ריינקה שועל

וילהלם פון קולבאך, "ריינקה שועל" כמנצח. איור, פורסם ב-1846; חרוט בנחושת על ידי אדריאן שליך, מינכן

רֵיינֶקֶה שׁוּעָל (בגרמנית: Reineke Fuchs) הוא הדמות הראשית של אפוס בחריזה ובפרוזה, שהמסורת שלו מתחילה בימי הביניים באירופה. נוסח בחרוזים בגרמנית תחתית, Reynke de vos , שנדפס בליבק ב-1498, הפך לרב מכר בארצות דוברות גרמנית במאה ה-16. הוא מספר כיצד ריינקה השועל הרשע, מציל את עצמו מכל המצבים המסוכנים באמצעות מעשי זדון ושקרים מתוחכמים, ובסופו של דבר יוצא מנצח מול מתנגדיו.

המהדורות בשפות גרמניות עיליות שיצאו לאור מאז המאה ה-16, במיוחד תרגום הפרוזה של יוהאן כריסטוף גוטשד ב-1752, העבירו את הסיפור בגרסתו בת מאות השנים לשפה הגרמנית כמעט ללא שינוי עד היום. היצירה ודמות הכותרת שלה היוו השראה למתרגמים, סופרים ומאיירים מאז אמצע המאה ה-16. צורת השם Reineke Fuchs המשמשת כיום נקבעה על ידי הפואמה האפית של יוהאן וולפגנג פון גתה באותו השם .

סיפורו של ריינקה

עמוד מתוך Reyneke Vosz de olde,‏ 1592: הדוב והזאב מופשטים מפרוותם, שמהם מייצרים למלך נעלי הליכה ותרמיל שנעשה עבור ריינקה, ובו הוא שולח לו את ראש הארנבת לאמפ.

תוכן

הסיפור, שהודפס החל מסוף המאה ה-15, מורכב משני חלקים, שכל אחד מהם מספר על אירוע בחצר המלוכה. האריה נובל, מלך החיות, הזמין אנשים ליום החווה בפנטקוסט. הנוכחים, גדולים וקטנים, במיוחד איזגרים, הזאב, מתלוננים על מעלליו של השועל ריינקה, שאינו נוכח, ודורשים להענישו. בראון, הדוב, והינץ, החתול, נשלחים בזה אחר זה להביא את ריינקה מטירת מלפרטוס שלו לחצר המלוכה. שניהם נכשלים, ריינקה מסכן את חייהם בכוונה, והם נמלטים בקושי מהמוות לאחר שעברו התעללות קשה.

המלך לוקח את העלבון באופן אישי ואוכף את הופעתו של ריינקה בבית המשפט. גזר הדין הוא מוות. כשהוא מתחת לגרדום, ראשו כבר בלולאה, מצליח ריינקה להמציא סיפור שקרי של בגידה ואוצר זהב במסווה של וידוי, המכריז על הדוב בראון והזאב איסגרים כבוגדים והופך את האריה נובל לחמדן. ריינקה משתחרר ויוצא לרומא בתואנה של עלייה לרגל. הבגידה של ריינקה מתבררת לאחר שהוא שולח את ראשו הנשוך של בן לווייתו, מאסטר לאמפ, הארנבת, בחזרה אל המלך. שמם של בראון ואיסגרים מטוהר בחסדו של נובל.

לאחר שגרימברט, הגירית, הביאה שוב את ריינקה לחצר המלוכה, מתנהל משפט שני שבו מתגלים מעשי פשע נוספים של ריינקה שמוזכרים בנאומים של התביעה וההגנה. ריינקה מתייחס לכל מיני מעשים טובים של משפחתו בבית המשפט, במיוחד הצלת אביו החולה של נובל על ידי אביו שלו. עם זאת, האשמתו של איזגרים כי ריינקה חילל את כבודה של אשתו ג'ירמונד מוביל את נובל להחליט לתת לאיזגרים ולריינקה להתחרות זה בזה בדו-קרב פומבי. עבור השועל, זה אומר גזר דין מוות שני, כי הוא נחות פיזית מהזאב. ריינקה מנצח בכך שהוא הופך את הזאב לנכה בהתנהגות לא ספורטיבית כואבת. זה משכנע את הקהל וגורם למלך נובל למנות את ריינקה למועצתו ולקנצלר האימפריה.

מאפיינים

גיבוב השקרים של השועל מביא להעצמה של הצביעות, הזדון ומעשי האלימות שלו, שמהם מתפתח הדו-קרב בעקביות בסופו של דבר, בדומה למה שמכונה "העימות הסופי" בז'אנרים של סרטים קלאסיים. המבנה הפנימי של הסיפור מורכב מחיבור של עלילות משנה של פרקים שבהם השועל מתמודד עם יריבים או מצבים המאתגרים אותו; הפרקים משמשים גם לנרטיבים פנימיים, אשר - כמו בנאומי האישום וההגנה או לרגל הודאתו של ריינקה - לא רק משמשים להגברת הפעולה הנוכחית, אלא גם מאפשרים למעורבים לקבל נקודות מבט שונות על מעשיו של ריינקה. מאז המאה ה-15, הטקסט מחולק לפרקים וספרים.

בעלי החיים ב"ריינקה שועל" הם יצורים אנתרופומורפיים; הם מקבלים אישיות אינדיבידואלית בכך שיש להם שמות פרטיים, והם ניחנים במאפיינים אנושיים. במעשיהן הדמויות עוקבות אחר הטבע החייתי שלהן מחד וכללי הדו-קיום האנושי מאידך. האירוע מכיל מניעים המשותפים לכל היצורים החיים, כמו חיפוש אחר מזון או בריחה מרדיפות, וכן מרכיבים של סדר אנושי בלעדי, כמו ניאוף או צורות האשמה והגנה בבית משפט. הדמויות המכריעות לעלילה, במיוחד נובל, בראון, ריינקה ואיזגרים, מתאפיינות ביהירות, טיפשות, ערמומיות ותאוות בצע; מאפיינים אלה נמשכים בדמויות המשנה הרבות ובגורלותיהן, ומורחבים לכדי פנאופטיקון שבו הטרגדיה האנושית של כוח, אלימות ומוות מוצגת כקומדיה של חיות.

אפוסי השועלים של ימי הביניים

שועל מצוי

אבאינוס: השועל והכלב (לטינית). המאה ה-10, קלף. הספרייה הלאומית של צרפת

ניתן למצוא את ה"שועל הערמומי" באגדות של אזורים בעולם שבהם הסוג שועל נפוץ, כמו אירואסיה, אמריקה הצפונית ואגן הים התיכון. באירופה הוא הופיע בספרות העת העתיקה. אחד מהמשלים של איזופוס מספר על שועל המרפא אריה חולה; מאמינים שמוצאו של ריינקה נמצא שם. בימי הביניים באירופה, ניתן למצוא לאורך כל הדרך סיפורי בעלי חיים עם שועל; למשל, האגדות בלטינית של פדרוס , בבריוס ואביאנוס , בהשראת איזופוס, הופצו בכתבי יד. מאז המאה ה-12 הופיע השועל גם כדמות תומכת, בשמות ריינארדוס (Reinardus), רנארט (Renart), ריינהארט (Reinhart), ריינארט (Reynaert) או ריינארד (Reynard) שהם שמות הנגזרים מהתכונות שייחסו לו, הלחם בסיסים של regin - (=עצה) ו-hart (=חזק, אמיץ).

הריינארדוס הלטיני של ימי הביניים

האפוס Ecbasis captive נחשב לגרסה הספרותית הראשונה באורך של אפוס שבה השועל ממלא תפקיד. זו סאטירה בלטינית מסנט אוור ליד טול (בצפון-מזרח צרפת של ימינו), שנכתבה בסביבות 1040, המספרת על יום דין לאריה עם תביעות משפטיות נגד שועל.

האפוס Ysengrimus מיוחס למחבר לא ידוע מגנט, אולי ניווארדוס מגנט , אפוס על בעלי חיים בלטינית, שהושלם ב-1148, שבו ממלא הזאב יסנגרימוס (בכתבי היד גם איסנגרימוס, יסגרינוס ואיסגרינוס) את התפקיד הראשי ונלחם ללא הרף עם היריב שלו ריינארדוס, השועל. כאן, לראשונה, שתי החיות נושאות את השמות שאיתם הן מזוהות בכל הטקסטים המאוחרים יותר. האפוס הוא סאטירה על מעמד הנזירים; יסנגרימוס הוא הנזיר, יריבו ריינארדוס העמאי. היצירה, שגם גרסה מקוצרת שלה מהמאה ה-14, Ysengrimus abbreviatus, שרדה, זכתה לתשומת לב מועטה במאה ה-15; ההרמזים והפולמוסים שבה היו אז כבר מיושנים.

הריינהארט בשפת העם של ימי הביניים

הטקסטים בכתב יד מראים שסיפורו של ריינקה התמצה יותר ויותר לכדי חיבור ספרותי שחצה את גבולות השפה באמצעות אוספי סיפורי בעלי חיים בודדים והתמזגותם בשפות העם השונות של ימי הביניים באירופה. הגרסה בשפה הגרמנית התחתית שהודפסה ב-1498 התבססה על גרסאות הולנדיות שמקורן בצרפת.

הרומן של רנאר

מהרומן של רנאר. כתב יד מהמאה ה-14. הספרייה הלאומית של צרפת

היינריך: ריינהרט שועל. כתב יד, כ. 1320–1330; ספריית אוניברסיטת היידלברג

בין השנים 1170 ל-1250, נכתב בשפה העממית בצפון צרפת הרומן של רנאר : השועל החכם רנאר (Renart) מנצח בפרקים רבים, בין היתר, את האריה החזק (Noble - נובל) ואת הזאב הטיפש ותאב הבצע (Ysengrin - יסנגרן). הרומן מורכב ממה שנקרא ענפים ( branche) מאת מחברים שונים, שמספרם וסידורם משתנים ב-20 כתבי היד והפרגמנטים ששרדו ומרכיבים יחד כ-25,000 חרוזים. נראה שהאינדיבידואליזציה של בעלי חיים באמצעות שמות פרטיים בולטת יותר ויותר בענפים. הסיפורים מציגים מאפיינים של העולם חצר המלכות, שנציגיו ומעשיהם זוכים לפרודיה על ידי ערבוב של התנהגות של בני אדם ובעלי חיים; רנאר הוא הברון המרדן שמאיים כל הזמן על כוחו של מלך החיות, האריה נובל. הסיפור המסופר בענף 11 נחשב יסודי להתרחבות החומר במאה ה-13; הוא מספק כיצד רנאר מפתה את הלביאה בזמן שנובל נמצא במסע צלב.

באזור דובר השפות הרומאניות כבר היה שפע של שירים על שועלים במאות ה-12 וה-13 והתפתחה מהם מסורת מוצלחת משלו. בסביבות 1261 הופיע Renart le bestourné ("רנאר לה בסטורנה" – "השועל ההפוך") של ריטבף, המכיל למעלה מ-8,000 חרוזים, בסביבות 1270, ה-Le couronnement de Renart ("ההכתרה של רנאר") בן 3,398 חרוזים, ולאחר מכן בשנת 1289, Renart le nouvel ("רנאר החדש") של ז'קמאר ז'ילה באורך של 8,048 חרוזים, במחצית המאה ה-14. לבסוף, במאה ה-19, היה ה-Renart le contrefait ("רנאר המזויף") עם כ-40,000 חרוזים.

עם זאת, רק הרומן של רנאר, שהשפיע גם על השפה הצרפתית העתיקה בימי הביניים, היה רלוונטי לריינקה בשפה הגרמנית התחתונה של 1498.

ריינהארט שועל

היינריך (המכונה der Gleißner – "הצבוע") מאלזס כתב בגרמנית עילית תיכונה את "ריינהארט השועל" (Reinhart Fuchs) בסוף המאה ה-12. חלקים מסוימים באפוס בחרוזים ממחישים את התייחסותו לרומן של רנאר, שהמבנה המחזורי-אפיזודי שלו נמצא כאן, עם זאת, ממוסגר בעלילה ליניארית הולכת ומסתבכת. הסיפור מראה תכונות ביקורתיות חברתית, וכסאטירה מזהירה, גם נוקט במפורש עמדה נגד בית הוהנשטאופן. היינריך מסיים בשורת מחץ ייחודית: השועל מרעיל את האריה בסופו של דבר.

היצירה היא אפוס החיות היחיד בשפה הגרמנית מתקופה זו, ששרדה בשלושה כתבי יד מהמאות ה-13 וה-14. לא היו עריכות של מחברים אחרים. בראשית ימי הדפוס לא נעשה שימוש נרחב בריינהארט שועל; הוא התגלה מחדש במאה ה-19 על ידי יעקוב גרים.

היסטוריה של ריינארט

במאה ה-13, כתב פלמי בשם וילם גרסה בהולנדית תיכונה בשם Van den vos Reynaerde , שבה ניתן למצוא גם עקבות של הרומן של רנאר. גרסתו של וילם מספרת על יום בית המשפט של האריה, ההאשמות נגד השועל הנעדר וכיצד הוא מרמה את שני השליחים, הדוב והחתול. זה מסתיים בגזר דין מוות נגד השועל והמצאתו את סיפור השקר שבעזרתו הוא מוציא את ראשו מחבל התלייה, כמו גם הבטחתו לעלות לרגל לרומא ובגידתו לאחר מכן. בניגוד ל"ריינהארט שועל" הדידקטי למדי, עבודתו של וילם מאופיינת בשמחה חסרת מעצורים בסיפור סיפורים ובהצטברות של רעיונות משתנים. אולי בעקבות הסוף הפתוח - טיהור הדוב והזאב לאחר בגידת ראש הארנבת של ריינקה - העבודה נערכה בסביבות 1375 על ידי מחבר לא ידוע שהרחיב משמעותית את הסיפור כהיסטוריה של ריינארט ובנה את המבנה של המשפט הכפול. שני השירים בחרוזים רשומים כעת כ-Reinaert I ו-Reinaert II. הגרסה של וילם הפכה לספרות לאומית הולנדית; העיירה הולסט , המוזכרת באפוס, הקימה אנדרטה לריינארט.

מהדורות נוספות

Reinaert II נערך פעמיים נוספות בראשית ימי הדפוס, אחת בפרוזה, נדפסה על ידי חרארד לאו בחאודה בשנת 1479 תחת הכותרת Historie van reynaert die vos, אשר הודפסה מחדש בשנת 1485 על ידי יעקב יעקבס ואן דה מיר בדלפט. השני, גרסה בחרוזים עם הערות פרוזה, הופיע בין 1487 ל-1490 באנטוורפן, שוב נדפס על ידי חרארד לאו, שבינתיים העתיק את משרדו לשם.

מהולנד ריינארט הגיע גם לאנגליה בתור ריינארד (Reynard); השפעות על ההתפתחות באירופה של החומר לא הוכחו בבירור. בשנת 1481, הדפיס ויליאם קקסטון את The History of Reynard the Fox ("ההיסטוריה של ריינארד השועל"), תרגום לאנגלית של גרסת הפרוזה ההולנדית של מהדורת חאודה מאת חרארד לאו.

תרגום ליבק מודפס של Reynaert II לגרמנית תחתית עם "ריינקה" (Reynke) כפרוטגוניסט העביר את הסיפור ההולנדי המאוחרים של ימי הביניים בתוכן, במבנה ובצוות שלו עד ימינו באמצעות הפצת ההדפסות מחדש והתרגומים שלו.

המהדורה של ליבק מ-1498

מבוא לפרק הראשון בספר הראשון של המהדורה של ה-Reynke de vos שנדפס על ידי הנס ואן גטלן ב-1498; ספריית הדוכס אוגוסט, וולפנביטל

בשנת 1498 פרסם הנס ואן גטלן את היצירה Reynke de vos ("ריינקה שועל") בבית הדפוס מונקופף שלו בליבק, פואמה בגרמנית תחתית ב-7,791 פסוקים מחורזים בזוגות, הפרקים מחולקים לארבעה ספרים באורכים שונים ושניים מהם כוללים הערות בפרוזה. הפרקים הבודדים צורפו להערות בפרוזה, שהתייחסו למאורעות בחיי היומיום של הקורא ואשר ידועות כיום כ"הערות קתוליות". המהדורה אוירה בשפע של 89 חיתוכי עץ.

סיפורו של ריינקה, ששמו הוא הקטנה בגרמנית תחתית של ריינארט או ריינהארט, מתרחש בפלנדריה, כפי שניתן לראות מכמה אזכורים בטקסט, כמו לעיר גנט; בנוסף, הינרק ואן אלקמר , שאת שמו ניתן לשייך גם לאזור דובר ההולנדית, הכריז על עצמו בהקדמה כמתווך ועורך הסיפור. שמו כמחבר וכן המידע על עצמו ידועים רק ממהדורה זו והמחבר היה שנוי במחלוקת כבר במאה ה-19; כומר אלמוני מליבק נחשד גם הוא כעורך. לא ידוע על איזה מקור מבוססת המהדורה של ליבק. עם זאת, ניתן לראות בוודאות שהמודל בו נעשה שימוש חוזר בסופו של דבר ל-Reinaert II.

הספר נשמר בשלמותו רק באינקונבולה אחת, השוכנת בספריית הדוכס אוגוסט, בוולפנביטל . אף על פי כן, הוא ביסס את המשך שימור סיפורו של ריינקה בארצות דוברות גרמנית בעקבות הדפסות חוזרות ונשנות שלו והטמעת הסיפור בציבור.

מהאינקונבולה ועד הספר העממי

החל ממהדורת ליבק משנת 1498, הסיפור בחרוזים בגרמנית תחתית של Reynke de vos התפשט למקומות של בתי דפוס אחרים במאה ה-16; בנוסף, הוא התפרסם מעבר לאזור דובר הגרמנית באמצעות התרגום שלו ללטינית. הסיפור הגיע לכל האזור דובר השפות הסקנדינביות דרך מהדורת ליבק והפך לספר עממי בצפון אירופה.

המהדורות של המאות ה-16 וה-17

Reyneke Vosz de olde, רוסטוק: סטפן מולמן עבור לורנץ אלברכט בליבק, 1592. עמוד השער

גרסת ליבק של Reynke de vos הודפסה מחדש ברוסטוק ב-1510 וב-1517. המהדורה המחודשת הראשונה לא שרדה; השנייה משנת 1517 הכילה רק 30 חיתוכי עץ והיו בה מספר קטן משמעותית של דפים מאשר האיקונבולה של ליבק. פער הזמנים בין המהדורות היה ארוך יחסית בהתחשב בהזדמנויות המכירה של פרסומי ספרים בעיר ההנזה. עובדה זו והיקפה המופחת משמעותית של המהדורה המחודשת ששרדה הובילו את המחקר להשערה שהסיפור לא זכה בתחילה לקבלת פנים ראויה לציון מהקהל.

תפוצה של Reyneke Vosz בגרמנית תחתית

סיפור ההצלחה האמיתי של ה-Reynke de vos החל בשנת 1539 במהדורה בשם Reyneke Vosz de olde, שנדפסה על ידי לודוויג דיץ ברוסטוק, אשר סופקה כעת עם פירושים מורחבים באופן משמעותי (מה שנקרא "ההערות הפרוטסטנטיות"). ל"ריינקה שועל" בגרמנית תחתית היו אחת עשרה מהדורות נוספות ברוסטוק, פרנקפורט והמבורג מ-1549 עד 1610. המהדורות היו שונות בפורמט ובתכונות. בשנת 1550 פרסם סיריאקוס יאקוב (Cyriacus Jacob), מוציא לאור בפרנקפורט, כרך יקר בפורמט קוורטו, אשר, עם זאת, השמיט את הערות הפרקים ולכן הסתפק ב-150 גיליונות. בנוסף בפרנקפורט, ניקולאוס באסי (Nikolaus Bassée) פרסם הדפס של ריינקה בפורמט אוקטבו זול; ההדפסים של פאול לאנגה (Paul Lange) מהמבורג מ-1604 ו-1606 וצאצא מאוחר יותר של ריינקה בגרמנית תחתית, 1660 מאת זכריאס דוזה (Zacharias Dose) בהמבורג, עקבו אחר מתכונת זו.

מהדורות בגרמנית עילית ולטינית

מתוך המהדורה הלטינית שהכין הרטמן שופר, שפורסמה בפרנקפורט, 1579; פורמט אוקטבו: ברונו, הדוב, מביא לרייניקה את מכתב הזימון למלך (איור לאחר הסדרה של ארהרד אלטדורפר משנת 1539).

עוד לפני מהדורת רוסטוק משנת 1549, פרסם סיריאקוס יאקוב בפורמט פוליו בפרנקפורט בשנת 1544 עם הכותרת Von Reinicken Fuchs, תרגום לגרמנית עילית של Reyneke Vosz, שנכתב כנראה על ידי מיכאל בויתר וכתוצאה מכך פרנקפורט הפכה למקום הדפוס החשוב ביותר למסורת ריינקה; עד תחילת מלחמת שלושים השנים הופיעו כאן 21 מהדורות בגרמנית עילית, חמש בגרמנית תחתית ושבע בלטינית. התרגום הראשון ללטינית נעשה על ידי הרטמן שופר בהתבסס על הגרסה בגרמנית עילית. הוא פורסם בשנת 1567 תחת הכותרת Opus poeticum de admirabili fallacia et astutia vulpeculae Reinikes, שיר על תככים וערמומיות השועל של רייניקה המדהים, מאת זיגמונד פייראבנד וסימון הוטר בפרנקפורט והכיל הקדשה ad divum Maximilianum secund ("לקיסר האלוהי מקסימיליאן השני"). המהדורה הודפסה מחדש עד 1612. בשנת 1588 הודפס עיבוד לטיני מגרמנית עילית של יוזף לאוטנבאך.

תרגומים

מאז המהדורה השנייה שלה ב-1574/75, המהדורה הלטינית של שופר הייתה תחת כותרת המשנה Speculum vitae aulicae ("מראָה של חיי בית המשפט"). במאה ה-17 זה הפך להזדמנות לתרגומים לשפות לאומיות שונות, כמו לאנגלית, שם התחרה ריינקה במסורת טקסט נפרדת שהייתה קיימת מאז המהדורה של קקסטון ב-1481, ולספרדית. התפשטות ריינקה באזור דובר שפות סקנדינביות באה בתחילה בעקבות מהדורת רוסטוק בגרמנית תחתית משנת 1539; התרגום הדני הראשון כבר הופיע בליבק ב-1555. ריינקה פורסם גם בשוודית בסטוקהולם ב-1621, עיבוד מתוך מהדורה לטינית שהודפסה בהמבורג ב-1604; תרגום לאנגלית משנת 1706 הלך גם הוא בעקבות גרסה זו של המבורג.

ספרים עממיים

בשנת 1650 פורסם עיבוד חופשי מבחינה פואטית לגרסה בגרמנית עילית של פרנקפורט, שעובד מחדש לפרוזה בסוף המאה ועבר כמה מהדורות. מבוסס על גרסת הבארוק, "שועל ריינקה הערמומי" ו"השועל הערמומי ריינקה חי" ו"בובן-שטוקה", הודפסו בהמבורג על ידי תומאס פון וירינג בין השנים 1690 ו-1700. ריינקה הפך לספר עממי, החומר לעיצובים חופשיים שעשו לקוחות פוטנציאליים מספקים הבטיחו מכירות מסחריות ובעיקר הגיעו לשוק כ"הדפסות ראשונות".

איורים

איור חיתוך עץ (ליבק, 1498)

איור חיתוך עץ (רוסטוק, 1539/1592)

איור חיתוך עץ (פרנקפורט, 1550), עותק הפוך של המקור של רוסטוק

Dialogus creaturarum : איור של שיחה בין ציפורים בפרק הראשון של הספר השני של מהדורת ליבק משנת 1498

האינקונבולום של 1498 הכיל 89 חיתוכי עץ, שגם נצבעו במהדורות מסוימות. האריזה היקרה מעידה על כך שההדפסה נועדה להימכר לעשירי ליבק. התמונות מציגות תמיד את האריה והלביאה בגלימות מלכותיות, בעוד נושאי החיות שומרים על טבעם, שאת המוזרויות שלהם ניסה המעצב לבטא; עם זאת, השועל לבוש בגלימה לתפקידו כנזיר. צורה מיוחדת של מהדורת ליבק הם מה שנקרא חיתוכי עץ Dialogus creaturarum , המציגים את הספר השני כהפסקה בצורת שיחה בין בעלי החיים המעירים על האירועים. תיאורי החיות כאן מצטמצמים יותר בעיצוב מאשר באיורי העלילה ומקבלים אופי סמלי דרך הקשר שלהם עם הטקסט.

למהדורת רוסטוק משנת 1539 עיצב ארהרד אלטדורפר , צייר חצר בשוורין, סדרה חדשה של חיתוכי עץ שבאמצעות עידון החיתוך פיתח והגדיל את הבעות הפנים של הדמויות בסביבתן. הסדרה איירה את שאר ההדפסות החוזרות של רוסטוק מהמאה ה-16. במקומות דפוס אחרים הוא הועתק ונחתך מחדש; האיורים נראו הפוכים ופרטי העיצוב השתנו באופן משמעותי. המהדורה בגרמנית תחתית ובלטינית, שהופיעו בפורמט האוקטבו השולט כיום מאז סוף המאה ה-16, קיבלו חיתוכי עץ חדשים בפורמט קטן; סדרה זו הופיעה בדפוס עד למהדורת המבורג של זכריאס ב-1660.

הערות

פרשנות על הספר הראשון בביקורת על נאמנות וחנופה בבית המשפט; הנס שנק מובא כדוגמה. מתוך: Reyneke Vosz de Olde, 1592

בהיסטוריה הארוכה של מהדורותיו לווה ריינקה בהערות המתעדות שינוי ברור בכוונותיהם של העורכים בהתאמה להכין את הטקסט כמעט ללא שינוי בקריאתו לציבור.

כותב ההערות הקתולי של מהדורת 1498 מכוון בבירור לקהל עירוני. הוא מנסה להרים מראָה של חטא לקורא על ידי הצגת הסיפור במובן של משל ופרשנותו ועל ידי הצגת השועל כשטן. אף על פי שהוא גם מבקר את הכנסייה, הוא בכל זאת מזהיר מפני עמאים שאומרים דברים רעים על הכומר. הפירושים תומכים בהנחה שעורך גרסת ליבק היה איש דת מהמסדר הדתי של העיר.

ההערות הפרוטסטנטיות שהודפסו ברוסטוק ב-1539 מבטאות השקפה שהשתנתה בבירור; הן שמו להם למטרה ביסודן לתקוף את הכנסייה, האפיפיורות, חיי הנזירים והחוק הקאנוני. לדוגמה, העורך לא רק מבקר את חייהן חסרי התועלת של הנזירות (ספר ראשון, פרק 18), אלא גם מבקר את מערכת שטרי המחילה, העלייה לרגל ותהליך הנידוי של הכנסייה (ספר ראשון, פרק 29), ובכך מדגיש את נקודת המבט שלו, של הרפורמציה הפרוטסטנטית. כמו כן, באופי היסודי של הערותיו, הוא מתייחס לטרוניות של זמנו, כגון הנוהג של השגת תפקידים בחצר המלוכה באמצעות "מתנות" (ספר 1). "ככזה, כביקורת על הכנסייה הישנה ועל התנאים החברתיים, השירה פיתחה את מלוא השפעתה וזכתה בחסות הקהל".

הגרסה בגרמנית עילית שפרסם סיריאקוס יאקוב בפרנקפורט ב-1544 מראה נטייה נוספת להאיר את השירה ב"ריינקה". כבר בכותרת ( Ander Teyl Des Buchs Schimpff un[d] Ernst [...] ), מהדורה זו מתייחסת לספר פופולרי אחר באותה תקופה: Schimpf und Ernst ("בושה ורצינות") מאת יוהאנס פאולי . העורך בגרמנית עילית מצהיר ב"הקדמה לקורא" שלו שהוא מתכוון לתקשר עם קודמיו, מתכנן לקצר את הערותיהם וגם רוצה להישאר בעילום שם. הערותיו מלמדות על שאיפות ספרותיות, למשל בכך שהוא תורם מדי פעם שיר במקום הערה, ובכך פותח את האפשרות שהוצעה כבר בכותרת להשתמש בדרך של הרמז כדי להשאיר לקוראים להחליט אם לפי הביקורת שלו הם מרגישים שפונים אליהם או לא.

גם אם ההערות במסורת שלהם, בהתבסס על גודלן בלבד, מחפות על הטקסט ולא פותחות אותו, הן ממחישות את ההתאמה המסוימת של הסיפור לוויכוחים הן עם המציאות החברתית והן עם יריב בהתאמה; ההצלחה יוצאת הדופן של ההיסטוריה של ריינקה מאז המאה ה-16 מיוחסת אפוא במיוחד להערות שבו.

מספר עממי לאפוס הרואי

ב-1711 פרסם פרידריך אוגוסט הקמן מחדש את האפוס מהגרסה שהודפסה בליבק מ-1498 בוולפנביטל עם הכותרת Reineke de Vos mit den Koker מתוך כוונה לעמת את הטון הבארוקי של העיבודים מהמאה ה-17 עם הגרסה המקורית; תחריט הנחושת בשער הראה שועל עם אשפת חיצים וחץ מול המלך נובל. הקמן כבר נתן הרצאות על Reineke Vosz כפרופסור בהלמשטדט בשנת 1709, לפיהן הוא הרשה לעצמו להשמיע הצהרות מרדניות נגד אנשים בעלי מעמד והוא לעג לדת, מה שהביא לכך שנאסר עליו להרצות ול-Consilium abeundi ("העצה לעזוב", למעשה פיטורים) הוא גורש מהעיר. ארבעים שנה מאוחר יותר, המהדורה של הקמן הפכה לתבנית לתרגום הפרוזה של יוהאן כריסטוף גוטשד.

ריינקה השועל של גוטשד

יוהאן כריסטוף גוטשד 1744

גוטשד: ריינקה השועל, נוסח פרוזה 1752. עמוד השער.

יוהאן כריסטוף גוטשד (1700–1766), חוקר ואחת הדמויות המשפיעות ביותר על חיי הספרות במאה ה-18, היה גם מומחה לספרות גרמנית עתיקה. בשנת 1752 הוא פרסם גרסת פרוזה של אפוס החיות תחת הכותרת Reineke der Fuchs ("ריינקה השועל") עם ברייטקופף בלייפציג ובאמסטרדם. בנוסף למהדורה של הקמן, הוא השתמש גם בתרגום חרוזי פרנקפורט לגרמנית עילית מ-1544 כמודל.

גוטשד שמר על החלוקה לארבעה ספרים, הדגיש בצורה בולטת את "היינריך פון אלקמר" בכותרת וכלל את הנוסח בגרמנית תחתית מ-1498 בנספח, אך ללא הערותיו. לפני גרסת הפרוזה שלו הקדומות מאת הינרק ואן אלקמר מ-1498 ואלו של ניקולאוס באומן ממהדורת רוסטוק מ-1549; לפרקים הבודדים מצורפים הערותיהם של אלקמר ושל באומן. בהקדמה שלו, גוטשד גם סיפק "השקפה היסטורית-ביקורתית" שבה דיווח על "הגיל האמיתי של הפואמה הזו" (קטע שני) בהתבסס על אוסף מקורות וכן תיעד ביבליוגרפית את "המהדורות והתרגומים" הקודמים (קטע ארבע). בניגוד לגרסאות הפרוזה שכבר זמינות, שלדעתו אינן נאמנות לטקסט או "כיום […] ניתנות לקריאה בשום מקום ללא סלידה וחוסר רצון", בקשתו הייתה לקרוע את ריינקה "מידי האספסוף". ו"להציג אותו בחזרה לעולם". לשים ידיים על העולם האצילי, החכם והשנון".

המהדורה אוירה ב-57 תצריבים של הצייר והגרפיקאי ההולנדי אלרט ואן אפרדינחן . הם מראים בעלי החיים בסביבתם הטבעית של הנוף ואת בתי המגורים האנושיים הנלווים, אך מבלי להצמיד להם סמל אנושי; מיקומם במבנה הכוח של הסיפור המסופר מובהר אך ורק באמצעות הבעות הפנים והתנועה של החיות. בדומה לסדרת חיתוכי העץ של המאות ה-15 וה-16, השועל לובש גלימה רק כאשר הוא מופיע כנזיר.

ריינקה שועל של גתה

יוהאן וולפגנג פון גתה, בסביבות 1787

אלרט ואן אפרדינחן: דוב מטופל ושועל מחייך. איור מתוך גרסת הפרוזה של גוטשד ריינקה השועל מ-1752

בינואר 1793, יוהאן וולפגנג פון גתה (1749–1832) החל בעיבוד של ריינקה שועל בחריזה, אותו השלים באפריל. בסוף אותה שנה יצאה היצירה לדפוס והופיעה באביב 1794 ככרך השני של הכתבים החדשים מאת המו"ל יוהאן פרידריך אונגר בברלין. הוא מורכב מ-4,312 חרוזים בהקסמטרים, מחולקים לשנים עשר קנטות, ואינו מכיל פרשנות.

התבנית לאפוס החיות הייתה גרסת הפרוזה של גוטשד מ-1752, אותה הכיר גתה מאז ילדותו. גתה החזיק גם ב-56 תצריבים מסדרת ריינקה שועל של אלרט ואן אפרדינחן, אותה רכש במכירה פומבית בשנת 1783. תכתבות של גתה עם הוצאת ברייטקופף בשנת 1782 בנוגע ללוחות הדפוס של אלרט ואן אפרדינחן המאפשרת לנו להניח שגתה היה מודע גם למהדורת דלפט של Historie van reinaert die vos משנת 1485 כשכתב את ריינקה שועל שלו.

מלבד הצורה הלשונית והסיווג החדש, גתה דבק מאוד במקור. כפי שהוא עצמו אמר, הוא כתב את ההקסמטרים "לפי האוזן". הצורה העתיקה של החרוז הארוך של אפוסי הגבורה של הומרוס זכתה לתשומת לב בשפה הגרמנית, במיוחד באמצעות "משיח" של פרידריך גוטליב קלופשטוק (מאז 1748), אך גם באמצעות תרגומי הומרוס של תקופתו מאת שטולברג (1778) ופוס (1781), אבל נחשב לצורת ביטוי רצינית יותר או לנושאים חגיגיים יותר. עם זאת, לשימוש של גתה היה אופי שובב, שכן הוא לא מנה את החרוזים ועיצב באופן חופשי את הפסק לטובת דיוק הביטוי. אגביותו של סגנון זה שוללת מהסיפור, שגתה תיאר כ"תנ"ך עולם לא קדוש", כל דבר דידקטי ואלגורי.

מחזור ריינקה של וילהלם פון קולבאך

יוהאן וולפגנג פון גתה: ריינקה שועל. עטיפת המהדורה של קוטה משנת 1846 (פרט)

המוציא לאור יוהאן גאורג פרייהר קוטה פון קוטנדורף (1796–1863), שבית הדפוס שלו בשטוטגרט (Cotta'sche Verlagsbuchhandlung), הפך למוציא לאור החשוב ביותר של הקלאסיקות ופרסם את יצירותיו של גתה מאז 1806, החל להפיק סדרה של ספרים בפורמט גדול. לפרסום מהדורות בודדות שעליהן עבד האמן ממינכן וילהלם פון קולבאך (1804–1874). בשנת 1840 חתם קוטה על חוזה עם האמן לעיצוב האיורים למהדורה חדשה של "ריינקה שועל" של גתה. קולבאך, שהיה עסוק ביצירת ציורים מונומנטליים משלו בסטודיו שלו במשך תקופה ארוכה, עבד בערבים במשך שלוש שנים על העמלה המשתלמת יחסית, ומסר 36 תמונות עיקריות ומספר רב של עיטורים. הרישומים נחרטו בנחושת על ידי הנס רודולף ראן בציריך ואדריאן שליך ממינכן; בשנת 1846 יצא הספר לאור בפורמט פוליו, כרוך בעור אדום או כחול עם עיטורים שקועים בעור בצבע זהב.

וילהלם פון קולבאך, 1846: ריינקה שועל. האיור של הקנטו התשיעי, שנצרב בנחושת על ידי רודולף ראן בציריך, מציג את המלך נובל בחדר מיטתו, עם המטפלת ריקאו, הקוף, סנגורו של ריינקה.

במהלך שלוש השנים, גילה קולבאך יותר ויותר את רישומיו עבור ריינקה ככלי לעיסוקו האישי בהתפתחויות של תקופתו; בכל מיני הרמזים לצוות העכשווי של הדמויות או לפרטים שבצד, הוא לעג להתנהגות נובורישית, כיוון מדי פעם לפוליטיקאי או לעג לרוח הזמן של בידרמאייר , שנראה לו מטופש; לוח בטירת מלפרטוס של ריינקה מציג דמות מקפצת, הנראית רק בחלקה התחתון, לובשת חצאית עתיקה, מנסה לכבות בית בוער באמצעות קנקן מים; מתחת לכיתוב: "פלוריאן הקדוש / הגן על הבית הזה / הצית אחרים". זנבו של המלך נובל נמשך דרך חור כפתור בסצנת חדר שינה ביתית.

עבור וילהלם פון קולבאך, המהדורה של קוטה הייתה הצלחה מתמשכת; הספר חזר לשוק בשנת 1865. עבור המוציא לאור, לעומת זאת, מהדורה קטנה יותר שפורסמה בשנת 1857 הוכיחה את עצמה כמכרה זהב; היא הודפסה בכמה מהדורות, אם כי כבר לא מתוארכות. רישומיו של קולבאך הופיעו בתהליך חיתוך עץ שפותח לייצור המוני במאה ה-19; הם הגבירו את הפופולריות של ריינקה וגם הביאו תשומת לב מתמשכת לאפוס, שהמבקרים של גתה ראו בו את עבודתו העצמאית של המאסטר ולכן זכה להערכה פחותה.

ריינקה בתור הברון רבולטה

וילהלם פון קולבאך: עיטור סופי לריינקה שועל משנת 1846. האמן מתאר את עצמו עם גריפון הוצאת קוטה לבוש לאומנת ומוקף בעשים על זרועו, השועל הקטן שמטפלים בו רוכב על סוס העץ עם כובע מגן מפגיעות ראש בשל נפילה.

קוטה לא היה רגוע לחלוטין עם עבודתו של קולבאך, בהתחשב מדי פעם בתובנה לגבי התקדמותה; הוא גם היה המוציא לאור של "Allgemeine Zeitung" בתפוצה רחבה וחשש לאיסור על ידי השר הבווארי קרל פון אבל . האמן הודה בדאגה זו עם וינייטה אחרונה המראה את הגריפון של בית ההוצאה כמו אומנת מוקפת עש. בדיעבד, חששותיו של קוטה לא נראים בלתי מוצדקים. באותה שנה של ריינקה עם האיורים של קולבאך, יצא לאור ב-1846 הספר Neuer Reineke Fuchs ("ריינקה השועל החדש") מאת הסופר הברלינאי אדולף גלאסברנר ; היצירה חמקה בקושי מצנזורה ונחשבת כיום לסאטירה חברתית חשובה של תקופת פורמרץ .

עקבותיו של ריינקה כברון רבולטה ("הברון המורד"), האציל הסורר שגולם פעם על ידי רנאר הצרפתי העתיק, כבר נקלט על ידי סופרים דוברי גרמנית בעיבודים חופשיים משלהם בסוף המאה ה-18, בהשראת המהפכה הצרפתית ולפי תמלול החריזה של גתה. "ריינקה שועל בסוף המאה הפילוסופית" נכתב על ידי מחבר אנונימי ופורסם לכאורה באיצהו ב-1797. למעשה, יצירה זו הייתה מאלטונה ותיארה את כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק כאידיוט שותה קקאו. בשנת 1844 הופיע "ריינקה שועל החדש בשמונה משלים פילוסופיים", סאטירה על הפילוסופיה של שלינג; ב-1871 נאלץ ריינקה להיות חמוש בנשק בנוגע בשל אירועי המלחמה של 1870/71. ב-1872 העביר הסופר הלוקסומבורגי מישל רודאנז' את ריינקה לתנאים הנוכחיים בארצו ביצירה Renert or de Fuuss am Frack an a Maansgréiss ("רנרט או השועל בשמלה וברכת ירח") בגרסה שכתב לגרסתו של גתה, והשתמש בניבים אזוריים.

מאפוס הרואי לספר ילדים

יום המשפט בחצר האריה, המלך האציל: צ'נטיקליר, התרנגול, מציג את בתו, התרנגולת קופן, שנהרגה על ידי ריינקה. (איור מגרסה של ספר ילדים אנגלי משנת 1869 של ריינארד השועל)

האידיאליזציה של ימי הביניים על ידי התנועה הרומנטית במחצית הראשונה של המאה ה-19 הניבה מהדורות מחודשות של ספר עממי עם סיפורו של ריינקה, למשל המהדורה של קארל זימרוק בכרך הראשון של ספרי העם הגרמניים שלו משנת 1845. עיבוד שנכתב ב-1803 בסגנון רומנטי מאת דיטריך וילהלם זולטאו עבר כמה מהדורות עד 1830. עם ייצור המוני של ספרים משנות ה-40 ואילך - בנוסף למהדורות של קטעים טקסטואליים שלא היו ידועים קודם לכן, שזכו לשבחים בעיקר על ידי חוקרים - מהדורות שנועדו לקהל רחב וגם קוצרו יותר ויותר הופיעו בשוק; ההערות הושמטו לחלוטין, כך שאז הן נעלמו ברובן מתודעת קהל הקוראים הכללי.

במאה ה-20, ריינקה לא רק מצא שוב אמנים, כמו פאול ובר ויוזף הגנבארת , שאיירו את סיפורו, אלא גם מצא את דרכו אל הבמה הבינלאומית. האופרה לה רנאר (Le Renard) מאת איגור סטרווינסקי מתאורכת לשנת 1915 . מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 כבש ריינקה את בימת התיאטרון, בעיקר בעיבודים לגרסה של גתה. אחת ההפקות המצליחות ביותר של ריינקה שועל הייתה זו של מייקל בוגדנוב בתיאטרון המבורג , שנשארה בתוכנייה מספר שנים משנת 1987. עיבוד מקוצר ומנוקה של פרידריך ראסמן ב-1820 סלל את הדרך לספרי ילדים, שהייתה חלק מתוכניות ההוצאה לאור מאמצע המאה ה-19. הסיפור הישן עוצב כעת יותר ויותר עבור הקורא הצעיר, כולו להדרכתו; פרקי האפוס המסורתי וגרסתו הפופולרית הופיעו לעיתים כאגדות בודדות. כתוצאה מכך, ריינקה לא רק שימש לחינוך, אלא שימש גם למטרות תעמולה עבור הילדים; בין השנים 1937 ל-1941 יצאה בהולנד מהדורת Van de vos Reynaerde מאת רוברט ואן חנכטן , ספר ילדים אנטישמי, והפך לסרט ב-1943 בכסף מהנאצים. בשנת 1961 כתב פרנץ פימן ספר "ריינקה שועל" לקוראים צעירים בפרוזה המבוסס על מהדורה של התרגום מגרמנית תחתית מאת קרל זימרוק (1852) וגרסה בגרמנית תחתית. בפרשנות שפורסמה 20 שנה מאוחר יותר, "דברים אכזריים של ריינקה שועל", הוא התלונן על כך שהוא זייף את המקור בכמה מקומות מתוך "צניעות מוגזמת". מהדורה נוספת של הסיפור לילדים, בעריכה ואיור של יאנוש , פופולרית בקהל המיועד מאז 1962.

מהדורה לטינית לכיתות תיכון כבר יצאה לאור בשנת 1890. בצורת ספר ילדים הופיע ריינארד גם בספרי קריאה, אם כי בדרך כלל רק בקטעים מהסיפור הישן. ספרים גרמניים מהמאה ה-21 הגבילו לעיתים קרובות את ריינארד למוטיבים בודדים תחת הכותרת של משלים, כמו מה שנקרא "הרפתקת הבאר" שכבר סופרה ברומן של רנאר: השועל משחרר את עצמו מבאר על ידי פיתוי הזאב לתוכה משאיר אותו תלוי בדלי.

היסטוריה של המחקר

פרידריך גאורג הרמן קולמן (1811–1886), מגלה את מה שנקרא הקטעים של קולמן (ספריית אוניברסיטת קיימברידג')

מאז המאה ה-19, שני היבטים של המחקר הפילולוגי על ריינקה שועל היו חשובים במיוחד לפרשנות היצירה: בעיית המודלים המתאימים ושאלת המחבר.

בשנת 1752, בהקדמה למהדורת הפרוזה שלו "ריינקה השועל", גוטשד כבר הראה את העקבות המהותיים של הגרסאות שקדמו לו במסורת כתבי היד וההדפסים. בשנת 1834 פרסם יעקוב גרים מהדורה של "ריינהארט השועל" מאת היינריך (המכונה der Gleißner – "הצבוע") מאלזס יחד עם סיפורי בעלי חיים גרמנית עילית תיכונה ולטינית, כולל קטע של כתב היד של Reynaert II בהאג, שנכתב על ידי ההולנדי ה. ואן ויין (1740–1831), ארכיונאי אימפריאלי, התגלה בכריכה האחורית בשנת 1780. גרים הניח שהינרק ואן אלקמר, המוזכר ב-Reynke de Vos, הוא האדם שהכין את התבנית ההולנדית.

השקפתו נתמכה בתגלית של פרידריך גאורג הרמן קולמן (1811–1886), סנטור לחינוך בהנובר, אספן ביבליופיל ומתווך ספר הבשורה של הנרי האריה מפראג לגאורג החמישי, מלך הנובר ב-1861. קולמן רכש שבעה גיליונות של הדפס שהכיל גרסה הולנדית תיכונה של ריינארט; הם עכשיו בקיימברידג'. ניתן לזהות את הקטעים עם המדפיס של גרסת הפרוזה של אנטוורפן, חרארד לאו, והיוו את קטע הביניים החסר לאינקונבלה של ליבק מ-1498. בשנת 1862 פרסם אוגוסט היינריך הופמן פון פאלרסלבן מחדש את הקטעים של קולמן, שהיו כמעט לא ידועים עד אז. אולם מחקרים משנות ה-80 של המאה ה-20 העלו ספקות לגבי זהות הקטעים עם עבודתו של הינרק פון אלקמר, כפי שתואר בהדפסה של ריינקה מליבק.

מחקר על הקשר בין "ריינקה שועל" של ליבק לבין המקורות ההולנדים נקבע בתחילה על ידי התקדמות הידע של הטקסט. כבר ב-1783, פרסם לודוויג זוהל , ספרן העיר של ליבק ותת-רקטור בית הספר התיכון המקומי, את הפרוזה של דלפט מ-1485, שנכחה כנראה לצד גרסת הפרוזה של גוטשד כאשר גתה ערך את "ריינקה שועל" שלו. סיכום ראשון של מצב הידע נעשה ב-1880.

במאה ה-20, שאלות סוציולוגיות ותולדות ההשפעה של הסיפור הפכו חשובים הן לשאלת המחבר והן למחקר על התבניות; שני ההיבטים נתפסים כיום כבסיסיים לנושאים פילולוגיים, כמו הסבר של הקטעים, שמות הדמויות או האיקונוגרפיה והבעיות המשפטיות-היסטוריות בסיפורו של ריינקה. ביבליוגרפיה של הפרסומים של ריינקה עד 1800 זמינה מאז 1992, בעריכת הוברטוס מנקה . על בסיס ההיסטוריה של המקור, היסטוריית ההפצה באירופה של החומר נחקרה יותר ויותר מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, במיוחד על ידי קלאוס דיוול .

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ריינקה שועל בוויקישיתוף

• Reinhart Fuchs Manuscript of the Heidelberg University Library
• Reynaert I text edition of the Institut voor Nederlandse Lexikologie
• Reynaert II (Reinaerts Historie) text edition of the Institute for Nederlandse Lexicology
• The History of Reynard the Fox
• Johann Christoph Gottsched.Reineke der Fuchs (1752)
• Reineke Fuchs von J. W. von Goethe, 1793/94