נרודניקים
נַרוֹדניקים (ברוסית: Народничество, נַרוֹדנִיצֶ'סטבוֹ) הוא שמם של מהפכנים רוסים בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19. יחודם של הנרודניקים הוא בכך שכפרו בפרוגרמה המרקסיסטית לפיה חברה צריכה לעבור לשלב הקפיטליסטי כדי שמעמד הפועלים יוכל להתקומם וליצור חברה סוציאליסטית. לדעתם, ניתן ליצור חברה לא רכושנית מתוך חברה חקלאית לא תעשייתית, כפי שרוסיה הייתה בתקופתם. המונח "נרודניק", פירושו ברוסית "עממי".
יעדים ועקרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבסיס האידאולוגיה של הנרודניקים היו חיבורים של אלכסנדר הרצן וניקולאי צ'רנישבסקי. למרות שדעות המייסדים היו דומות, היו גם כמה הבדלים עקרוניים שניתן לראות בהיעדר איחוד אידאולוגי בין הנרודניקים.
בשנות ה-30 של המאה ה-19 אלכסנדר הרצן היה תומך נלהב של פילוסופית גאורג וילהלם פרידריך הגל. לאחר המהפכות באירופה בשנים 1848–1849 הוא התאכזב מההסדר החברתי והפוליטי הקיים באירופה וחשב שלרוסיה צריכה להיות דרך אחרת. הוא העריך מאוד את ההסדר הקהילתי של הכפר הרוסי. בהתאם לכך, הוא דגל בהתפתחות הדרגתית של החברה הרוסית על בסיס העקרונות של הקהילה הכפרית ברוסיה. לצורך כך, דרוש היה לפתח את האיכרים ובמהלך ההתפתחות ההדרגתית של החברה ניתן היה להגיע לחברה נאורה.
הקונספט ההדרגתי לא התאים לניקולאי צ'רנישבסקי. הוא דגל בכך שאין הבדל מהותי בין החברה הרוסית לבין החברה במערב אירופה. לדעתו אין לשלול את המהפכה ככלי לשינוי השלטון. כמו הרצן, הוא הכיר בחשיבות הכנת החברה הרחבה לשינוי שלטוני, אך לדעתו הכוח המוביל יהיה מעמד הביניים ולא האצילים. הוא דגל בכך שיש לשחרר את האיכרים ולתת להם אדמה לעיבוד, לבצע רפורמות נרחבות במנגנון המדיני, להכריז על אספת נציגי כל המעמדות ולשאוף למשטר שמבוסס על חוקה. הוא היה מודע שלא ניתן להגיע ליישום מטרות אלו בפרק זמן קצר. רדיקלים שתמכו בו ראו ברעיונות שלו את הקריאה לקידום מהפכה ולא קריאה לעבודה ממושכת לשינוי הדרגתי של החברה.
שתי הגישות היו סיבה לקיום שני זרמים בתנועת הנרודניקים - הזרם ההסברתי-ליברלי וזרם המהפכני-רדיקלי. עד לשנת 1881 הזרם המוביל היה הזרם המהפכני. לאחר 1881 הזרם ההסברתי נהפך למוביל.
הנרודניקים היו מגוונים בדעות. מה שאיחד אותם הוא ההתנגדות לחברה קפיטליסטית שהחלה להתפתח ברוסיה, רצון למנוע את התפתחותה ברוסיה, שאיפה לשינוי שלטוני וקידום ככל הניתן של בעלות משותפת על מפעלים ואדמות. כתוצאה מכך שדעות אלו היו פופולריות מאוד בחברה הרוסית של המחצית השנייה של המאה ה-19, השלטונות לא חיפשו חלופות ליברליות וכל בעל דעות ליברליות היה נחשב למהפכן מסוכן. בסופו של דבר, זה קידם את קריסתו של השלטון.
אידאולוגיית הנרודניקים קשורה באופן ישיר להתפתחות האינטליגנציה הרוסית. הרעיון המרכזי - תאוריה של פיתוח רוסיה ללא שלב קפיטליזם תוך ניצול ופיתוח של הקומונה הכפרית היה במרכז הפילוסופיה הרוסית במאה ה-19. בהתאם לרעיון זה, ההתפתחות הייתה צריכה להתבצע באמצעות אמונה למורל גבוה. "מעשים טובים מסוגלים לשנות את העולם" זה היה המוטו המרכזי. כתוצאה מכך הנרודניקים מאופיינים בהקרבה עצמית. רבים מהנרודניקים ניסו על בסיס דוגמה אישית להראות יכולת הקמת טיפוס חדש של תרבות. האידיאלים של הנרודניקים השפיעו מאוד על החברה הרוסית. השפעתם מורגשת גם בתנועת הציירים הרוסים "הנודדים" וקבוצת מלחינים "החמישה". בספרות הרוסית רעיונות הנרודניקים הורגשו אצל ניקולאי צ'רנישבסקי, איוון טורגנייב, גלב אוספנסקי ולב טולסטוי.
תנועת הנרודניקים הרוסית קיבלה תנופה לאחר שחרור האיכרים הצמיתים בשנת 1861 (בידי הצאר אלכסנדר השני), צעד שסימן את קץ עידן הפיאודלי ברוסיה. הנרודניקים טענו כי הצמיתים המשתחררים הופכים מחדש לעבדים-בשכר, והבורגנות החליפה את השיטה הקודמת של הבעלות על הקרקעות ועל הצמיתים. הנרודניקים חתרו להפוך לכוח פוליטי שילחם בתופעה זו. הנרודניקים חשבו בנוסטלגיה על כמה מההיבטים של העבר. אמנם הם התנגדו לשיטה הישנה של בעלות פיאודלית על קרקעות, אך הם התנגדו גם לתופעה החדשה של איכרים התלושים מאדמתם וקוננו על חורבנה של הקומונה הרוסית הישנה "אובשצ'ינה".
הנרודניקים האמינו בדרך כלל כי השיטה הקפיטליסטית איננה תוצאה מחויבת המציאות בעידן המהפכה התעשייתית, וכי ניתן לדלג על השלב הקפיטליסטי ולהתקדם ישירות אל שלב סוציאליסטי בחברה ובכלכלה.
הנרודניקים האמינו שמעמד האיכרים החדש הוא המעמד המהפכני שיצליח לבסוף לסלק את שיטת המונרכיה הצארית. הם ראו את הקומונה הכפרית כחממה לסוציאליזם. יחד עם זאת, הם האמינו כי האיכרים לא יגיעו לשלב המהפכני בכוחות עצמם, וכי תפנית היסטורית שכזו תתחולל רק ביוזמתם של גיבורים יחידי סגולה, אשר יצליחו לעורר את האיכרים הרדומים או הפסיביים ולהובילם למהפכה.
אחד האידאולוגים החשובים של הנרודניקים היה מיכאיל בקונין. בהתאם לתאוריה של בקונין, הרוסים הם מתנגדי השלטון מטבעם. לכן המהפכנים צריכים רק לארגן את המרד המסיבי של האיכרים הרוסים. הוא אף סבר שמטרת המרד צריכה להיות לא רק ביטול השלטון הנוכחי, אך גם אי-קיום שום שלטון חדש. הוא היה ראש של הענף האנרכיסטי בתנועה.
פיוטר לברוב היה אידאולוג של הזרם ההסברתי. הוא דגל בכך שהמשכילים צריכים לאמץ את האידאולוגיה הסוציאליסטית, להעביר אותה לאיכרים ובכך לקדם את המהפכה תוך תהליך הסברתי ארוך. דעותיו היו מובילות בשנות ה-60, אך במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19 הזרם המהפכני היה פופולרי יותר.
פיוטר טקצ'יוב כמו לברוב הכיר בכך שהאיכרים אינם מוכנים להובלת המהפכה. הוא לא האמין בדרך מיוחדת לרוסיה והבין שהתפתחות רוסיה לכיוון קפיטליזם היא הדרך הטבעית. הדרך היחידה לעצור את התהליך היא מהפכה סוציאליסטית. הוא חשב שהמשכילים צריכים להוביל את המהפכה ולאחר תפישת השלטון העם צפוי להצטרף. הוא דגל בכך שמהפכה תבוצע על ידי ארגון קטן ולאחר הפיכה שלטונית יצרף את העם לשלטון.
התפתחות וארגונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנות ה-60
[עריכת קוד מקור | עריכה]הארגון הראשון שניתן לשייך לנרודניקים היה חוג שהוקם באוניברסיטת חרקוב ושהיה קיים בשנים 1856–1858. לאחר מכן, רוב החברים עברו למוסקבה. חברי הארגון חשבו שהדרך היחידה לשינוי שלטוני ברוסיה יהיה מהפכה. המשטר הרצוי לדעתם היה רפובליקה פדרטיבית עם פרלמנט קבוע.
בשנים 1861–1864 בסנקט פטרבורג פעל ארגון מהפכני "זמליה אי ווליה". חבריו רצו לפעול ליצירת תנאים למהפכה וחשבו שרפורמת 1861 עשויה ליצור אותם. הארגון עיבד תוכנית פעולה אך לא קיבל תמיכה משמעותית בציבור. בסופו של דבר הארגון התפרק עוד לפני שהתגלה על ידי השלטונות.
בשנת 1866, הוקם ארגון חדש ובראשו עמד ניקולאי אישוטין. הארגון דגל בהכנת מהפכה שהכוח המוביל שלה תהיה אינטליגנציה. הם יצרו קשר עם מהפכנים פולנים והקימו סניפים במספר ערים. בהתאם לרעיונות של ניקולאי צ'רנישבסקי הם הקימו מספר בתי מלאכה ובתי ספר שהיו צריכים להיות בסיס לתעמולה ולהוות קשר עם העם. בשנת 1866 לארגון כבר היה מבנה ברור שכלל את ההנהגה, חברי הארגון המחתרתי וארגונים לגליים שפעלו כארגוני תמיכה הדדית. במקביל חברי הארגון הכינו בריחה של צ'רנישבסקי מגלות. פעילות הארגון הופסקה בעקבות התנקשות באלכסנדר השני (הצאר לא נפגע) שביצע אחד מחברי הארגון ללא תיאום עם הנהגת הארגון. בעקבות ההתנקשות נעצרו כ-2,000 פעילים שבחלקם נשפטו. 36 חברי הארגון נשפטו, מבצע התנקשות הוצא להורג ואישוטין עצמו נאסר במבצר שליסלבורג ואיבד את עצמו לדעת.
בשנת 1869 בסנקט פטרבורג הוקם ארגון חדש - "נרודנייה רספרבה" (Народная расправа). בראש הארגון עמד סרגי נצ'אייב והיו בו 77 חברים. נצ'אייב עצמו דגל בטרור ללא מעצורים וגבולות. כאשר אחד מחברי הארגון התנגד לכך, הוא הואשם בבגידה והוצא להורג. שלטונות ראו בכך רצח על רקע פלילי, נצ'אייב הועמד למשפט. לאחר קריסת ארגון זה, רוב חברי התנועה התרחקו מטרור כדרך פעולה אפשרית.
שנות ה-70
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנות ה-70 במספר ערים הוקמו חוגים ששמו בראש ובראשונה ניקיון כפיים ואתיקה מהפכנית. בשנת 1871 התארגן ארגון גדול בשם "הארגון התעמלה הגדול". בראשה עמד ניקולאי צ'איקובסקי. בין החברים הבולטים היו מארק נתנסון, סופיה פרובסקאיה ופיוטר קרופוטקין. חברי הארגון העריכו מאוד את מיכאיל בקונין וראו בו אידאולוג של הארגון.
בשנת 1874 חברי ארגון וארגונים נוספים החליטו על "הליכה לעם" (хождение в народ). זה היה מבחן רציני לאידאולוגיה של הארגון. מאות סטודנטים ומשכילים צעירים התלבשו בבגדי איכרים והלכו לכפרים של מרכז רוסיה. בכפרים הם ניסו להסביר לאיכרים שלא ניתן לסבול יותר את שלטון הצאר. אומנם עד מהרה התברר שהעם בכפרים אינו דומה לעם בספרי הארגון. האיכרים התייחסו לתעמלנים בחשדנות ותיאורית בקונין על כך שהעם מוכן למהפכה קרסה. התאוריה התנגשה באמונה של העם בצאר טוב וצודק. בסתיו 1874 ההליכה לעם נעצרה. השלטונות החלו במאסרים ומשפטים. עד לסוף 1875 נאסרו כ-900 חברי הארגונים ומספר רב של תומכים. במשפט הגדול "משפט 193" נשפטו רבים מחברי ארגון.
בעקבות קריסת הליכה לעם, בשנת 1876 הוקם ארגון חדש "זמליה אי ווליה" (בשנות ה-60 של המאה ה-19 כבר היה קיים ארגון באותו שם, אך הוא פורק). בארגון היו מספר חברים בולטים: גאורגי פלכנוב, אנדרי ז'ליאבוב, סופיה פרובסקאיה, מארק נתנסון, ורה פיגנר. הארגון הוקם כארגון מחתרתי לכל דבר. בראשו עמד מרכז עם מדורים שהיו כפופים לו. במספר ערים מרכזיות הוקמו סניפי הארגון. הארגון דגל התעמולה רחבה. ב-6 בדצמבר 1876 אורגן מצעד ראשון ברוסיה. במצעד הופיע גאורגי פלכנוב והתנוסס דגל הארגון (הדגל האדום). אומנם, רדיקלים שהיו בין חברי התנועה לחצו על מעבר לפעילויות אקטיביות. הלחץ היה חזק במיוחד בדרום רוסיה. כתוצאה מהלחץ בוצעו מספר פעולות - התנקשות בראש העיר בסנקט פטרבורג בפברואר 1878, והתנקשויות נוספות באודסה, קייב וחרקוב. פעולות טרור התרחבו בהדרגה. כתגובה לפעילות זו השלטונות החלו במעצרים. תוך שנתיים נערכו עשרות משפטים, הנשפטים קבלו עונשים של עד 15 שנות מעצר ו-16 הוצאו להורג. למרות הכול, חלק מחברי התנועה שאפו להתחיל הכנת התנקשות בצאר. חלק משמעותי של חברי התנועה התנגדו לכך היא העריכו שתגובת השלטונות תהיה קשה מאוד ותשים קץ לתנועה. על רקע זה, ב-15 באוגוסט 1879 הארגון התפלג ל-2 קבוצות: נרודניה ווליה והחלוקה מחדש השחורה.
שנות ה-80 המוקדמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תומכי המדיניות מסורתית הסברתית שהיו מיעט בארגון (גאורגי פלכנוב, לאוניד דיוטש, פאבל אקסלרוד, ורה זסוליץ' ועוד) הקימו את "חלוקה מחדש השחורה" (Чёрный передел) והכריזו על עצמם כממשיכי דרכם של הארגון הקודם. הקבוצה בסנקט פטרבורג כללה 22 חברים ובסך הכול היו בארגון כ-100 חברים. בשנת 1880 פורסם העיתון של הארגון. בסך הכול הם הצליחו לפרסם 4 מהדורות בלבד. בשנת 1880 ראשי הארגון עזבו את רוסיה. הארגון המשיך להתקיים, אבל הגרעין הראשי היה במוסקבה. עד לסוף 1881 הארגון הפסיק להתקיים - בחלקו עקב גל המעצרים של השלטונות ובחלקו עקב מעבר לארגונים אחרים. ראשי הארגון שהיו באירופה הכירו רעיונות של קרל מרקס ובשנת 1883 הקימו ארגון רוסי מרקסיסטי ראשון - שחרור העמל (Освобождение труда).
תומכי השיטות המהפכניות הקימו את נרודניה ווליה. במהלך שנת 1879 אורגנו 8 ניסיונות התנקשות בצאר, אך כולם נכשלו. ב-1 במרץ 1881 הארגון הצליח לבצע התנקשות באלכסנדר השני ולהורגו. בעקבות גל מעצרים לאחר הריגת הצאר, גם חברי הארגון נעצרו ונשפטו. 3 מראשי הארגון הוצאו להורג, רבים נשפטו לגלות לסיביר לכל חייהם.
סיום המאה ה-19
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר קריסת נרודניה ווליה בראש הנרודניקים עמדו תומכי הזרם הליברלי. רעיונות של מהפכה וטרור לא היו נראים ריאליים. במקום זאת, ראשי התנועה דיברו על הרפורמות הדרגתיות בלבד. תפקיד המשכילים היה לעזור לאיכרים להסתדר בתנאי כלכלת שוק קשים. הם בקשו מרופאים, אגרונומים, מורים לעזור לאיכרים הפשוטים. מבחינת השפעתם על החברה - היא הייתה פחותה באופן משמעותי מזו של הנרודניקים של שנות ה-70 של המאה ה-19.
החל ממחצית שנות ה-80 של המאה ה-19 הפעילות המחתרתית נהפכת להיות פחות ריכוזית עם דגש על העבודה בערי פריפריה. בסוף דצמבר 1886 בסנקט פטרבורג הוקם ארגון חדש - "הפלג הטרוריסטי של מפלגת נרודנייה ווליה" («Террористическая фракция партии „Народная воля"») בין חברי הארגון היה אלכסנדר אוליאנוב (האח הבכור של ולדימיר איליץ' לנין) וברוניסלב פילסודסקי, אחיו של יוזף פילסודסקי. הארגון הכיר בכך שקפיטליזם הוא עובדה קיימת ויש לבסס את המהפכה על פועלים ולא על איכרים. במרץ 1887 הם ניסו להתנקש בצאר אלכסנדר השלישי. הניסיון נכשל, חמישה מראשי הארגון הוצאו להורג, היתר נשלחו לסיביר.
במחצית שנות ה-90 נעשה ניסיון לאחד את כל הארגונים אך הניסיון נכשל. בהדרגה, לאור התרחבות המרקסיזם ברוסיה, ארגוני הנרונדיקים איבדו את השפעתם.
לקראת סוף שנות ה-90 התחדש בהדרגה אינטרס לפעילות מחתרתית והוקמו מספר ארגונים קטנים. בתחילת המאה ה-20 הם היו בסיס להקמת המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית ברוסיה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תיאור התנועה (ברוסית)
- topic/narodnichestvo נרודניקים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
