושלמית בנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, פייסל חוסייני. פייסל חוסייני נולד בעת גלות המשפחה בעיראק, והצטרף לפת"ח לצד ערפאת בעת לימודיו בקהיר. ערפאת עצמו היה קשור בקשר משפחה לחוסיינים, דרך אמו, שהייתה בת דודתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני (שמו המלא של ערפאת בתעודת לידתו "יאסר עבד א-רחמאן א-ראוף אל-קודווה אל-חוסייני"). פייסל חוסייני הצטרף יחד עם ערפאת לארגון לשחרור פלסטין עם הקמתו ב-1964, וזמן קצר לאחר איחוד ירושלים תחת שלטון ישראלי התיישב במזרח ירושלים כשהוא צומח בשורות הארגון כבן טיפוחיו של ערפאת ונציגו בירושלים. מעמדו הגיע לשיא בשנות ה-90, כאשר עמד בראש המשלחת הירדנית-פלסטינית לועידת השלום במדריד (1991), ובהמשך הוא מונה באופן רשמי כאחראי על ענייני ירושלים ברשות הפלסטינית שלאחר הסכמי אוסלו. הוא עמד בראש האוריינט האוס, המטה הרשמי של אש"ף בירושלים, אותו ייסד ובו פעל. בניין האוריינט האוס, נכס משפחתי פרטי של החוסיינים בלב ירושלים מאז סוף המאה ה-19, הפך לסמל לאומי פלסטיני. חוסייני מיתן את עמדותיו יחסית למורשת החוסיינית הקיצונית והמיליטנטית, וניהל מגעים רבים (ואף יחסי ידידות קרובה) עם אישי שמאל ישראליים ועם הקהילה הבינלאומית, אף שאנשי ימין ישראלים טענו שמדובר בטקטיקן ערמומי ומאחז עיניים המחזיק למעשה בעמדות קיצוניות מוסוות.

לצדו טיפח פייסל חוסייני באוריינט האוס את בן-דודו שריף חוסייני, שעמד בראש המחלקה ליחסים בינלאומיים של המוסד. עם הזמן הוכר פייסל חוסייני כמנהיג לאומי וכמחליף פוטנציאלי לערפאת בעיני ישראל והקהילה הבינלאומית, ואף בקרב חלקים מן הציבור הפלסטיני, ועקב כך סר חינו בעיני ערפאת. פייסל חוסייני נפטר באופן פתאומי מהתקף לב בזמן ועידה בכוויית במאי 2001. לצדו במותו היה שריף חוסייני, שנסע יחד עמו להשתתף באותה ועידה.

באפריל 2005 התמנה רפיק אל חוסייני להיות ראש לשכתו של נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן ומחזיק תיק ירושלים. בפברואר 2010 חשף הממונה לשעבר על המלחמה בשחיתות במודיעין הפלסטיני, פהמי שבאנה, סרט וידאו שצולם ב-2008. הסרטון, שהוקרן בערוץ 10, מראה את אל-חוסייני כשהוא עירום ומנסה לשדל אשה שביקשה לעבוד בלשכה כמזכירה, לקיים עמו יחסי מין. בסרט הוא גם נשמע מכפיש את אבו מאזן ואת ערפאת. כעבור מספר ימים החליט אבו מאזן להשעות את רפיק מתפקידו. במסיבת עיתונאים טען חוסייני כי הקלטת מזויפת והיא פרי של קונספירציה ישראלית ופלסטינית להכתים אותו ואת אבו מאזן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 218-217.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 215.
  3. ^ ותק כזה בארץ נחשב מכובד בקרב הפלסטינים, שכן מרביתם התיישבו באזור במהלך מאות השנים שלאחר מכן, אך ישנן משפחות פלסטיניות מנכבדי ירושלים המתגאות בוותק רב יותר. משפחת נוסייבה, למשל, מייחסת את שורשיה בירושלים למאה השביעית, עם הכיבוש המוסלמי הראשון.
  4. ^ יהושע בן-אריה וישראל ברטל (עורכי הכרך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שמיני: שלהי התקופה העות'מאנית, חלק ב, עאדל מנאע, 2. האוכלוסייה הערבית: חברה, כלכלה וארגון, עמ' 164.